יחסי הממלכה המאוחדת–כווית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
יחסי הממלכה המאוחדת–כווית
הממלכה המאוחדתהממלכה המאוחדת כוויתכווית
הממלכה המאוחדת כווית
שטחקילומטר רבוע)
241,930 17,820
אוכלוסייה
67,886,011 4,270,571
תמ"ג (במיליוני דולרים)
2,925,000 289,700
תמ"ג לנפש (בדולרים)
43,087 67,836
משטר
מונרכיה חוקתית מונרכיה
שגרירות כווית בלונדון

יחסי הממלכה המאוחדת–כווית הם יחסי החוץ בין כווית ובריטניה. לכווית שגרירות בלונדון, ולבריטניה שגרירות בכווית סיטי. היחסים בין המדינות נחשבים לחזקים ביותר, למרות המרחק הגאוגרפי הגדול בין שתי המדינות וההבדל בדת, שפה, מנהגים ומסורות בין שני העמים, זה לא מנע כינון מערכת יחסים מובהקת ויוצאת דופן בין כווית לממלכה המאוחדת. כווית קשורה לבריטניה באופן הדוק לשדות הנפט, שחברות בריטיות בוחנות ומייצאות עבור כווית, כמו גם קשרי הגנה בתחום ההגנה והחימוש. כמו גם בהיבטים אחרים, כולל השקעות בכלכלה, סחר, חינוך וטכני, וכן יחסי תיירות.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1899 חתם השייח' הראשי של כווית (שהייתה אז מחוז של האימפריה העות'מאנית), מובארכ א-סבאח על חוזה חסות עם בריטניה, דבר שהביא לשלטון בריטי לא-רשמי בכווית. ההסכם אושר על ידי העות'מאנים ב-1913 בהסכם שנקרא האמנה האנגלו-עות'מאנית ובה סוכם כי תוענק לכווית אוטונומיה מסוימת וששתי האימפריות יהיו מעורבות בניהולה ובמדיניות החוץ שלה. האמנה בוטלה על ידי בריטניה לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה כשהיא החליטה לבטל את מעורבות העות'מאנים ולהשתלט בעצמה על מאגרי הנפט האדירים שהפכו את כווית לנכס אסטרטגי ולהכריז עליה כפרוטקטורט (מדינת חסות).

מיד לאחר המלחמה, בין 1919 ל-1920, פרצה מלחמה בין כווית לבין סולטנות נג'ד בראשות אבן סעוד. על מנת להפסיק את הלחימה כינס הנציג הבריטי הבכיר באזור, הממונה על המנדט הבריטי על מסופוטמיה, פרסי קוקס, ועידה לשרטוט הגבולות האזור בעוקיר. ב-2 בדצמבר 1922 נחתם פרוטוקול עוקיר, ללא נציגות כוויתית. הפרוטוקול הכיר בקיומה של כווית אך קבע גבול צפון-מזרחי של נג'ד עם עיראק וכווית והעניק לה את האזור הנייטרלי בין עיראק וערב הסעודית והאזור הנייטרלי בין כווית וערב הסעודית, כלומר קיצץ את שטחה של כווית בשליש.

בשנת 1952 הפכה כווית ליצואנית הנפט הגדולה ביותר במפרץ הפרסי. בשנות ה-50 של המאה ה-20 התפתחה כווית במהירות, כמדינת חסות בריטית, בזכות כמויות הנפט האדירות שהופקו מאדמתה ורמת החיים של תושביה, שהיו רובם ככולם בני שבטים בדואים זינקה. לכווית זרמו עובדים זרים ממצרים, מהודו ומקרב הפליטים הפלסטינים.[1]

ב-1961 סיימה בריטניה את הסדר הפרוטקטורט והכירה בכווית כאמירות עצמאית בראשות עבדאללה א-סלים א-סבאח. ב-23 בינואר 1963 נערכו בכווית, לראשונה באזור, בחירות לפרלמנט, שתפקידו הראשון היה לאשרר את החוקה. הפריחה הכלכלית והתרבותית במדינה המשיכה לאורך שנות השישים והשבעים בהם הייתה המדינה המפותחת והמתקדמת ביותר באזור המפרץ ואחת המתקדמות והחופשיות בעולם.[2][3] חופש הביטוי ששרר בה משך אליה יוצרים מרחבי העולם הערבי וראו בה אור פרסומים, כתבי עת וספרים שלא יכלו לראות אור בשום מקום אחר במרחב הערבי.

שנת 1975 הייתה שנה מכרעת ליחסי הנפט בין כווית לבריטניה, כאשר האספה הלאומית לחצה על הלאמת הנפט בכווית, וכווית לקחה את הבעלות על כל מניות חברת הנפט בכווית. כווית היא אחת המדינות הקשורות ביותר ללירה שטרלינג, לאחר גילוי הנפט, ולכן בריטניה חיזקה את מערכת היחסים שלה עם כווית על מנת להמשיך להפקיד את תשואותיה בליש"ט, מה שמחזק את כלכלת בריטניה.

ב-3 באוגוסט 1990 פלש צבא עיראק למדינה ושלט בה עד פברואר 1991. הפלישה למדינה ריבונית, בעלת זיקה מערבית ועתודות נפט הובילה את ארצות הברית להתערב, דבר שהוביל למלחמת המפרץ, שבה השתתפה גם בריטניה.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]