יחסי הוותיקן–צרפת
| יחסי קריית הוותיקן – צרפת | |
|---|---|
|
|
| |
| קריית הוותיקן | צרפת |
| שטח (בקילומטר רבוע) | |
| 0.49 | 643,801 |
| אוכלוסייה | |
| 524 | 64,850,857 |
| תמ"ג (במיליוני דולרים) | |
| 2,782,905 | |
| תמ"ג לנפש (בדולרים) | |
| 42,912 | |
| משטר | |
| מונרכיה תאוקרטית אבסולוטית נבחרת | רפובליקה נשיאותית למחצה ודמוקרטיה פרלמנטרית למחצה |
יחסי הוותיקן–צרפת הם עתיקים מאוד וקיימים מאז המאה החמישית, והם היו עמידים עד שצרפת נקראת לפעמים בת בכורה של הכנסייה (בצרפתית: fille aînée de l'Église).
תחומי שיתוף פעולה בין פריז לכס הקדוש כללו באופן מסורתי חינוך, שירותי בריאות, מאבק בעוני ודיפלומטיה בינלאומית. לפני הקמת מדינת רווחה הייתה מעורבות הכנסייה ניכרת במגזרים רבים בחברה הצרפתית. כיום יוזמות השלום הבינלאומיות של פריז תואמות לעיתים קרובות את אלה של הכס הקדוש, ומעדיפות דיאלוג ברמה עולמית.
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ימי הביניים המוקדמים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הקונציל הראשון של אורליאן חתמה ברית רשמית ארוכת טווח בין האפיפיורות למלוכה. הקרולינגים אכפו בחוקים אלה במשך מאות שנים, אך לעיתים קרובות הם נטלו לעצמם את הזכות להכתיר בישופים ולשלוט בפעילות הכנסייה.
ימי הביניים המאוחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הרפורמה הגרגוריאנית הוטלה בהצלחה על צרפת. לבוניפקיוס השמיני היה סכסוך מר עם פיליפ הרביעי, מלך צרפת על כוחו הזמני של האפיפיור. מחלוקות אלו הובילו בסופו של דבר אל הקרע המערבי, שנפתר רק לאחר סיום האפיפיורות של אביניון. מחלוקות בלתי פתורות מאותה תקופה סכיזמטית הובילו למלחמות הדת, שבהן ניצח הצד הקתולי בסופו של דבר בצרפת.
המאות ה-16 וה-17[עריכת קוד מקור | עריכה]
הגאליקניזם מילא תפקיד מרכזי בתקופה שלאחר ועידת טרנטו. למלכי צרפת היה מונופול כמעט מלא על מינוי הבישופים, והיה קשה ליישם את כל החלטות מועצת טרנטו בגלל זה. לואי הארבעה עשר, מלך צרפת היה פטרון מרכזי של הכנסייה, ובדרך כלל התנגד למתן הרשאות לפרוטסטנטים.
המאה ה-18[עריכת קוד מקור | עריכה]
מחלוקות בין הישועים והיאנסניסטים הביאו את האפיפיור קלמנס האחד עשר להתערב בענייני הכנסייה עם הבולה Unigenitus משנת 1713, אשר גרמה למהומה בכנסייה העצמאית למחצה של צרפת (המכונה הכנסייה הגליקנית). הבולה הוקיעה 101 הצעות מעבודותיו של פאסקייה קנל (Pasquier Quesnel) ככפירה וזהות להצעות שכבר הוקעו על ידי האפיפיור בכתביו של קורנליוס יאנסן.
הבולה באמינדי אפוסטולאטוס האוסרת על בונים חופשיים הוכרזה על ידי האפיפיור קלמנס השנים עשר בשנת 1738, אך הפרלמנט הצרפתי התעלם ממנו במכוון, והמשיך לאמץ את התוכנית החברתית של עידן הנאורות.
האפיפיור פיוס השישי התנגד בכל תוקף לחוקת הכמורה, נקודת מפנה במהפכה הצרפתית שהביאה למריבה עקובה מדם בין המהפכנים למלוכנים.
המאה ה-19[עריכת קוד מקור | עריכה]
הקונקורדאט של 1801 היה בבחינת השתקפות של הסכם בין נפוליאון בונפרטה לאפיפיור פיוס השביעי, אשר אישר מחדש את הכנסייה הרומית-קתולית ככנסיית הרוב של צרפת והחזיר לה חלק ממעמדה האזרחי לשעבר.
לאחר תבוסתו של נפוליאון, אישר האפיפיור את השיקום הנאו-מלכותי, והתנגד לקרבונארי וחברות סודיות אחרות. למהפכות 1848 הייתה השפעה שלילית ברובה על היחסים בין שתי המדינות, ופיוס התשיעי הצטער על כך בפומבי.
לאחר מותו של פיוס התשיעי בשנת 1878, היחסים החמיצו בין חילונים לקתולים שהיו ברובם מונרכיסטים, אך האפיפיור לאו השלושה-עשר עשה כמיטב יכולתו ליישב בין שני הפלגים הנגדיים בחברה הצרפתית, במה שהיסטוריונים כינו את ההפגנה, על ידי הכרה ברפובליקה.
המאה ה-20[עריכת קוד מקור | עריכה]
בתחילת המאה ה-20 הייתה תקופה מאוד קשה ביחסי צרפת–הוותיקן, בגלל מתחים שנוצרו בשל ההפרדה בין הכנסייה למדינה והאנטי-קלריקליות, אשר נידונו על ידי פיוס העשירי, ואשר הובילו להקפאת היחסים.
עם זאת, היחסים התחדשו לאחר מלחמת העולם הראשונה, והשתפרו מאוד תחת נשיאותו של שארל דה גול. הייתה מחלוקת ביחסי המדינות תחת שלטון וישי, מכיוון שהמשטר הטיב עם הכנסייה, מפני שבישופים התנגדו לרוב לאנטישמיות.
אף על פי שואלרי ז'יסקר ד'אסטן נחשב כקתולי שמרן (הוא היה מהאיחוד לדמוקרטיה הצרפתית (UDF), שהייתה מפלגה דמוקרטית נוצרית במרכז-ימין), תחת ממשלתו השמרנית אושרו חוקי הפלות ואמצעי מניעה.
היחסים עם ממשלתו הסוציאליסטית של פרנסואה מיטראן היו גם כן צוננים, מפני שהממשלה הסוציאליסטית תכננה לקדם עוד יותר בתי ספר פרטיים (וביטלה את בתי הספר המנוהלים על ידי הכנסייה הקתולית) ובעלי תפקידים, ורק הפגנות מסיביות גרמו לה לשנות את דעתה. יוחנן פאולוס השני הצטער על הדה-קריסטיאניזציה של צרפת; באחת מחגיגות הרגל שלו הוא אמר את המשפט המפורסם, "צרפת, מה עשית מהטבילה שלך?"[1]
המאה ה -21[עריכת קוד מקור | עריכה]
היחסים עם ממשלתו הגוליסטית השמרנית של ניקולא סרקוזי היו טובים יחסית, לאור העובדה שהממשלה הודיעה על סיום האיסור על הכרה במוסדות נוצריים גבוהים יותר.
היחסים של ממשלתו הסוציאליסטית של פרנסואה הולנד עם הוותיקן היו מתוחים, מפני שהממשלה הסוציאליסטית התירה נישואים חד מיניים בשנת 2013. עם זאת, הנשיא פרנסואה הולנד ניהל קשר טוב עם האפיפיור פרנציסקוס.
יחסים דיפלומטיים[עריכת קוד מקור | עריכה]
לצרפת קיימת שגרירות לכס הקדוש הממוקמת ברומא, ואילו לכס הקדוש יש נונציו אפיפיורי לצרפת השוכן בפריז[2].
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Durand, Jean-Dominique (University of Lyon) (באוגוסט 2007). "Card. Jean-Marie Lustiger obituary - He was not afraid". Servizio Informazione Religiosa. נבדק ב-25 באוגוסט 2014.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ אתר על יחסי מדינות
