יחסי החוץ של איטליה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
סמל איטליה
ערך זה הוא חלק מסדרת
ממשל ופוליטיקה של איטליה

יחסי החוץ של איטליה הם מערכת יחסי החוץ הדיפלומטיים שכוננה איטליה עם מדינות וארגונים זרים בעולם. ממשלת איטליה כוננה יחסים דיפלומטיים עם רוב המדינות בעולם, כולל המעצמות ארצות הברית, סין, רוסיה והממלכה המאוחדת.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – היסטוריה של איטליה

יחסים עם המעצמות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יחסי איטליה-ארצות הברית

איטליה מנהלת יחסים חמים וידידותיים עם ארצות הברית. לארצות הברית היה ייצוג דיפלומטי באומה האיטלקית בקודמתה, ממלכת סרדיניה, מאז 1840. עם זאת, בשנת 1891 ניתקה ממשלת איטליה את יחסיה הדיפלומטיים והרהרה בקצרה על הכרזת מלחמה נגד ארצות הברית כתגובה לתקרית הלינץ' של אחד עשר איטלקים בניו אורלינס שבלואיזיאנה, וכן בין השנים 1941 ל-1943 בוטלו היחסים בין המדינות, כאשר איטליה וארצות הברית היו במצב מלחמה.

לאחר מלחמת העולם השנייה, איטליה הפכה לשותפה טרנס-אטלנטית חזקה ופעילה אשר יחד עם ארצות הברית ביקשה לטפח מודל דמוקרטי ושיתוף פעולה בינלאומי בנושאי עימות וסכסוכים אזרחיים. לשם כך, ממשלת איטליה שיתפה פעולה עם ארצות הברית בגיבוש מדיניות הביטחון, ההגנה ושמירה על השלום. תחת הסכמים בילטרליים עתיקי יומין שמקורם בחברות שתי המדינות בארגון האמנה הצפון אטלנטית (נאט"ו), איטליה מארחת זרועות חשובים מהכוחות המזוינים של ארצות הברית בויצ'נצה ובליבורנו (צבא ארצות הברית); אביאנו (בסיס של חיל האוויר); ונמלי בית עבור צי ארצות הברית בשלושה ערים שונות. בארצות הברית ישנם כ-11,500 אנשי צבא המוצבים באיטליה. איטליה מארחת את מכללת ההגנה של נאט"ו ברומא.

איטליה היא שותפה מובילה בלוחמה בטרור, בהיותה חברה מייסדת הן של האיחוד האירופי והן של נאט"ו, ושתי המדינות משתפות פעולה באומות המאוחדות, בארגונים אזוריים שונים, ובשמירה על השלום, השגשוג והביטחון.

בנוסף לקשרים ממשלתיים, כלכליים ותרבותיים קרובים, על פי סקרי דעת קהל, איטליה היא אחת המדינות הפרו-אמריקאיות ביותר בעולם, כאשר 70% מהאיטלקים ראו את ארצות הברית באור חיובי ב-2002, אחוז שעלה ל-78% ב-2014.[1] על פי דו"ח המנהיגות הגלובלית של ארצות הברית לשנת 2012, 51% מהאיטלקים בטחו בהנהגת ארצות הברית תחת ממשלו של ברק אובמה, בעוד 16% הסתייגו ו -33% לא סמכו על ההגנה.[2] מהצד השני, אמריקאים רבים גם רואים את איטליה באור חיובי, עם מעל ל-70-80% אמריקאים שרואים את איטליה כמדינה מועדפת.

הרפובליקה העממית של סין[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יחסי איטליה-סין

כבר בעת העתיקה התקיים קשר בין האימפריה הרומית לבין האימפריה הסינית, כשהקשר היה לרוב עקיף, באמצעות מעבר סחורות, מידע ותיירים בין האימפריה הרומית לסין תחת שלטון שושלת האן, וכן בין האימפריה הרומית המאוחרת לשושלות הסיניות השונות. עם השנים, שתי האימפריות הלכו והתקרבו זו לזו מבחינה גאוגרפית, עם התרחבותה של האימפריה הרומית לכיוון מזרח וחדירת שושלת האן למרכז אסיה. Hongdu Aviation, אחת מיצרניות המטוסים הגדולות בסין, הוקמה בשנת 1934 כחברה בבעלות איטלקית-סינית (SINAW) כמיזם משותף בין הרפובליקה הסינית לבין ממלכת איטליה. עם זאת, לאחר פרוץ מלחמת סין-יפן השנייה ב-1937 הפכה איטליה לבעלת בריתה של יפן וסייעה לה בהפצצת מפעלי החברה. כתגובת נגד החרימה ממשלת סין נכסים איטלקיים בסין בדצמבר 1937, וכל העובדים ממוצא איטלקי עזבו עד סוף השנה את סין. בעת החדשה, שתי המדינות מיאנו לקיים יחסים דיפלומטיים עד שנת 1969, כששר החוץ האיטלקי, פייטרו נני, הודיע על הכרת איטליה ברפובליקה העממית של סין. המפלגה הקומוניסטית האיטלקית אף הזמינה את סין להשתתף בקונגרס המפלגה ב-1969; אך סין דחתה את ההזמנה. היחסים בין שתי המדינות החלו להירקם, ובפברואר שלאחר מכן החליפו איטליה וסין שגרירים.[3] עד עצם היום הזה משתתפות איטליה וסין בוועידות פוליטיות בדרגים הגבוהים ביותר. בספטמבר 2005 שר ההגנה הסיני קאו גנג'ואן וסגן שר ההגנה האיטלקי סלבדור קיצו הביעו את תקוותיהם לשיתוף פעולה עמוק יותר בין שתי המדינות.[4]

רוסיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יחסי איטליה-רוסיה

ברית המועצות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ממשלתו של בניטו מוסוליני באיטליה, וממשלתו של יוסיף סטלין בברית המועצות הכירו האחת בשנייה וכוננו יחסים דיפלומטיים ב-7 בפברואר 1924 (זמן קצר לאחר מותו של ולדימיר לנין). הסכם ראשוני נחתם ב-26 בדצמבר 1921, והוא כלל הכרה דה פקטו בברית המועצות על ידי איטליה. שתי המדינות חתמו על הסכם ידידות ב-2 בספטמבר 1933, והוא נותר בתוקף עד ה-22 ביוני 1941, כאשר איטליה הכריזה מלחמה על ברית-המועצות כחלק מדינות הציר במלחמת העולם השנייה. אפילו במהלך מלחמת העולם השנייה, כאשר איטליה לחמה לצד גרמניה הנאצית נגד ברית המועצות, החיילים האיטלקים העניקו טיפול טוב יותר לאזרחים הסובייטים, טיפול שהיה הרבה יותר טוב מאשר הגרמנים.

רוסיה של ימינו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2006, רוסיה ואיטליה חתמו על הסכם לשיתוף פעולה למלחמה בפשע ולהגנה על חירויות האזרח. יש קשרים מסחריים הדוקים בין שתי המדינות. איטליה היא שותפתה המסחרית השנייה החשובה ביותר של רוסיה באיחוד האירופי, לאחר גרמניה, וחברת האנרגיה הממשלתית שלה, ENI, חתמה באחרונה על חוזה ארוך טווח ארוך עם גזפרום לייבוא ​​גז רוסי לאיטליה. בעידן המודרני, רוסיה ממשיכה לקיים יחסים חמים עם איטליה. ממשלות סילביו ברלוסקוני (20012006 ו-20082011) חיזקו את הקשרים של איטליה עם רוסיה, בשל ידידותו האישית עם הנשיא ולדימיר פוטין. שיתוף הפעולה התרחב גם לתחום התעופה, בין החברה האיטלקית אלניה איירמאקי לחברה הרוסית סוחוי, בפיתוח משותף של כלי טיס חדשים. בנוסף, הרוסים תמיד מבקרים באיטליה במספרים גדולים. רוסיה מחזיקה באיטליה שגרירות ברומא ו-9 קונסוליות באנקונה, ג'נובה, מסינה, מילאנו, נאפולי, פאלרמו, אודינה, ונציה וורונה, ואילו איטליה מחזיקה ברוסיה שגרירות במוסקבה ו-8 קונסוליות בקלינינגרד, קרסנודר, ליפצק, נובי אורנגוי, סמרה, סוצ'י, סנקט פטרבורג ויקטרינבורג.[5]

הממלכה המאוחדת[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יחסי איטליה-הממלכה המאוחדת

איטליה ובריטניה חתמו ב-26 באפריל 1915 על ברית לונדון, ובעקבות כך, הצטרפה איטליה למדינות ההסכמה במלחמת העולם הראשונה. לאחר עליית מוסוליני לשלטון, נחתם הסכם בין בריטניה לאיטליה על חלוקת ההשפעה באתיופיה (אתיופיה המודרנית). עם זאת, ההסכם לא זכה לפופולריות, בשל חבירת מוסוליני לציר בין ממלכת איטליה ולגרמניה הנאצית בראשות היטלר. בשנת 1940 איטליה הצטרפה למלחמת העולם השנייה לצד גרמניה, ובעקבות כך לחמו בריטניה ואיטליה ביניהם, עד הפלישה של בעלות הברית לסיציליה אשר הביאה לכניעת הממשלה האיטלקית בסתיו 1943. הממשלה האיטלקית הדיחה את מוסוליני, החליפה צדדים, והצטרפה לבעלות הברית. אולם, הגרמנים בינתיים פלשו לחציה הצפוני של איטליה, מוסוליני שוחרר, והוקמה הרפובליקה הסוציאלית האיטלקית, שלחמה לצד הגרמנים, עד לתבוסתם באביב 1945.[6] בריטניה ואיטליה מקיימים יחסים חמים וידידותיים. המלכה אליזבת השנייה, ביקרה 4 פעמים בתקופת שלטונה באיטליה, בשנת 1961, 1980, 2000, ובאפריל 2014. כיום איטליה מחזיקה בבריטניה שגרירות בלונדון, ו-19 קונסוליות באברדין, בדפורד, בלפסט, ברמינגהאם, בריסטול, קרדיף, צ'שנט, אדינבורו, גלאזגו, גרינוק, גרנסי, ג'רסי, ליברפול, מנצ'סטר, ניוקאסל, נוטינגהאם, פיטרבורו, ווטפורד וווקינג. מאידך, בריטניה מחזיקה באיטליה שגרירות ברומא ו-7 קונסוליות בבולוניה, קליארי, קטאניה, ג'נובה, מילאנו, נאפולי וונציה.[7]

יפן[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יחסי איטליה-יפן
שגרירות איטליה בטוקיו

הקשר הראשון בין שתי המדינות נוצר עוד במאה השש עשרה, ושיתוף הפעולה המרכזי ביניהן זכור כשלקחו חלק במלחמות העולם. בשתי מלחמת העולם, לחמו איטליה ויפן באותם הצדדים. במלחמת העולם הראשונה לחמו שתי המדינות בצדן של מדינות ההסכמה, כדי להרחיב את שטחי ההשפעה שלהן: איטליה באוסטרו-הונגריה ויפן בקולוניות הגרמניות באוקיינוס השקט. בסוף המלחמה השתתפו שתי המדינות בוועידת השלום בפריז, והרחיבו את שטחיהן. שיתוף הפעולה הזכור ביותר ביניהן אירע במלחמת העולם השנייה, כאשר יפן ואיטליה לחמו בצד מדינות הציר, על מנת להמשיך מגמה זו. יחד עם גרמניה הנאצית, היוו איטליה ויפן את הצדדים הראשיים בברית. בסוף המלחמה הובסו שתי המדינות על ידי בעלות הברית, בעיקר בעזרת ארצות הברית. מעבר לכך, לא היה שיתוף פעולה מלחמתי גדול בין שתי המדינות במהלך מלחמות העולם (שליחת חילות משלוח, תחמושת וכדומה) עקב המרחק הגאוגרפי ביניהן. כיום מתקיימים יחסים דיפלומטיים מלאים ותקינים בין יפן לאיטליה. איטליה מחזיקה בשגרירות רשמית בטוקיו, בירת יפן ובקונסוליה כללית בעיר אוסקה.[8] מאידך, יפן מחזיקה שגרירות רשמית ברומא, בירת איטליה ובקונסוליה כללית בעיר מילאנו.[9]

יחסים עם מדינות אירופה[עריכת קוד מקור | עריכה]

צרפת[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יחסי איטליה-צרפת

במהלך המאה ה-14 והמאה ה-15 התחוללו המלחמות האיטלקיות, שבה ניסתה ממלכת צרפת להשתלט על חלקים מאיטליה, ולאחר מכן הייתה איטליה לזירת לחימה בין בית הבסבורג לבית ולואה. גם בשנים לאחר מכן לחמה צרפת בשטחי איטליה, במלחמות שניהלה כנגד בית הבסבורג, ובכלל זה במלחמת שלושים השנים, מלחמת הירושה הספרדית, מלחמת הירושה הפולנית, מלחמת הירושה האוסטרית ומלחמת שבע השנים. במהלך המלחמות הנפוליאוניות נכבשו מדינות איטליה השונות על ידי נפוליאון, ובפעם הראשונה בתולדותיהם זכו לסוג של איחוד מדיני, תחת חסותה של צרפת. בקונגרס וינה הוחזרה עצמאותם של המדינות השונות באיטליה. במהלך מלחמת העולם השנייה שיתפה איטליה פעולה עם גרמניה הנאצית, ואף הכריזה מלחמה על צרפת ב-10 ביולי 1940, ובתמורה קיבלה את שטחי ניס וסבויה. בתום המלחמה חזרו שטחים אלו לידי צרפת. לאחר המלחמה שתי המדינות החלו לשתף פעולה במגוון תחומים, ובכלל זה בתחומי הכלכלה, המסחר, הביטחון והתרבות. כיום היחסים בין המדינות נמצאות במצב רעוע בשל ההאשמה שהטיח משנה לראש ממשלת איטליה לואיג'י די מאיו בצרפת כי היא מעולם לא הפסיקה את הקולוניזציה שלה באפריקה והיא לטענתו גורמת להגירה ולהסתננות מאפריקה לאירופה, די מאיו קרא להטיל סנקציות נגד צרפת בשל התנהלות זו. בתגובה לכך זימנה צרפת את שגריר איטליה בפריז לבירור.[10][11] ב-7 בפברואר 2019 החזירה צרפת את שגרירה מרומא בשל פגישתו של המשנה לראש ממשלת איטליה לואיג'י די מאיו עם מנהיגי מחאת האפודים הצהובים, בטענה כי זאת התערבות של איטליה בענייניה הפרטיים של צרפת.[12] צרפת מחזיקה באיטליה שגרירות ברומא, ו-24 קונסוליות באנקונה, אאוסטה, בארי, בולוניה, ברינדיזי, קליארי, קטאניה, קוזנצה, פירנצה, ג'נובה, לה ספציה, ליבורנו, מילאנו, נאפולי, פאלרמו, פארמה, פרוג'ה, פסקארה, סאסארי, טרנטו, טרייסטה, טורינו, ונציה וונטימיגליה. מאידך, איטליה מחזיקה בצרפת שגרירות בפריז, ו-7 קונסוליות בבורדו, לורד, ליון, מרסיי, מץ, ניס, וטולון.[13]

שווייץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יחסי איטליה–שווייץ

היחסים הדיפלומטיים בין איטליה לשווייץ הם קרובים, ומנוהלים כיום על ידי מערכת אמנות מורכבת (כולל יחסים עם האיחוד האירופי, שאיטליה חברה בה).[14] שווייץ מחזיקה באיטליה שגרירות ברומא, ו-12 קונסוליות בבארי, ברגמו, בולוניה, קליארי, קטאניה, פירנצה, ג'נובה, מילאנו, נאפולי, פאדובה, טורינו וונציה. מאידך, איטליה מחזיקה בשווייץ שגרירות בברן, ו-4 קונסוליות בבזל, ז'נבה, לוגאנו, וציריך.[15]

אוסטריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יחסי אוסטריה-איטליה

בשנת 1882 הצטרפה איטליה לברית המשולשת עם גרמניה ואוסטרו-הונגריה, משום שכעסה על צרפת שהשתלטה על תוניסיה ב-1881, ואיטלקים רבים ראו בתוניסיה מושבה פוטנציאלית. בשנת 1915 נכנסה איטליה למלחמה לצד מדינות ההסכמה, ובעקבות כך התנהלו קרבות קשים בין אוסטריה לאיטליה (קרבות הנהר איזונצו, קרב קפורטו, קרב ויטוריו ונטו). לאחר המלחמה קיבלה איטליה את דרום טירול וטרייסטה, ובכך הושלם למעשה איחוד איטליה. כיום מתקיימים בין המדינות מתקיימים יחסים דיפלומטיים מלאים, ושתי המדינות חברות באיחוד האירופי. אוסטריה מחזיקה באיטליה שגרירות ברומא, ו-10 קונסוליות בבארי, בולוניה, פירנצה, ג'נובה, מילאנו, נאפולי, פאלרמו, טרייסטה, טורינו, ונציה וורונה. מאידך, איטליה מחזיקה באוסטריה שגרירות בווינה, ו-6 קונסוליות בפלדקירך, אינסברוק, גראץ, קלגנפורט, לינץ וזלצבורג.[16]

סלובניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יחסי איטליה-סלובניה

היחסים בין המדינות כוננו בשנת 1992. סלובניה מחזיקה באיטליה שגרירות ברומא ו-3 קונסוליות במילאנו, פירנצה וטריאסטה, ואילו איטליה מחזיקה בסלובניה שגרירות בליובליאנה וקונסוליה כללית בקופר.[17][18] בין המדינות מתקיימים יחסים דיפלומטיים מלאים, ואף שיתוף פעולה בנושאים שונים.

אלבניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יחסי איטליה–אלבניה
חיילים איטלקיים בוולורה, אלבניה במלחמת העולם הראשונה. דגל הטריקולור של איטליה הנושא את המגן המלכותי של בית סבויה מוצג תלוי לצד דגל אלבני ממרפסת המטה האיטלקי.

בגלל נוכחותם החזקה של אלבנים באיטליה ונוכחותה ההיסטורית של קהילת ארבארשה שם, שתי המדינות נהנות כיום מיחסים דיפלומטיים ידידותיים מאוד. ישנם קשרים ברמה גבוהה בין ממשלות אלבניה ואיטליה. שתי המדינות חברות בארגונים בינלאומיים רבים, וחולקות דעות פוליטיות משותפות על הבלקן והעולם, כאשר איטליה היא תומכת חזקה במועמדותה של אלבניה להצטרפות אל האיחוד האירופי. במהלך ביקורו האחרון של ראש ממשלת איטליה מתאו רנזי בטירנה, הוא החשיב את אלבניה כבעלת בריתה הקרובה ביותר של איטליה באזור.[19] איטליה היא השותפה העיקרית לייצוא של אלבניה, עם 42.8% מהיצוא וגם שותפת הייבוא העיקרית עם 33.4% מכלל המוצרים המיובאים על ידי אלבניה. אלבניה מחזיקה באיטליה שגרירות ברומא ו-6 קונסוליות בבארי, קוסנצה, פירנצה, ג'נובה, לה ספציה ומילאנו. מאידך, איטליה מחיקה באלבניה שגרירות בטירנה ושתי קונסוליות בג'ירוקסטרה ובוולורה.[20]

בולגריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יחסי איטליה–בולגריה

בולגריה ואיטליה מקיימות ביניהן יחסים דיפלומטיים חלקיים. שתי המדינות כוננו יחסים דיפלומטיים רשמיים לראשונה בשנת 1879. בולגריה מחזיקה באיטליה שגרירות ברומא, קונסוליה כללית במילאנו, ו-6 קונסוליות כבוד באנקונה, בפירנצה, בג'נובה, בנאפולי, בטורינו ובטרוויזו. מאידך, איטליה מחזיקה בבולגריה שגרירות בסופיה, וקונסוליית כבוד אחת בפלובדיב.

גרמניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יחסי איטליה–גרמניה

במהלך המלחמות הנפוליאוניות נכבשו הן מדינות איטליה והן מדינות גרמניה על ידי נפוליאון, ובפעם הראשונה בתולדותיהם זכו לסוג של איחוד מדיני, תחת חסותה של צרפת. בקונגרס וינה הוחזרה עצמאותן של המדינות השונות בגרמניה ובאיטליה, אך בעוד בגרמניה נשלטו המדינות על ידי שליטים מקומיים, המדינות באיטליה נשלטו בעיקר על ידי מעצמות זרות. בשנת 1882 הוקמה הברית המשולשת בין גרמניה, אוסטרו-הונגריה ואיטליה, אולם למרות ההסכם נמנעה איטליה להצטרף למעצמות המרכז במלחמת העולם הראשונה, ולבסוף אף הצטרפה למדינות ההסכמה. בשנת 1848 נעשו מאמצים להביא לאיחוד גרמניה ואיטליה במהלך מהפכות אביב העמים, אולם במהלך הריאקציה לאחר מכן נכשלו הניסיונות הללו. במהלך משבר החוב האירופי בשנת 2010 סייעה גרמניה לאיטליה להתגבר על המשבר, ואף נתנה לה מענקי סיוע כדי להיחלץ מהמשבר. גרמניה מחזיקה באיטליה שגרירות ברומא, ו-11 קונסוליות בבארי, בולצנו, קליארי, פירנצה, ג'נובה, מסינה, מילאנו, נאפולי, פאלרמו, רימיני וונציה. מאידך, איטליה מחזיקה בגרמניה שגרירות בברלין, ו-13 קונסוליות בברמן, קלן, דורטמונד, דרזדן, פרנקפורט, פרייבורג, הנובר, קיל, לייפציג, מינכן, נירנברג, שטוטגרט ווולפסבורג.[21]

דנמרק[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יחסי איטליה–דנמרק

היחסים שבין איטליה לדנמרק הם יחסים דיפלומטיים חלקיים, כאשר מרביתם קשורים ביחסי הסחר שביניהם. לדנמרק יש שגרירות ברומא, ולאיטליה יש שגרירות בקופנהגן.[22]

הוותיקן[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יחסי איטליה–הוותיקן

לאיטליה קיימת שגרירות לכס הקדוש הממוקמת ברומא, ואילו לכס הקדוש יש נונציו אפיפיורי לאיטליה שאף הוא שוכן ברומא.[23]

יוון[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יחסי איטליה–יוון

היחסים הבילטרליים והדיפלומטיים שבין יוון לבין איטליה הים יחסים מיוחדים וחזקים. היחסים הדיפלומטיים המודרניים בין המדינות כוננו מיד לאחר איחוד איטליה, ונחשבים כיום ליחסים לבביים. שתי המדינות משתפות פעולה בתחומי האנרגיה, הביטחון, התרבות והתיירות, כאשר איטליה היא שותפת הסחר העיקרית של יוון, הן ביצוא והן ביבוא.

יוון ואיטליה חולקות דעות פוליטיות משותפות על הבלקן, האזור והעולם, ומובילות תמיכה בשילובן של כל מדינות הבלקן לאיחוד האירו-אטלנטי, ומקדמות את "סדר היום 2014", [24] שהוצע על ידי ממשלת יוון בשנת 2004 כחלק מוועידת האיחוד האירופי-מערב הבלקן בסלוניקי, לשילוב מדינות מערב הבלקן באיחוד האירופי עד שנת 2014, אז קיבלו יוון ואיטליה את הנשיאות המסתובבת של האיחוד האירופי למחצית הראשונה והשנייה של 2014, בהתאמה. [25][26][27]

מולדובה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יחסי איטליה–מולדובה

איטליה הייתה אחת מהמדינות הראשונות שהכירו במולדובה ב-21 בפברואר 1992 לאחר עצמאותה מברית המועצות והפיכתה מהרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית המולדובנית לרפובליקה. בשנת 2014 שיבח שר החוץ האיטלקי את מולדובה על ניסיונותיה להתקרב למערב אך להשאיר את קשריה עם המזרח חזקים וחמים. איטליה מחזיקה שגרירות בקישינב, בירת מולדובה, אך שגרירה הוא שגריר תושב בוקרשט, בירת רומניה, הסמוכה למולדובה תרבותית וגאוגרפית.

מונקו[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יחסי איטליה–מונקו

היחסים הדיפלומטיים הרשמיים שבין מונקו לאיטליה כוננו ב-25 באפריל 1875.[28] איטליה מיוצגת במונקו בדרג השגרירות באמצעות שגרירות שהיא מחזיקה בתוך מונקו עצמה שהיא עיר מדינה.[29] מונקו מיוצגת באיטליה בדרג השגרירות באמצעות שגרירות שהיא מחזיקה ברומא, בירת המדינה.[30] כמו כן, מונקו מיוצגת באיטליה גם בדרג הקונסולרי באמצעות אחד עשר קונסוליות שהיא מחזיקה בערים בארי,[31] אנקונה,[32] קליארי,[33] בולוניה,[34] ג'נובה,[35] פירנצה,[36] מילאנו,[37] נאפולי,[38] טורינו,[28] פאלרמו[28] וונציה.[39]

סן מרינו[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יחסי איטליה–סן מרינו

שתי המדינות מנהלות יחסים דיפלומטיים מלאים. איטליה, יחד עם הוותיקן היא אחת משתי המדינות היחידות בעולם המיוצגות בסן מרינו בדרג השגרירות (השלישית היא אינה ישות שאינה עצמאית - המסדר הריבוני הצבאי של מלטה). מבחינה כלכלית, אין הבדלה בין איטליה לסן מרינו וזו הסיבה שנתוני סחר בין שתי המדינות אינם מפורסמים - הגבול פתוח והסחר בין שתי המדינות הוא החופשי ביותר בעולם. איטליה מיוצגת בסן מרינו באמצעות שגרירות שהיא מחזיקה בסן מרינו, בירת המדינה.[40] סן מרינו מיוצגת באיטליה באמצעות שגרירות שהיא מחזיקה ברומא, בירת המדינה.[41] סן מרינו מיוצגת באיטליה גם בדרג הקונסולרי באמצעות 10 קונסוליות שהיא מחזיקה בבארי,[42] בולוניה,[43] פירנצה,[44] ג'נובה,[45] מילאנו,[46] נאפולי,[47] רוונה,[48] רימיני,[49] טורינו,[50] וונציה.[51]

ספרד[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יחסי איטליה–ספרד

שתי המדינות כוננו יחסים דיפלומטיים לאחר איחוד איטליה. היחסים בין איטליה לספרד נותרו חזקים ואמינים במשך מאות שנים בגלל קשרים פוליטיים, תרבותיים והיסטוריים שונים בין שתי המדינות. ספרד מחזיקה באיטליה שגרירות ברומא, ו-20 קונסוליות באלגרו, בארי, בולוניה, קליארי, קטאניה, קטנזארו, פירנצה, ג'נובה, ליוורנו, מילאנו, נאפולי, נוברה, פאלרמו, פרוג'ה, רוונה, טרנטו, טורינו, ונציה, ונטימיליה וורונה. מאידך, איטליה מחזיקה בספרד שגרירות במדריד, ו-19 קונסוליות בא קורוניה, אליקנטה, ברצלונה, בילבאו, בורגוס, קאסטיון דה לה פלאנה, סאוטה, ז'ירונה, איביזה, חרס דה לה פרונטרה, לאס פאלמס דה גראן קנריה, מאלגה, אוביידו, פלמה דה מיורקה, פמפלונה, סנטה קרוס דה טנריפה, סביליה, ולנסיה וסרגוסה.[52]

פורטוגל[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יחסי איטליה–פורטוגל

מאז איחוד איטליה בשנת 1861, המדינות מנהלות יחסים דיפלומטיים ישירים. היחסים בין המדינות החלו בתקופת האימפריה הרומית. כיום שתי המדינות חברות בארגוני האיחוד האירופי, אזור שנגן גוש האירו, נאט"ו, ה-OECD, הארגון לביטחון ולשיתוף פעולה באירופה (OSCE), האיחוד הלטיני, ארגון הסחר העולמי, הבנק העולמי וארגוני האו"ם השונים. בנוסף, מאז שנת 2018 יש לאיטליה מעמד של משקיפה בקהילת המדינות הדוברות פורטוגזית. כמו כן קיימים בין המדינות סחר הדו-צדדי, קהילות מהגרים הדדיים וחילופי תרבות אינטנסיביים, וכן תיירות הדדית חזקה. איטליה מחזיקה בפורטוגל שגרירות בליסבון, ו-3 קונסוליות באלבופיירה, פונשל ופורטו. מאידך, פורטוגל מחזיקה שגרירות ברומא, ו-10 קונסוליות בבארי, בולוניה, ג'נובה, ליוורנו, מילאנו, נאפולי, פאלרמו, טריאסטה, טורינו וונציה.[53]

קרואטיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יחסי איטליה–קרואטיה

היחסים בין המדינות כוננו ב-17 בינואר 1992. קרואטיה מחזיקה באיטליה שגרירות ברומא ו-3 קונסוליות בבארי, מילאנו, ג'נובה, פאדובה, פירנצה וטריאסטה, ואילו איטליה מחזיקה בקרואטיה שגרירות בזאגרב וקונסוליות בבויה, פולה, רייקה, ספליט ואומאג.[54]

שוודיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יחסי איטליה–שוודיה

לממשלה האיטלקית יש שגרירות בסטוקהולם, ולשוודיה יש שגרירות ברומא. בדצמבר 1935 איטליה הפציצה אמבולנס שוודי באימפריה האתיופית, ובעקבות כך פרצו בשוודיה הפגנות.[55] כיום (2019) הקשרים מתוארים כחזקים, במיוחד עקב המהגרים האיטלקים שהתיישבו בשוודיה לאחר מלחמת העולם השנייה, ועקב המספר הגדל והולך של שוודים הנוסעים לאיטליה בטיסות צ'רטר.[56] מאז שלהי 1940 שחקני כדורגל שוודיים רבים מצליחים במועדוני כדורגל איטלקיים.

יחסים עם מדינות אמריקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אורוגוואי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יחסי איטליה–אורוגוואי

בין המדינות מתקיימים יחסים דיפלומטיים חזקים ועמידים. לאיטליה שגרירות במונטווידאו, ו-3 קונסוליות של כבוד בקולוניה דל סקרמנטו, במונטווידאו ובפייסנדי.[57] לאורוגוואי שגרירות ברומא,[58] ו-4 קונסוליות של כבוד (בבולוניה, ג'נובה, ליבורנו וונציה).[59] במאי 2013 נשיא אורוגוואי חוסה מוחיקה ערך ביקור רשמי באיטליה.[60]

ארגנטינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יחסי איטליה–ארגנטינה

הקשר בין המדינות נחשב לידידותי במיוחד והושפע מאוד מן ההגירה האיטלקית לארגנטינה. שתי המדינות הן חברות ב-G-20. לאיטליה יש שגרירות בבואנוס איירס וקונסוליות במאר דל פלאטה, קורדובה, באיה בלנקה, לה פלאטה ורוסאריו. לארגנטינה יש שגרירות ברומא וקונסוליה במילאנו.

יחסים עם מדינות אסיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אינדונזיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יחסי איטליה-אינדונזיה

המדינות מקיימות יחסים לבביים למרות חילוקי הדתות, שהרי איטליה מכילה כמות גדולה של תושבים קתולים בניגוד לאינדונזיה שהיא בעלת האוכלוסייה המוסלמית הגדולה בעולם.[61] איטליה מיוצגת באינדונזיה על ידי שגרירות שהיא מחזיקה בג'קרטה, בירת אינדונזיה.[62] אינדונזיה מיוצגת על ידי 5 קונסוליית כבוד בטרייסטה,[63] נאפולי,[64] מילאנו,[65] ג'נובה[66] ובבארי.[67] כמו כן, אינדונזיה מיוצגת גם על ידי שגרירות שהיא מחזיקה ברומא, בירת איטליה.[68]

טאיוואן[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יחסי איטליה-טאיוואן

עד ה-6 בנובמבר 1970 יוצגה טאיוואן באיטליה באמצעות שגרירות ברומא ובקונסוליה כללית במילאנו. שגרירות זו הייתה נפרדת משגרירות טאיוואן לקריית הוותיקן, בה הייתה שגרירות נוספת. הדבר עורר בלבול ב-1989 כשבעקבות אירועי כיכר טיין-אן-מן, הפגינו איטלקים מחוץ לשגרירות טאיוואן בקריית הוותיקן, מתוך מחשבה כי זו השגרירות של הרפובליקה העממית של סין.[69] כיום אין יחסים דיפלומטיים בין המדינות בעקבות ניתוק הקשר בידי איטליה.

קוריאה הצפונית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יחסי איטליה-קוריאה הצפונית

עד שנת 2000 נחשבה קוריאה הצפונית ביחסיה המדיניים כמדינה מבודדת.[70] מדיניות זו השתנתה בינואר 2000 כאשר איטליה הודיעה על כינון יחסים דיפלומטיים רשמיים עם קוריאה הצפונית ביוזמת למברטו דיני, שר החוץ של איטליה, אשר בו בזמן שימש כמתווך מפייס בין איראן ללוב בזמן שלטון מועמר קדאפי. בשנת 2017, בעקבות תוכנית הגרעין של קוריאה הצפונית הודח שגריר קוריאה הצפונית מאיטליה.[71]

יחסים עם מדינות המזרח התיכון[עריכת קוד מקור | עריכה]

סעודיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יחסי איטליה-סעודיה

בין איטליה לסעודיה מתקיימים יחסים דיפלומטיים חלקיים במצב רעוע. הגורם המרכזי למצב היחסים בין המדינות הוא אמירות גזעניות של פוליטיקאים איטלקים המשפילות את האסלאם, שהיא הדת המרכזית בערב הסעודית. ממשלת איטליה מנסה לשפר את היחסים על ידי תמיכה בהצעות שמציעה סעודיה, כגון ההצעה שהעלתה סעודית בשנת 2005 להקים מרכז מידע בינלאומי שייאסוף מודיעין נגד ארגוני טרור.[72] שגריר איטליה בסעודיה הוא תושב איטליה אשר התאסלם במהלך כהונתו.[73] איטליה מחזיקה בשגרירות בריאד[74] ובקונסוליה כללית בג'דה.[75] מאידך, ערב הסעודית מחזיקה בשגרירות ברומא, בירת איטליה.[76]

איראן[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יחסי איטליה–איראן

בשנת 2005, הייתה איטליה שותפת הסחר השלישית בגודלה של איראן, עם 7.5% מכלל הייצוא לאיראן. החל משנת 2017, איטליה היא שותפת הסחר הגדולה של איראן באיחוד האירופי. איטליה מיוצגת באיראן בדרג השגרירות באמצעות שגרירות שהיא מחזיקה בטהראן, בירת המדינה.[77] איראן מיוצגת באיטליה בדרג השגרירות באמצעות שגרירות שהיא מחזיקה ברומא, בירת המדינה.[78] איראן מיוצגת באיטליה גם בדרג הקונסולרי באמצעות קונסוליה רשמית שהיא מחזיקה במילאנו.[79]

ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יחסי איטליה–ישראל
הנשיא ראובן ריבלין מקבל את כתב האמנתו של שגריר איטליה הנכנס, ג'יאנלואיג'י בנדטי, אוקטובר 2017

ישראל ואיטליה ביססו את קשריהן מיחסים זהירים לאחר הקמת מדינת ישראל, יחסים שידעו עליות ומורדות, עד ליחסי הידידות הקרובים השוררים ביניהן כיום. שתי המדינות מחזיקות שגרירויות: שגרירות ישראל ברומא, בירת איטליה, ושגרירות איטליה בתל אביב-יפו בישראל. בין המדינות פועלת לשכת מסחר ותיקה הדואגת לקשרי הסחר המפותחים בין שתי המדינות. כמו כן, ישראל ואיטליה מקיימות קשרים רחבים בפן הצבאי, הכלכלי, החינוכי והמדעי-טכנולוגי.

לבנון[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יחסי איטליה–לבנון

בשנת 1946 נפתחה בלבנון צירות איטליה, אשר הפכה לשגרירות בשנת 1955. שתי המדינות חתמו על הסכם ידידות ושיתוף פעולה בשנת 1949. מרכז התרבות האיטלקי בלבנון שוכן בקומת הקרקע של השגרירות בפרבר של בעבדא.[80] הממשלה האיטלקית סייעה בשיקום לבנון לאחר הסכם טאיף. בדצמבר 2013, הממשלה האיטלקית הודיעה על הגדלת המימון ללבנון, כדי לסייע ללבנון בהתמודדות עם פליטים שנמלטו בעקבות מלחמת האזרחים בסוריה. איטליה הודיעה גם על משימת חילוץ, שבה פעלה עם חמש עד שבע ספינות לחילוץ אלפי מהגרים, בעיקר סורים, באזור הים התיכון[81] באפריל 2014, ביקר שר ההגנה האיטלקי רוברטה פינוטי בלבנון ונפגש עם נשיא לבנון מישל סלימאן וראש הממשלה תמאם סלאם לדון בתמיכה הבינלאומית בצבא לבנון.[82]

קטר[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יחסי איטליה–קטר

קטר ואיטליה משתפות פעולה במגוון תחומים אך הבולט מביניהם הוא שיתוף הפעולה בתחום הקמת התשתיות של גביע העולם בכדורגל 2022 שייערך בקטר, מאות עסקים איטלקיים משקיעים בהקמת התשתיות במגוון תחומים, חלקם משקיעים בבניית האצטדיונים, חלקם משקיעים בבניית המלונות וחלקם משקיעים בהקמת הכביש העתידי בין קטר לבחריין שיוביל לאצטדיון-א שמאל. בתערוכה העולמית של 2015 פדריקו גווידי, שרת הכלכלה האיטלקית, פגשה את עמיתה הקטרי אחמד בן ג'אסם אאל ת'אני בביתן הקטרי. הם שוחחו על התקדמות היחסים הכלכליים של איטליה וקטר ובחנו מעורבות גדולה יותר אחת של השנייה, בעניינים פנימיים וחיצוניים. צעד שקטר לא מרבה לעשות.[83][84]

יחסים עם מדינות אפריקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אתיופיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יחסי איטליה-אתיופיה

השאיפות הקולוניאליות האיטלקיות המודרניות לאתיופיה החלו ב-1880.[85] שאיפות אלו הובילו למלחמת אריתריאה (אנ') בשנים 1887–1889, שבה איטליה כבשה את הטריטוריה האתיופית אריתריאה, וייסדה את המושבה אריתריאה האיטלקית. איטליה בסופו של דבר איבדה את המושבות באזור. לאחר שנים של התנגדות מקומית ולאחר התערבות של הצבא הבריטי במהלך המערכה במזרח אפריקה במלחמת העולם השנייה של מלחמת העולם השנייה, כוחות מפוזרים איטלקים המשיכו להילחם במלחמת גרילה, עד הכניעה הסופית ב-1943.[86] אחרי שניתנה לאתיופיה עצמאות, רבים מהמתנחלים האיטלקים נותרו במשך עשרות שנים באתיופיה, לאחר קבלת חנינה מלאה על ידי הקיסר היילה סלאסי. עם זאת, בשל מלחמת האזרחים האתיופית ב-1974, כמעט 22,000 איטלו-אתיופים עזבו את המדינה. במשך 20 השנים האחרונות, המשיכה איטליה להיות אחת מחמש שותפות הסחר הגדולות עם אתיופיה, ומשקיעה מרכזית בכלכלה האתיופית.[87] אתיופיה מחזיקה באיטליה שגרירות ברומא. מאידך, איטליה מחזיקה באתיופיה שגרירות באדיס אבבה.[88]

קניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יחסי איטליה-קניה

היחסים בין שתי המדינות היו תמיד יחסים טובים וחזקים. המיסיונרים האיטלקיים הראשונים הגיעו לקניה כבר בשנת 1902.[89] בשנת 2009 ראש ממשלת קניה ביקר באיטליה. בשנת 2010 ביקר בקניה שר החוץ האיטלקי, פרנקו פרטיני. מזכירי הקבינט הקנייתי לאוצר ולחקלאות ביקרו אף הם בקניה. ביולי 2015, ראש הממשלה האיטלקי מתאו רנצי הגיע לביקור רשמי בן יומיים בקניה. הוא נפגש עם הנשיא הקנייתי אוהורו קניאטה ושוחח עימו בעיקר על המאמצים המשותפים למלחמה בטרור ועל השקעות בקניה.[90] איטליה מחזיקה בשגרירות הממוקמת בניירובי. קניה מחזיקה בשגרירות הממוקמת ברומא, והשגריר הקנייתי באיטליה משמש גם כשגריר ביוון, מלטה, קפריסין ופולין.

יחסים עם מדינות אוקיאניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אוסטרליה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יחסי אוסטרליה–איטליה

כתוצאה ממשבר אתיופיה והפלישה האיטלקית לחבש ב-1935, ממשלת אוסטרליה הפעילה סנקציות בשנת 1935, אשר אסרו על אוסטרלים מלעשות עסקים עם איטליה, אלא אם כן אושרה על ידי הממשלה.[91] אוסטרליה ואיטליה לחמו זו בזו במהלך מלחמת העולם השנייה. במהלך המלחמה, אזרחים איטלקים באוסטרליה נשלחו למחנות מעצר, כבעלי ברית של האויב.[92] לאוסטרליה יש שגרירות ברומא וקונסוליה כללית במילאנו. לאיטליה יש שגרירות בקנברה, קונסוליות כלליות במלבורן וסידני וקונסוליות באדלייד, בריזביין ופרת'.

ניו זילנד[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יחסי איטליה–ניו זילנד

איטליה וניו זילנד לחמו זו בזו במהלך מלחמת העולם השנייה, וכוחות ניו זילנדים תחת פיקודו של ברנרד פרייברג השתתפו בלחימה בחזית האיטלקית. כיום שתי המדינות משתפות פעולה במגוון סוגיות גלובליות כולל לווייתנים, שינויי אקלים, זכויות אדם, שמירת שלום ואי-הפצת נשק גרעיני. אנו גם עובדים בשיתוף פעולה הדוק ברמה האזורית באנטארקטיקה ובאוקיינוס השקט.[93] ניו זילנד מחזיקה באיטליה שגרירות ברומא וקונסוליה כללית במילאנו. מאידך, איטליה מחזיקה בניו זילנד שגרירות בוולינגטון, ו-3 קונסוליות באוקלנד, כרייסטצ'רץ' ודנידין.[94]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא יחסי החוץ של איטליה בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Opinion of the United States
  2. ^ U.S. Global Leadership Project Report - 2012
  3. ^ איטליה וסין האדומה מחליפות שגרירים, ארכיון האינטרנט, ‏13 בפברואר 1971
  4. ^ סין ואיטליה מקדמות את היחסים הביטחוניים, People's Daily, ‏24 בספטמבר 2005
  5. ^ אתר על יחסי מדינות
  6. ^ R.J.B. Bosworth, Mussolini's Italy: Life Under the Fascist Dictatorship, 1915–1945 (2007)
  7. ^ אתר על יחסי מדינות
  8. ^ Embassy of Italy in Tokyo, Japan, אתר העוסק בשגרירויות ברחבי העולם
  9. ^ Embassy of Japan in Rome, Italy, אתר העוסק בשגרירויות ברחבי העולם
  10. ^ עדי דניאל, איטליה נגד צרפת: "מעולם לא הפסיקה את הקולוניזציה", באתר ערוץ 20, 22 בינואר 2019
  11. ^ סוכנויות הידיעות, קרע אירופי סביב המהגרים, איטליה: "צרפת תהפוך לאויבת", באתר ynet, 18 ביוני 2018
  12. ^ עדי דניאל, הקרע באיחוד האירופי מעמיק: צרפת מחזירה את השגריר מרומא, באתר ערוץ 20, 7 בפברואר 2019
  13. ^ אתר על יחסי מדינות
  14. ^ Bilateral relations between Switzerland and Italy, Swiss Federal Department of Foreign Affairs
  15. ^ אתר על יחסי מדינות
  16. ^ אתר על יחסי מדינות
  17. ^ משרד החוץ הסלובני
  18. ^ אתר על יחסי מדינות
  19. ^ [1] Italian PM Renzi: Albania, our closest partner
  20. ^ אתר על יחסי מדינות
  21. ^ אתר על יחסי מדינות
  22. ^ "Italian Embassy in Copenhagen". Ministry of Foreign Affairs of Italy. בדיקה אחרונה ב-13 ביולי 2010. 
  23. ^ אתר על יחסי מדינות
  24. ^ "Agenda 2014". mfa.gr. בדיקה אחרונה ב-5 במרץ 2017. 
  25. ^ "Italy Takes Over EU Presidency From Greece". noinvite.com. בדיקה אחרונה ב-5 במרץ 2017. 
  26. ^ "The Italian Presidency strongly supports the integration of the Western Balkans in the European Union". sep.gov.mk. בדיקה אחרונה ב-5 במרץ 2017. 
  27. ^ "Greece’s EU Presidency and the Challenge of Western Balkan Enlargement Policies in Light of the Crisis". suedosteuropa.uni. בדיקה אחרונה ב-5 במרץ 2017. 
  28. ^ 28.0 28.1 28.2 Italy, אתר ממשלת מונקו
  29. ^ EMBASSY OF ITALY IN MONACO, MONACO
  30. ^ EMBASSY OF MONACO IN ROME, ITALY
  31. ^ CONSULATE OF MONACO IN BARI, ITALY
  32. ^ CONSULATE OF MONACO IN ANCONA, ITALY
  33. ^ CONSULATE OF MONACO IN CAGLIARI, ITALY
  34. ^ CONSULATE OF MONACO IN BOLOGNA, ITALY
  35. ^ CONSULATE GENERAL OF MONACO IN GENOA, ITALY
  36. ^ CONSULATE OF MONACO IN FLORENCE, ITALY
  37. ^ CONSULATE OF MONACO IN MILAN, ITALY
  38. ^ CONSULATE OF MONACO IN NAPLES, ITALY
  39. ^ CONSULATE OF MONACO IN VENICE, ITALY
  40. ^ EMBASSY OF ITALY IN SAN MARINO, SAN MARINO
  41. ^ EMBASSY OF SAN MARINO IN ROME, ITALY
  42. ^ CONSULATE OF SAN MARINO IN BARI, ITALY
  43. ^ CONSULATE OF SAN MARINO IN BOLOGNA, ITALY
  44. ^ CONSULATE OF SAN MARINO IN FLORENCE, ITALY
  45. ^ CONSULATE OF SAN MARINO IN GENOA, ITALY
  46. ^ CONSULATE OF SAN MARINO IN MILAN, ITALY
  47. ^ CONSULATE OF SAN MARINO IN NAPLES, ITALY
  48. ^ CONSULATE OF SAN MARINO IN RAVENNA, ITALY
  49. ^ CONSULATE OF SAN MARINO IN RIMINI, ITALY
  50. ^ CONSULATE OF SAN MARINO IN TURIN, ITALY
  51. ^ CONSULATE OF SAN MARINO IN VENICE, ITALY
  52. ^ אתר על יחסי מדינות
  53. ^ אתר על יחסי מדינות
  54. ^ אתר על יחסי מדינות
  55. ^ "Trettonde årgången (händelserna 1935) /" (בשוודית). Svenska dagbladet's yearbook. 1935. בדיקה אחרונה ב-13 בפברואר 2015. 
  56. ^ Anna Rabe (15 בדצמבר 2012). "Hägg fångar Italiens färg och paradoxer" (בשוודית). Svenska dagbladet. בדיקה אחרונה ב-13 בפברואר 2015. 
  57. ^ Embajada y consulados de Italia en Uruguay, embassy-finder.com (בספרדית)
  58. ^ Embajada de Uruguay en Roma, Italia, embassy-finder.com (בספרדית)
  59. ^ Embajada y consulados de Uruguay en Italia, embassy-finder.com (בספרדית)
  60. ^ ביקור נשיא אורווגאי לאיטליה
  61. ^ AsiaNews.it, Jakarta and Rome promoting interfaith dialogue to counter extremism, www.asianews.it
  62. ^ "Embassy of Italy in Jakarta, Indonesia - Embassy WorldWide". Embassy WorldWide (באנגלית). בדיקה אחרונה ב-9 במאי 2018. 
  63. ^ "Honorary Consulate of Indonesia in Trieste, Italy - Embassy WorldWide". Embassy WorldWide (באנגלית). בדיקה אחרונה ב-9 במאי 2018. 
  64. ^ "Honorary Consulate of Indonesia in Napoli, Italy - Embassy WorldWide". Embassy WorldWide (באנגלית). בדיקה אחרונה ב-9 במאי 2018. 
  65. ^ "Honorary Consulate of Indonesia in Milan, Italy - Embassy WorldWide". Embassy WorldWide (באנגלית). בדיקה אחרונה ב-9 במאי 2018. 
  66. ^ "Honorary Consulate of Indonesia in Genova, Italy - Embassy WorldWide". Embassy WorldWide (באנגלית). בדיקה אחרונה ב-9 במאי 2018. 
  67. ^ "Honorary Consulate of Indonesia in Bari, Italy - Embassy WorldWide". Embassy WorldWide (באנגלית). בדיקה אחרונה ב-9 במאי 2018. 
  68. ^ "Embassy of Indonesia in Rome, Italy - Embassy WorldWide". Embassy WorldWide (באנגלית). בדיקה אחרונה ב-9 במאי 2018. 
  69. ^ יאנג ה. מסינג, התפקיד המתרחב של טאיוואן בזירה הבינלאומית: הכניסה לאומות המאוחדות, 2015, עמ' 189
  70. ^ North Korea wages diplomatic campaign with a wary world, Associated Press Archive, ‏19 בינואר 2000 (באנגלית)
  71. ^ Italy becomes fifth country to expel North Korean ambassador, וושינגטון פוסט, ‏1 באוקטובר 2017 (באנגלית)
  72. ^ איטליה: תומכים בהצעה הסעודית להקים מרכז בינלאומי נגד טרור באתר ynet
  73. ^ שגריר איטליה בסעודיה התאסלם באתר הארץ, 16.08.2011
  74. ^ אתר על יחסי מדינות
  75. ^ אתר על יחסי מדינות
  76. ^ אתר על יחסי מדינות
  77. ^ EMBASSY OF ITALY IN TEHRAN, IRAN
  78. ^ EMBASSY OF IRAN IN ROME, ITALY
  79. ^ CONSULATE GENERAL OF IRAN IN MILAN, ITALY
  80. ^ Beirut is all things to all people
  81. ^ http://www.dailystar.com.lb/News/Lebanon-News/2013/Dec-14/241078-italy-to-organize-conference-to-support-lebanese-army.ashx#axzz2yFshKIbs
  82. ^ http://www.dailystar.com.lb/News/Lebanon-News/2014/Apr-01/251932-italian-defense-minister-discusses-army-assistance-with-officials.ashx#ixzz2yFxdyO8A
  83. ^ EXPO 2015: ITALY-QATAR MEETING TO INTENSIFY RELATIONS BETWEEN THE COUNTRIES
  84. ^ Stronger relations between Italy and Qatar
  85. ^ Tekeste Negash (ינואר 1997). Eritrea and Ethiopia: The Federal Experience. Nordic Africa Institute. עמ' 13. ISBN 978-91-7106-406-6. 
  86. ^ David T. Zabecki (1 במאי 2015). World War II in Europe: An Encyclopedia. Routledge. עמ' 1478. ISBN 978-1-135-81249-2. 
  87. ^ MIT Country Profile - Ethiopia: Trading Partners
  88. ^ אתר על יחסי מדינות
  89. ^ [2]. Distribution of the Consolata Missionaries | East Africa. Retrieved on 6 February 2015.
  90. ^ [3]. Italian PM Matteo Renzi arrives in Kenya. Retrieved on 5 September 2015.(הקישור אינו פעיל, 24.10.2019)
  91. ^ "Sanctions Act 1935". Federal Register of Legislation. 
  92. ^ Mia Spizzica (6 בדצמבר 2011). "Why Australia must apologise to Italians interned during World War II". The Conversation. בדיקה אחרונה ב-27 בנובמבר 2018. 
  93. ^ אתר משרד החוץ הניו זילנדי
  94. ^ אתר על יחסי מדינות