יחסי גרמניה–קרואטיה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
יחסי גרמניה-קרואטיה
גרמניהגרמניה קרואטיהקרואטיה
Croatia Germany Locator.png
גרמניה קרואטיה
שטחקילומטר רבוע)
357,022 56,594
אוכלוסייה
80,457,737 4,270,480
תמ"ג (במיליוני דולרים)
4,199,000 102,100
תמ"ג לנפש (בדולרים)
52,189 23,908
משטר
רפובליקה פדרלית רפובליקה

יחסי גרמניה-קרואטיה הם יחסי החוץ בין קרואטיה לבין גרמניה. שתי המדינות כוננו יחסים דיפלומטיים ב-15 בינואר 1992.

בשנת 2011 חיו 360-400,000 קרואטים בגרמניה,[1] ואילו בקרואטיה חיו 2,902 גרמנים.[2] הקרואטי הראשון שנבחר לבונדסטאג הוא יוסיפ יוראטוביץ'.

קרואטים ועוד עמים דרום-סלאביים הושפעו במידה רבה על ידי השפה הגרמנית והתרבות הגרמנית במשך מאות שנים. בתקופת מלחמת העולם השנייה, הקימו גרמניה הנאצית ואיטליה הפאשיסטית יצר ממשלת בובות שנקראה המדינה העצמאית של קרואטיה (NDH). גרמניה תמכה ברדיפות ורציחות של המיעוטים בקרואטיה (יהודים, סרבים וצוענים).[3] במהלך המלחמה הקרה, יוגוסלביה הסוציאליסטית, אשר קרואטיה הייתה חלק ממנה, קיימה יחסים טובים גם עם גרמניה המערבית וגם עם גרמניה המזרחית. מאות אלפי קרואטים אנשים נדדו למערב גרמניה, ומאידך תיירים גרמנים החלו לבקר בקרואטיה ובחוף האדריאטי במספרים גדולים.

בכאשר קרואטיה הכריזה על עצמאותה ב-25 ביוני 1991, גרמנים רבים, וביניהם פוליטיקאים ומנהיגים אחרים, וביניהם קנצלר גרמניה הלמוט קוהל, ושר החוץ הנס-דיטריך גנשר, הביעו תמיכה בקרואטיה והכירו בעצמאותה.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שגרירות קרואטיה בברלין
ראש הממשלה הקרואטי ידרקה קוסור וקנצלרית גרמניה אנג'לה מרקל, ב-2011

אחד המגעים הראשונים בין הקרואטים לגרמנים (האימפריה הפרנקית) הוזכרו על ידי גוטשלק מאורביז, בתיאור של מלך קרואטיה המלך טרפימיר הראשון במאה ה-9. באותו זמן, הייתה מלחמה בין הפרנקים לבין הקרואטים. בשנת 838 דוכס בוואריה, מאוחר יותר המלך לודוויג הגרמני שלח חיילים נגד דוכס קרואטיה ראטימיר, אולם הלה מי התנגד בהצלחה למתקפה.

בתקופה מאוחרת יותר התהדקו הקשרים בין קרואטיה לגרמנים, בעקבות האיחוד של קרואטיה עם אוסטריה (15271918).

במאות ה-17 וה-18 היגרו גרמנים רבים לקרואטיה של האימפריה האוסטרית, אשר איבדה חלק ניכר מהאוכלוסייה בשל המלחמות ההבסבורגיות-עות'מאניות.[4]

במהלך מלחמת העולם הראשונה לחמו הקרואטים כחלק ממעצמות המרכז, לצד גרמניה, האימפריה העות'מאנית ובולגריה. עם קריסתה של האימפריה האוסטרו-הונגרית בשנת 1918, הצטרפו הקרואטים למדינת הסלובנים, הקרואטים והסרבים, אשר הצטרפה בשנת 1919 לממלכת הסרבים, קרואטים והסלובנים

בשנת 1941 גרמניה הנאצית כבשה את יוגוסלביה. והקימה את ממשלת הבובות המדינה העצמאית של קרואטיה (NDH) על חלק מהטריטוריה היוגוסלבית. הרבה חיילים גרמנים מהוורמאכט נפרסו בכל רחבי קרואטיה, ובמהלך 1942 ו-1943 הגיעו כוחות נוספים מגרמניה, בגלל עלייה במספר ההתקפות על הנאצים על ידי הפרטיזנים היוגוסלבים שהיו בהנהגת יוסיפ ברוז טיטו.

בסוף המלחמה, מספר גדול של הגרמנים של הדנובה נסוגו יחד עם הצבא הגרמני, ואלה שנשארו היו נתונים תחת דיכוי של היוגוסלביות אשר ניצחו במלחמה, כחלק מהרדיפה של הגרמנים שבוצעה בכל רחבי אירופה על ידי בעלות הברית.

בשנת 1955 SFR יוגוסלביה וגרמניה המערבית ניתקו את היחסים הדיפלומטיים, בעקבות דוקטרינת הלשטיין הגרמנית, לאחר שיוגוסלביה הכירה בגרמניה המזרחית. בשנת 1968 שוב כוננו יחסים דיפלומטיים בין המדינות, ובאותה שנה חתמו השתיים על הסכם כוח העבודה, אשר אפשר למספר גדול של קרואטים להגר בגרמניה ככוח עבודה. כמו כן, מספר גדול של תיירים גרמנים החלו מגיעים לחופשה על החוף הקרואטי, ומסורת זו נשמרת עד עצם היום הזה.

גרמניה מילאה תפקיד חשוב בשנת 1991, במהלך מלחמת העצמאות של קרואטיה, במאבק על ההכרה ברפובליקה של קרואטיה שזה עתה הוקמה, ובעצירת האלימות המתמשכת נגד הסרבים. הלמוט קוהל ביקש ב-4 בספטמבר 1991 מהבונדסטאג הכרה מיידית בקרואטיה, ובעקבות כך נתחה על גרמניה ביקורת, בעיקר מבריטניה, צרפת והולנד, שטענו שהכרה בקרואטיה תחריף את המצב. דברים אלה נדחו על ידי שר החוץ הגרמני, הנס-דיטריך גנשר, שטען שההכרה נעשתה בתיאום עם השותפים באיחוד האירופי. ללא קשר להצהרות שניתנו על ידי שלוש המדינות הללו, כולם הסכימו לנקוט גישה משותפת ולמנוע פעולות חד צדדיות. ב-10 באוקטובר 1991, יומיים לאחר שהפרלמנט הקרואטי אישר את הכרזת העצמאות, החליטה ועדת הבחירות האירופית לדחות כל החלטה להכיר בקרואטיה למשך חודשיים. שר החוץ הגרמני הנס דיטריך גנשר כתב מאוחר יותר כי ה-EEC החליט להכיר בעצמאותה של קרואטיה בעוד חודשיים אם המלחמה לא תסתיים עד אז. עם תום המועד, הציגה גרמניה את החלטתה להכיר בקרואטיה כ"מדיניותה וחובתה". העמדה הגרמנית נתמכה במלואה על ידי איטליה ודנמרק, בעוד צרפת ובריטניה ניסו למנוע את ההכרה הגרמנית על ידי ניסוח החלטה של האו"ם, שביקשה כי אף מדינה לא תנקוט בפעולות חד-צדדיות העלולות לגרום להדרדרות המצב ביוגוסלביה. בסופו של דבר, צרפת ובריטניה נסוגו במהלך הדיון במועצת הביטחון בנושא ב-14 בדצמבר, כאשר גרמניה נראתה נחושה בדעתה להפר את החלטת האו"ם. ב-17 בדצמבר 1991 הסכימה EEC באופן רשמי להעניק לקרואטיה הכרה דיפלומטית ב-15 בינואר 1992 על בסיס בקשתה ודעה חיובית של ועדת באדינטר. איסלנד וגרמניה הכירו בקרואטיה ב-19 בדצמבר 1991, והיו המדינות המערב-אירופאיות הראשונות לעשות זאת.[5][6][7][8] בנוסף, גרמניה שלחה כמות גדולה מאוד של סיוע הומניטרי לקרואטיה במהלך המלחמה, וגם קיבל מספר גדול של פליטים קרואטים.[9]

גרמניה הייתה אחת התומכות החזקות בהצטרפות קרואטיה לנאט"ו (2009), ולאיחוד האירופי (2013).

יחסים דיפלומטיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

גרמניה מחזיקה בקרואטיה שגרירות בזאגרב וקונסוליה כללית באוסייק. מאידך, קרואטיה מחזיקה בגרמניה שגרירות בברלין ו-7 קונסוליות בדרזדן, בדיסלדורף, בפרנקפורט, בהמבורג, במיינץ, במינכן ובשטוטגרט[10].

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ "Koliko je Hrvata u Njemačkoj i što rade?". tportal.hr (בקרואטית). HINA. 20 בספטמבר 2012. בדיקה אחרונה ב-6 באוגוסט 2013. 
  2. ^ http://www.dzs.hr/Hrv/censuses/census2011/results/htm/usp_03_HR.htm
  3. ^ Nazi Germany: The Face of Tyranny, Ted Gottfried, page 82
  4. ^ Gabriella Schubert: Das deutsche Theater in Esseg. Aufgerufen am 31. Dezember 2011
  5. ^ "Date of Recognition and Establishment of Diplomatic Relation". Ministry of Foreign Affairs and European Integration (Croatia). Retrieved 18 December 2011.
  6. ^ Kraljević, Egon (November 2007). "Prilog za povijest uprave: Komisija za razgraničenje pri Predsjedništvu Vlade Narodne Republike Hrvatske 1945.-1946" [Contribution to the history of public administration: commission for the boundary demarcation at the government's presidency of the People's Republic of Croatia, 1945–1946] (PDF). Arhivski vjesnik (in Croatian) (Croatian State Archives) 50 (50): 121–130. ISSN 0570-9008. Retrieved 20 June 2012.
  7. ^ Lukač, Morana (2013). Germany's Recognition of Croatia and Slovenia: Portrayal of the events in the British and the US press. Saarbrücken: AV Akademikerverlag. ISBN 978-3639468175
  8. ^ Pellet, Allain (1992). "The Opinions of the Badinter Arbitration Committee: A Second Breath for the Self-Determination of Peoples" (PDF). European Journal of International Law 3 (1): 178–185.
  9. ^ http://www.faz.net/aktuell/politik/genscher-in-der-f-a-z-kein-alleingang-bei-der-anerkennung-sloweniens-und-kroatiens-11577124.html
  10. ^ אתר על יחסי מדינות