יחסי הממלכה המאוחדת–צרפת

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
יחסי הממלכה המאוחדת–צרפת
הממלכה המאוחדתהממלכה המאוחדת צרפתצרפת
The French Republic & The United Kingdom of Great Britain and Northern Ireland.svg
הממלכה המאוחדת צרפת
שטחקילומטר רבוע)
243,610 643,801
אוכלוסייה
65,105,246 67,364,357
תמ"ג (במיליוני דולרים)
2,925,000 2,856,000
תמ"ג לנפש (בדולרים)
44,927 42,396
משטר
מונרכיה חוקתית רפובליקה נשיאותית למחצה ודמוקרטיה פרלמנטרית למחצה

יחסי הממלכה המאוחדת–צרפת הם היחסים בין הממשלות והעמים של הממלכה המאוחדת ושל הרפובליקה הצרפתית.

אף על פי שהמונח "אנגלו" (Anglo) מתייחס באופן מובהק לאנגליה ולא אל הממלכה המאוחדת ככלל, המונח הנהוג בשימוש המגדיר את היחסים בין שתי המדינות הוא "היחסים האנגלו-צרפתיים", אך מקובל להתייחס למונח זה כמגדיר את יחסי צרפת עם הממלכה המאוחדת ולא עם אנגליה בלבד. המונח "היחסים הפרנקו-בריטיים" גם הוא בשימוש.

יחסים בין שתי הארצות החלו עוד לפני פלישתו של יוליוס קיסר לגאליה, כאשר שתי הטריטוריות אוכלסו בשבטי קלטים, אשר הקשרים ביניהם היו רופפים, אך הם נלחמו ברומים כאויב משותף. מערכת היחסים המשיכה כאשר שתי הארצות נשלטו על ידי האימפריה הרומית והן היו פרובינקיות רומיות.

היחסים בין שתי המדינות בשנים האחרונות הם לבביים ומתאפיינים בשיתוף פעולה, בצל חששות שקיימים בשני הצדדים על רקע חילוקי דעות היסטוריים ואי הסכמות בין מנהיגי שתי המדינות שהתעוררו בשנים האחרונות, נשיא צרפת ז'אק שיראק וראש ממשלת בריטניה טוני בלייר. הסופר הצרפתי ז'וזה אלן פרלון (Jose-Alain Fralon) הגדיר את היחסים בין שתי המדינות על ידי כך שתיאר את הבריטים כ"אויבינו האהובים ביותר". טוני בלייר זוכה ליחס של פרנקופיל בתקשורת הצרפתית ונשיא צרפת לשעבר, ניקולא סרקוזי היה ידוע בשאיפתו להפוך את ההסכמה הלבבית (Entente Cordiale) ל"הסכמה הידידותית" (Entente amicale).

היחסים בין שתי המדינות השפיעו רבות על ההיסטוריה של שתיהן במשך מאות שנים. כיום צרפת והממלכה המאוחדת הן מדינות חברות באיחוד האירופי. מספרם של הצרפתים החיים בממלכה המאוחדת מוערך בכ-350,000 איש ומספרם של הבריטים החיים בצרפת מוערך בכ-400,000 איש.

תוכן עניינים

התקופה הרומית[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאשר פלש יוליוס קיסר לגאליה, הוא נתקל בבעלי ברית של הגאלים והבלגים, שהגיעו מדרום-מזרח בריטניה ושהציעו להם סיוע, חלק מהם אף התייחסו למלך הבלגים כאל הריבון שלהם.

אף על פי שכל העמים הללו היו קלטים (העמים הגרמאניים, האנגלו-סקסים והפרנקים פלשו בתקופה מאוחרת יותר לארצות שנקראו על שמם), וכך ניתן לראות זאת כראשיתו של שיתוף הפעולה בין תושבי שתי הארצות בפעם הראשונה בהיסטוריה המתועדת. כתוצאה מכך חש קיסר שהוא חייב לפלוש לבריטניה על מנת להכניע אותה.

במשך חמש מאות השנים הבאות הייתה מערכת פעילה של יחסי גומלין בין שתי הארצות, כאשר הן בריטניה והן צרפת היו תחת השלטון הרומי. לאחר מכן הגיעו חמש מאות שנים נוספות שבהן הייתה אינטראקציה מועטה ביותר בין השתיים, כאשר בתקופה זו פלשו לשתי הארצות שבטים גרמאניים שונים במוצאם. עם תחילתו של האלף השני לספירה, היו האיים הבריטיים בקשר הדוק עם המרחב הסקנדינבי ואילו יחסי החוץ של המרחב הצרפתי התמקדו בקשר עם האימפריה הרומית הקדושה.

ימי הביניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפני הכיבוש הנורמני[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופה שלפני הכיבוש הנורמני של אנגליה ב-1066 לא התחוללו עימותים מזוינים בין ממלכת אנגליה לבין ממלכת צרפת. שתי הממלכות סבלו מפלישות של הויקינגים והחששות של שתיהן נבעו בעיקר מהסכנה הסקנדינבית.

יחסי חוץ מסוג זה היו לאנגליה עם דוכסות נורמנדיה שהייתה פייף עצמאי למחצה שהיה כפוף למלך צרפת. אמה מנורמנדיה, בתו של רישאר הראשון, דוכס נורמנדי, נעשתה למלכה רעיה של שני מלכים אנגליים בזה אחר זה. שניים מבניה, הארדיקאנוט ואדוארד המודה, היו מאוחר יותר מלכי אנגליה גם הם. אדוארד בילה את רוב תקופת חייו המוקדמת בנורמנדיה וכמלך העדיף לקדם נורמנים לתפקידים רמי מעלה בממשלו, כמו רובר מז'ימיאז' (Robert of Jumièges) שמונה להיות הארכיבישוף מקנטרברי.

תהליך "נורמניזציה" הדרגתי זה של הממלכה סלל את הדרך לכיבוש הנורמני, שבו נכדו של אחיה של אמה, ויליאם הכובש, דוכס נורמנדיה, זכה בשליטה בממלכה באמצעות פלישה מוצלחת מעבר לתעלה בפעם הראשונה מאז התקופה הרומית. יחד עם שליטה החדש קיבלה אנגליה את מדיניות החוץ החדשה של הדוכסים הנורמנים, שהייתה מבוססת על הרחבת האינטרסים הנורמנים וההגנה עליהם על חשבונם של מלכי צרפת. אף על פי ששלטונו של ויליאם על נורמנדיה זכה בתחילה בגיבויו של אנרי הראשון, מלך צרפת, גרמה עד מהרה הצלחתו של ויליאם באנגליה לעוינות מצדה של צרפת ובשנים 1054 ו-1057 תקף אנרי את נורמנדיה.

הכיבוש הנורמני[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הכיבוש הנורמני של אנגליה

באמצע המאה ה-11 התחולל מאבק על הכתר האנגלי והנורמנים דוברי הצרפתית, שהיו עם ממוצא ויקינגי, פלשו לאנגליה בהנהגתו של הדוכס שלהם, ויליאם הכובש והשתלטו על הממלכה בקרב הייסטינגס ב-1066. ויליאם הוכתר כמלך אנגליה.

התרבות הפיאודלית הנורמנית הכתה שורשים באנגליה ובמשך 150 השנים הבאות נחשבה אנגליה באופן כללי כטריטוריה בעלת חשיבות משנית בהשוואה לטריטוריות האחרות של השושלת הנורמנית ביבשת, בעיקר נורמנדיה עצמה וטריטוריות אחרות במערב צרפת. שפתה של האצולה באנגליה הייתה צרפתית במשך כמה מאות שנים לאחר הכיבוש. מילים רבות בשפה הצרפתית אומצו בשפה האנגלית כתוצאה מכך. ההערכה היא שכשליש מאוצר המילים בשפה האנגלית מקורו בצרפתית. המלכים הנורמנים הראשונים של אנגליה היו גם דוכסי נורמנדיה, כך שהיחסים בין שתי הארצות היו מורכבים במידה מסוימת. אף על פי שלכאורה הם היו כפופים למלך צרפת, רמת הארגון הגבוהה שלהם בנורמנדיה נתנה להם כוח רב יותר הלכה למעשה. בנוסף, הם היו מלכי אנגליה בזכת עצמם, אנגליה לא הייתה פרובינציה של צרפת באופן רשמי וכן לא פרובינציה של נורמנדיה.

מלחמת וקסין (1087)[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1087 חילקו ביניהם ויליאם ופיליפ הראשון, מלך צרפת את חבל וקסין (Vexin) הקטן, אך החשוב אסטרטגית עקב היותו שולט על הדרך בין פריז לרואן, בירותיהן של צרפת ושל נורמנדיה. עם חיסולו של חבל ארץ זה כשטח חיץ, היה כעת לנורמנדיה ולנחלתו של מלך צרפת, איל-דה-פראנס, גבול משותף והאזור הפך למקום התרחשותן של כמה מלחמות עתידיות. ב-1087 הגיב ויליאם על פלישות הגבול שבוצעו על ידי חייליו של פיליפ בתקיפתה של מט (Mantes). במהלך ביזתה של העיירה הוא נפצע פציעה שבהמשך הוא מת ממנה.

המרד של 1088[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם מותו של ויליאם הראשון חולקו ממלכותיו בין שני בניו, אנגליה לוויליאם רופוס ונורמנדיה לרוברט השני ומלחמת הגבול הצרפתי-נורמני הסתיימה. מתיחויות בן הפלגים של הברונים הנורמנים, שהיו נאמנים לשני בניו של ויליאם הראשון, גרמו למלחמת אזרחים קצרה שבה נעשה ניסיון לאלץ את ויליאם רופוס לוותר על כס המלוכה האנגלי. עם כישלון מרד זה נעשו נורמנדיה ואנגליה מופרדות זו מזו לראשונה מאז 1066.

המלחמות בוקסין ובמיין (1097 - 1098)[עריכת קוד מקור | עריכה]

חצר המלכות של רוברט יצאה למסע צלב ב-1096 ולמשך תקופת היעדרותו לקח רופוס על עצמו את ניהולה של נורמנדיה. זמן קצר לאחר מכן, ב-1097, הוא תקף את וקסין ובשנה שלאחר מכן את מיין (Maine). רופוס הצליח להביס את מיין, אך המלחמה בוקסין הסתיימה ללא הכרעה בשביתת נשק ב-1098.

המלחמה האנגלו-נורמנית (1101)[עריכת קוד מקור | עריכה]

באוגוסט 1100 נהרג ויליאם רופוס מפגיעת חץ בעת שהיה בציד. אחיו הצעיר, הנרי ביוקלרק עלה לכס המלוכה במקומו. הנרי היה אמור להגיע לחצר המלכות של רוברט, דוכס נורנדיה, אך רוברט היה במסע הצלב ולא שב אלא חודש לאחר מותו של רופוס. עד אז הייתה השליטה באנגליה בידיו של הנרי ועלייתו למלוכה קיבלה את הכרתו של פיליפ הראשון. רוברט לא היה מסוגל להשיב לעצמו את השליטה שלו בנורמנדיה, אלא רק לאחר שהוא ויתר על השליטה במיין.

כעת היו אנגליה ונורמנדיה בידיהם של שני אחים, הנרי ורוברט. ביולי 1101 שיגר רוברט התקפה על אנגליה. הוא נחת בהצלחה בפורטסמות' והתקדם לתוככי הארץ לאלטון (Alton) שבהמפשייר. שם הגיעו הוא והנרי להסכם על פיו יישאר הסטטוס קוו מבחינת החלוקה הטריטוריאלית. הנרי חשש להישבע אמונים לרוברט והסכים לשלם לו סכום כסף שנתי, שאותו שילם רק עד שנת 1103.

המלחמה האנגלו-נורמנית (1105 - 1106)[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות מתחים הולכים וגוברים בין האחים ועקב חולשתו של שלטונו של רוברט, פלש הנרי לנורמנדיה באביב 1105 ונחת בברפלר (Barfleur). המלחמה הזאת הייתה ארוכה יותר והרסנית יותר והייתה כרוכה במצור על ביו (Bayeux) ועל קן, אך הנרי היה חייב לשוב לאנגליה בסוף הקיץ והוא לא הספיק להשלים את כיבוש נורמנדיה. בינתיים פנה רוברט לאדונו, המלך פיליפ, אך לא קיבל ממנו סיוע כל שהוא. גורלו של רוברט וגורלה של הדוכסות שלו נחתמו בקרב טינצ'בריי (Tinchebray) בספטמבר 1106. רוברט נשבה ונכלא עד לסוף חייו. הנרי היה כעת, כמו אביו, מלך אנגליה ודוכס נורמנדיה וכעת הייתה הבמה מוכנה לסיבוב נוסף בעימות בין אנגליה לבין צרפת.

המלחמה האנגלו-צרפתית (1117 - 1120)[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1108 מת פיליפ השני, שהיה מלך צרפת עוד לפני הכיבוש הנורמני של אנגליה, ובמקומו עלה לכס המלכות בנו לואי השישי, שכבר היה השליט בפועל במדינה בשמו של אביו במשך כמה שנים.

לואי היה בתחילה עוין כלפי חצר המלכות של רוברט וגילה יחסי ידידות כלפי הנרי הראשון, אך עם סיפוחה של נורמנדיה על ידי הנרי, צצה היריבות הנורמנית-צרפתית הישנה. בין השנים 11091113 התחוללו התנגשויות בוקסין וב-1117 כרת לואי ברית עם בלדווין השביעי, רוזן פלנדריה, עם פולק מאנז'ו ועם כמה מהברונים המורדים מנורמנדיה, כדי להדיח את הנרי מתפקידו כדוכס נורמנדיה ולהכתיר תחתיו את ויליאם קליטו (William Clito). באמצעות מזל ומגעים דיפלומטיים הצליח הנרי להרחיק את פלנדריה ואת אנז'ו מהמלחמה וב-20 באוגוסט 1119 הוא הביס את הצרפתים בקרב ברומל (Battle of Brémule). לואי היה מחויב לקבל את שלטונו של הנרי בנורמנדיה וקיבל את שבועת האמונים של בנו ויליאם אדלין.

ימי הביניים המאוחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופת שלטונה של שושלת בית פלנטג'נט, שכוחה התבסס על האימפריה של אנז'ו, מחצית שטחה של צרפת היה בשליטתם יחד עם כל שטחה של אנגליה. עם זאת, כל שטחה של אנז'ו נפל בידיו של פיליפ השני, מלך צרפת בתקופתם של ריצ'רד לב הארי, ג'ון והנרי השלישי. מצב זה הפך את האנגלים לעם עם זהות אנגלו-סקסית נפרדת תחת הכתר הצרפתי.

בעוד שהאנגלים והצרפתים היו בחיכוכים אלה עם אלה לעיתים קרובות, הם חלקו תרבות משותפת והיו ביניהם מעט מאוד הבדלים יסודיים בזהות שלהם. מושג הלאומיות היה כמעט וחסר משמעות בימים האלה ורוב המלחמות התנהלו בין אדונים פאודלים יריבים ברמה הפנים מדינתית. הניסיון האחרון לאחד את שתי התרבויות היה ככל הנראה מרד בתמיכה צרפתית שפרץ כדי להדיח את אדוארד השני מכסאו. במהלך ימי הביניים התקיימה גם הברית הצרפתית-סקוטית, שנחתמה בין ג'ון, מלך סקוטלנד לבין פיליפ הרביעי, מלך צרפת.

מלחמת מאה השנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מלחמת מאה השנים

עד מהרה נעשתה המלוכה האנגלית מעורה בקרב נתיניה והחלה את השימוש בשפה האנגלית במהלך מלחמת מאה השנים בין השנים 13371453. המלחמה חוללה שינוי דרסטי בחברה בשני צדי התעלה. האנגלים, אף על פי שכמו הצרפתים היו כבר מאוחדים מבחינה פוליטית, היו גאים לראשונה בשפתם ובזהותם.

כמה מהקרבות המפורסמים ביותר בהיסטוריה שהתנהלו בין הצרפתים לאנגלים, נערכו במהלך מלחמת מאה השנים, ביניהם: קרב קרסי, קרב פואטייה, קרב אז'נקור, המצור על אורליאן והפשיטה של אדוארד השלישי על פריז. המקור העיקרי של הגאווה הצרפתית נבע מהנהגת המדינה במהלך המלחמה. ברטנרן דו גוסלין (Bertrand du Guesclin) היה טקטיקן מבריק שאילץ את האנגלים לצאת מהשטחים שהם השיגו בהסכם ברטיני, שהיה הסכם פשרה שרוב הצרפתים ראו אותו כמשפיל. ז'אן ד'ארק הייתה גם היא דמות מאחדת שעד היום מייצגת את השילוב בין הלהט הדתי לבין הלאומיות הצרפתית. לאחר ניצחונה מעורר ההשראה באורליאן ולאחר מה שרבים ראו כמות הקדושים שלה, אולצו האנגלים לפנות את כל שטחיהם בצרפת, למעט קאלה, שאותה הם איבדו רק ב-1558. בנוסף למיסוד הזהויות הלאומיות, מלחמת מאה השנים, נתפשת לעיתים כאירוע המכונן של היריבות המסורתית ושל תקופת השנאה שבין שתי האומות.

במהלך תקופה זו, איבדו האנגלים את רוב שטחיהם בצרפת, למעט קאלה, שנותרה בידיים אנגליות למשך 105 שנים נוספות, אף על פי שהמלכים האנגלים המשיכו לראות את עצמם כמלכי צרפת עד לשנת 1800.

הברית הצרפתית-סקוטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

צרפת וסקוטלנד הסכימו להגן זו על זו בכל מקרה שאחת מהן תותקף על ידי אנגליה בשורה של בריתות, שהראויות ביותר לציון מביניהן נחתמו ב-1327 וב-1490. יחסי נישואין היו קיימים תמיד בין בתי המלוכה של סקוטלנד וצרפת, ואלו חיזקו את היחסים בין מלכי שתי המדינות אף יותר.

ראשית העת החדשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האנגלים והצרפתים ניהלו ביניהם מספר רב של מלחמות במאות השנים הבאות. הם תמיד היו בצדדים המנוגדים במלחמות האיטלקיות בין השנים 14941559.

מחלוקת עמוקה אף יותר התחוללה בין המדינות במהלך הרפורמציה באנגליה, כאשר רובה של אנגליה עברה לאמונה הפרוטסטנטית וצרפת נותרה קתולית. תהליך זה אפשר לשני הצדדים לראות אלו את אלו לא רק כזרים שנואים אלא גם ככופרים. בשתי הארצות התחולל עימות דתי אזרחי פנימי. עקב הדיכוי שהפעיל המלך הקתולי לואי השלושה עשר, מלך צרפת, פרוטסטנטים הוגנוטים צרפתים רבים נמלטו לאנגליה ובאופן דומה נמלטו קתולים רבים מאנגליה לצרפת.

הנרי השמיני, מלך אנגליה שאף בתחילת תקופת מלכותו לכרות ברית עם צרפת ושדה אריג הזהב היה המקום בו הוא נפגש פנים אל פנים עם פרנסואה הראשון, מלך צרפת.

מונרכיה אוניברסלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בזמן שספרד הייתה המעצמה העולמית הדומיננטית במהלך המאה ה-16 ובראשית המאה ה-17, מצאו האנגלים והצרפתים את עצמם לעיתים קרובות באותו צד כדי להוות משקל נגד לאימפריה הספרדית. דפוס זה היה מכוון כדי לשמור על מאזן הכוחות האירופאי וכדי למנוע ממדינה אחת להשיג עליונות על המדינות האחרות ביבשת. עמדת המפתח באסטרטגיה האנגלית הייתה החשש שמונרכיה אוניברסלית באירופה עלולה להכריע את האיים הבריטיים.

בעקבות שלום וסטפליה ב-1648, כאשר נחלש כוחה של ספרד, החלה צרפת לתפוס עמדת כוח חזקה יותר תחת שלטונו של לואי הארבעה עשר, שנקט במדיניות התפשטות הן באירופה והן ברחבי העולם. מדיניות החוץ האנגלית הייתה מוכוונת למנוע מצרפת להשיג עליונות ביבשת וליצור מונרכיה אוניברסלית. מבחינתם של הצרפתים אנגליה הייתה אומה מבודדת של פיראטים שנסמכה על כוחה הימי, והם התייחסו אליה כאל "אלביון הצבועה".

שוני רב היה בין התהליכים הפוליטיים בשתי המדינות. באנגליה הוצא להורג צ'ארלס הראשון במהלך מלחמת האזרחים האנגלית מהסיבה שהוא חרג מעבר לסמכויותיו ומאוחר יותר הודח ג'יימס השני במהלך המהפכה המהוללת. בצרפת פעלו המלכים ויועציהם ללא כל ביקורת והגבלה.

אנגליה וצרפת נלחמו זו כנגד זו במלחמת תשע השנים (1688-1697) שהניחה את הדפוס ליחסים בין שתי המדינות במהלך המאה ה-18. המלחמות התנהלו לסירוגין, כאשר כל מדינה משנה את מבנה הבריתות שהיא הייתה קשורה אליו מעת לעת.

איחוד אנגליה וסקוטלנד[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – חוקי האיחוד של 1707

הסיבה לחקיקתם של חוקי האיחוד של 1707 הייתה בין השאר החשש מהתערבות חיצונית. על פי החוקים אוחדו רשמית הממלכות של אנגליה (כולל ויילס) ושל סקוטלנד ונוצרה ממלכת בריטניה הגדולה. בעוד שבבריטניה התפתחה בהדרגה המונרכיה הפרלמנטרית, המשיכה צרפת למשול בנתיניה בשיטת הממשל של המונרכיה האבסולוטית.

בריטניה הגדולה נלחמה כנגד צרפת במלחמת הירושה הספרדית בין השנים 17021713 ובמלחמת הירושה האוסטרית בין השנים 17401748, בניסיון לאזן את מאזן הכוחות באירופה. לבריטים היה צי חזק, אך הם החזיקו צבא יבשה קטן יחסית, כך שבריטניה תמיד פעלה בתוככי היבשת בברית עם מדינות אחרות כמו פרוסיה ואוסטריה שגם הן לא היו מסוגלות להתמודד עם צרפת לבדן. באופן דומה, צרפת, שלא היה ברשותה צי חזק, לא הייתה מסוגלת לבצע פלישה מוצלחת לאיים הבריטיים.

צרפת הגישה סיוע ליעקוביטים שתבעו את הכתר הבריטי, בתקווה ששושלת מלוכה יעקוביטית תהיה יותר פרו-צרפתית. למרות תמיכה זו נכשלו היעקוביטים בניסיונם למגר את שלטון בית הנובר.

עם חלוף המאה ה-18, התחוללה העברה ברורה של מרכז הכובד העולמי לצרפת ולאנגליה על חשבונן של מעצמות מסורתיות כמו פורטוגל, ספרד והרפובליקה ההולנדית. היסטוריונים רבים ראו את העימותים התכופים בין שתי המדינות במהלך המאה ה-18 כקרב על השליטה באירופה, אף על פי שרוב המלחמות הללו הסתיימו ללא ניצחון מובהק לאף אחד מהצדדים. לצרפת הייתה השפעה גדולה יותר ביבשת עצמה בעוד שבריטניה שלטה יותר בימים ובמסחר ואיימה על מושבותיה של צרפת מעבר לים.

ההתפשטות מעבר לים[עריכת קוד מקור | עריכה]

החל משנות החמישים של המאה ה-17 הפך העולם החדש בהדרגה להיות שדה המערכה בין שתי המעצמות. מדיניותו של אוליבר קרומוול תוכננה כדי לבסס נוכחות בריטית הולכת וגדלה בצפון אמריקה, החל מרכישתה של ג'מייקה מהאימפריה הספרדית ב-1652. היישוב הבריטי הראשון ביבשת אמריקה הצפונית נוסד ב-1603 ובשנות השישים של המאה ה-18 התפתחה התיישבות זו להיות שלוש עשרה המושבות.

הצרפתים התיישבו ביבשת צפון אמריקה בקנדה ובשטח שבו שוכנת כיום האיטי, אז המושבה העשירה ביותר בעולם. שתי המדינות, בהכירן בפוטנציאל של הודו, הקימו בה תחנות סחר. המלחמות בין שתי המעצמות התנהלו בחלקי העולם בו הן שלטו, בנוסף למלחמות שהתנהלו באירופה.

מלחמת שבע השנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מלחמת שבע השנים

הצרפתים והבריטים נלחמו אלה באלה תוך כדי שהם מגייסים לצדם אינדיאנים כדי להשיג את השליטה בצפון אמריקה. שתי האומות חשקו בטריטוריית אוהיו וב-1753 חיל המשלוח הבריטי שם, בפיקודו של ג'ורג' וושינגטון התנגש בכוח צרפתי. זמן קצר לאחר מכן, פרצה מלחמת הצרפתים והאינדיאנים, שהתנהלה בעיקר בצפון אמריקה, אך ב-1756 נעשתה חלק ממלחמה רחבה יותר, מלחמת שבע השנים, בה היו צרפת ובריטניה חלק משתי קואליציות שנלחמו זו בזו.

הייתה זו המלחמה הראשונה בהיסטוריה שהוגדרה כמלחמת עולם, שכן היא התנהלה בעת ובעונה אחת בכמה יבשות שונות. ב-1759 זכו הבריטים בניצחונות על הצרפתים באירופה, בקנדה ובהודו והחלישו את מעמדם של הצרפתים ברחבי העולם. ב-1762 לכדו הבריטים את מנילה ואת הוואנה מספרד, בעלת בריתה החזקה של צרפת, מה שהוביל בסופו של דבר לחתימתו של חוזה פריז (1763) שבמסגרתו הועברו טריטוריות רבות לשליטתה של בריטניה.

מלחמת שבע השנים היא רגע קריטי ביחסים האנגלו-צרפתים, שהניח את היסודות לדומיננטיות הבריטית בעולם במשך 250 השנים הבאות וכתוצאה מכך הפיץ את בשורת הדמוקרטיה של המשפט המקובל האנגלי.

מלחמת העצמאות של ארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מלחמת העצמאות של ארצות הברית

מתחילת ההתיישבות בצפון אמריקה לחמו תמיד המתיישבים האנגלים לצידה של מדינת האם שלהם, אך כאשר החלו חלק מהמתיישבים האמריקאים להיות חסרי שביעות רצון מהמדינות הבריטית, ניצלו הצרפתים את ההזדמנות לחתור תחת כוחה של בריטניה בשטחים שלה מעבר לים. כאשר פרצה מלחמת העצמאות של ארצות הברית ב-1775, החלו הצרפתים לשלוח אספקה סמויה ולספק מודיעין למורדים האמריקנים.

ב-1778, צרפת, מתוך תקוה לנצל את התבוסה הבריטית בקרב סרטוגה, הכירה בארצות הברית של אמריקה וחתמה אתה על ברית צבאית. צרפת שיכנעה ב-1779 את ספרד בעלת בריתה להכריז מלחמה על בריטניה. הצרפתים שיגרו כוחות שיילחמו לצדם של האמריקאים וצרו על גיברלטר יחד עם ספרד. במקביל הוכנו תוכנית לפלישה לאנגליה, שמעולם לא יצאו לפועל.

הבריטים נאלצו להשיג את כוחותיהם מיבשת צפון אמריקה ולהגן על נחלותיהם החשובות יותר באיים הקריביים. בעוד שבתחילה לא עלה בידם של הצרפתים לשבור את רצף הניצחונות הבריטיים, הפעולה המשולבת של הכוחות האמריקנים והצרפתים, וניצחון המפתח של הצי הצרפתי על צי הצלה הבריטי, אילצה את הבריטים להיכנע סופית בקרב יורקטאון ב-1781.

ב-1783 נתן חוזה פריז לאומה האמריקאית החדשה את השליטה על רובו של השטח שממזרח לנהר המיסיסיפי. בנוסף, קיבלה ספרד את פלורידה מבריטניה. צרפת נותרה עם חוב לאומי גדול. במשך תקופה קצרה לאחר המלחמה סבל כוחה הימי של בריטניה מנחיתות מול כוחן המשולב של צרפת וספרד.

החוב הלאומי המשתק של צרפת שנוצר במהלך המלחמה והעלות של הבנייה מחדש של הצי הצרפתי במהלך שנות השמונים של המאה ה-18 גרמה למשבר כלכלי שהוביל ישירות לפרוץ המהפכה הצרפתית ב-1789.

המהפכה הצרפתית ואחריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – המהפכה הצרפתית

עם פרוץ המהפכה הצרפתית, גרמו הרעיונות האנטי-מלוכנים שלה לדאגה בכל רחבי אירופה. בעוד הצרפתים שוקעים בתוהו ובוהו, ניצלה בריטניה את חולשתה הזמנית של צרפת כדי לקדם את מתנגדי המהפכה וכדי לבנות מחדש את כוחותיה הימיים. המהפכה זכתה בתחילה לאהדה מצדם של בריטים רבים, הן בשל העובדה שהיא החלישה את צרפת והן בשל העובדה שהיא קידמה את הרעיונות הליברלים הבריטיים. מצב זה החל להשתנות כאשר היעקובינים תפסו את השלטון בצרפת והשליטו את שלטון הטרור.

כוונתם של הצרפתים הייתה להפיץ את רעיונותיהם המהפכניים למדינות אירופאיות נוספות, כולל לבריטניה. בתחילה נותרו הבריטים מחוץ לבריתות שנכרתו בין מדינות אירופה שניסו ללא הצלחה לתקוף את צרפת במטרה להשיב את המלוכה. תנועה לאומית חדשה וחזקה בצרפת מנעה מהם להניע כוחות גדולים חדורי מוטיבציה.

לאחר הוצאתו להורג של לואי השישה עשר, מלך צרפת ב-1793, הכריזה בריטניה מלחמה על צרפת. להוציא הפוגה קצרה בלחימה בין השנים 1802–1803, המלחמה בין שתי המדינות נמשכה באופן רצוף 21 שנים. במהלך תקופה זו גייסה בריטניה כמה קואליציות כנגד הצרפתים ומימנה את צבאותיהם של כמה מדינות אירופאיות כדי לאפשר להן להציב צבאות גדולים בשדה המערכה נגד צרפת. למרות זאת, נחלו צבאותיה של צרפת הצלחות ביבשה, הקימו מדינות גרורות כמו הרפובליקה הבטאווית והבריטים השקיעו את רוב כוחותיהם במערכות כנגד צרפת בקריביים, עם הצלחה חלקית.

איחוד בריטניה הגדולה ואירלנד[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1798 פלשו כוחות צרפתים לאירלנד כדי לסייע ל"אירים המאוחדים" (Society of United Irishmen) שניהלו מרד. למרד הצטרפו מורדים רבים אך הוא דוכא על ידי כוחות בריטים ואירים לויאליסטים. החשש של ניסיונות נוספים ליצור מדינת לוויין צרפתית באירלנד הוביל לחקיקתו של חוק האיחוד של 1800 שמיזג את כתרי בריטניה הגדולה ואירלנד ויצר ב-1801 את הממלכה המאוחדת.

המלחמות הנפוליאוניות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – המלחמות הנפוליאוניות

ב-1799 עלה לשלטון בצרפת נפוליאון בונפרטה, שסיים את העידן המהפכני בצרפת ויצר דיקטטורה (ב-1804 הוא הכתיר את עצמו כקיסר). לאחר שהוא נחל ניצחון מזהיר כנגד המעצמות האירופאיות האחרות, שקל נפוליאון לפלוש לבריטניה, אך תוכניותיו נגנזו עקב השמדת הצי הצרפתי-ספרדי בקרב טרפלגר.

בתגובה אסר נפוליאון על כל המדינות באירופה שהיו בשליטתו לסחור עם בריטניה. הוא קיווה שהאמברגו יבודד את בריטניה באופן חמור ויחליש אותה, אך מספר מדינות המשיכו לסחור עם בריטניה בניגוד למדיניותו של נפוליאון. למרות זו השפעתו של נפוליאון התגברה ברחבי היבשת.

ב-1808 פלשו כוחות צרפתים לפורטוגל בנסותם לשבש את סחרה של בריטניה והפכו את ספרד למדינה גרורה. הבריטים הגיבו בשליחת כוח תחת פיקודו של ארתור ולסלי, הדוכס הראשון מוולינגטון שכבש את ליסבון. נפוליאון שיגר כוחות גדולים יותר לחצי האי האיברי, שהפך לשדה המערכה העיקרי בין שתי המדינות. תוך כדי שהיא כורתת ברית עם הספרדים ועם הפורטוגזים, הנחילה בריטניה שורה של תבוסות לצרפתים והתמודדה עם סוג חדש של לוחמה, "גרילה". יחד עם הקואליציה האירופאית שקמה לתחייה, פלשו הבריטים לדרום צרפת ואילצו את נפוליאון לצאת לגלות באי אלבה ב-1814.

לאחר שהוא נמלט מאלבה ואיים להחזיר ליושנה את האימפריה הצרפתית, הובס נפוליאון בפעולה משולבת בריטית, פרוסית והולנדית בקרב ווטרלו. עם תמיכה בריטית חזקה, הוחזרה המונרכיה של בית בורבון ולואי השמונה עשר הוכתר כמלך צרפת. המלחמות הנפוליאוניות היו ההזדמנות האחרונה בהן נלחמו בריטניה וצרפת זו כנגד זו, אך בשום אופן לא ציינו את סופה של היריבות בין שתי האומות. למרות תבוסתו הסופית, המשיך נפוליאון להיות גיבור לאומי בצרפת בשל ניצחונותיו הרבים על המונרכיות שאוגדו בקואליציות השונות.

ראשית המאה ה-19[עריכת קוד מקור | עריכה]

אף על פי שבריטניה נכנסה למלחמות הנפוליאוניות כשכוחה מותש, היא יצאה מקונגרס וינה ב-1815 כאחת המעצמות הכלכליות, הצבאיות והתרבותיות המובילות בעולם. צרפת אף היא התאוששה מתבוסתה בווטרלו עד מהרה כדי לתפוס את מקומה על הבמה העולמית.

למרות עוינותן ההיסטורית, נעשו שתי המדינות בעלות ברית פוליטיות בעל כורחן, כאשר שתיהן החלו להפנות את תשומת לבן להשתלטות על שטחים חדשים מחוץ לאירופה. הבריטים פיתחו את המושבות שלהן בהודו ובקנדה והתיישבו באוסטרליה, השקיעו את כוחותיהם בכמה יבשות שונות כדי ליצור את מה שכונה האימפריה הבריטית השנייה.

הצרפתים והבריטים סיפרו אלה על אלה בדיחות סטראוטיפיות וגם כאשר הם לחמו אלה לצד אלה בזמן מלחמה, הם מתחו ביקורת הדדית על הטקטיקות של בעלי בריתם.

כפי שאמר פעם קצין הצי המלכותי לפריבטיר הצרפתי, רובר סורקוף (Robert Surcouf): "אתם הצרפתים נלחמים עבור הכסף, בעוד שאנו הבריטים נלחמים עבור הכבוד". סורקוף השיב לו: "אדוני, כל אחד נלחם למען מה שאין לו". על פי המסופר, אמר פעם דיפלומט צרפתי ללורד פלמרסטון: "אם לא הייתי צרפתי, הייתי שואף להיות אנגלי". על כך השיב לו פלמרסטון: "אם לא הייתי אנגלי, הייתי שואף להיות אנגלי". אמירה נוספת מיוחסת למרשל הצרפתי פייר בוסקה (Bosquet), שצפה בהסתערות הבריגדה הקלה הכושלת במלחמת קרים: "זה מופלא, אך זו לא מלחמה" (C'est magnifique, mais ce n'est pas la guerre). בסופו של דבר, היחסים בין שתי המעצמות הגיעו למי מנוחות.

מהפכת יולי וראשית התקופה הוויקטוריאנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הלורד פלמרסטון, שר החוץ של בריטניה וראש ממשלתה, ממובילי הידידות עם צרפת

ב-1830 התחוללה בצרפת מהפכת יולי, ולואי פיליפ, מלך הצרפתים עלה על כס המלכות. בניגוד לכך, ב-1837 החלה תקופת מלכותה של המלכה ויקטוריה באווירה רגועה הרבה יותר. המעצמות האירופאיות העיקריות, רוסיה, אוסטריה והממלכה המאוחדת, ובמידה מסוימת גם פרוסיה, היו נחושות בדעתן לפקוח עין על צרפת, וכך צרפת הקפידה תמיד על מדינות חוץ זהירה. לואי פיליפ היה בעל ברית של בריטניה, המדינה שצורת המשטר שלה היה הדומה ביותר לזה של צרפת, ושל שר החוץ הלוחמני שלה, הלורד פלמרסטון. בשנת מלכותו הראשונה של לואי פיליפ הוא סירב לקבל את כתר מלכות בלגיה במהלך מלחמת העצמאות שלה. תחת זאת הוא הסכים למדיניות הבריטית שתמכה בעצמאות לבלגים. למרות הראוותנות של שר החוץ הצרפתי, אדולף טייר (Adolphe Thiers), שטען שצרפת תוכל להגן על שלטונו של מוחמד עלי, לא נשלחו כל תגבורות למצרים וב-1840, לגודל המבוכה הצרפתית, אולץ מוחמד עלי על ידי המעצמות לחתום על הסכם לונדון (1840). היחסים בין שתי המדינות התקררו שוב בתקופת ממשלותיהם של פרנסואה גיזו ורוברט פיל. חילוקי דעות בין ממשלות בריטניה וצרפת היו גם ב-1846 על רקע שאלת נישואיהן של איזבלה השנייה, מלכת ספרד ושל אחותה הצעירה.

הקיסרות השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הקיסרות השנייה

בראשית שנות הארבעים של המאה ה-19 נבטו הניצנים הראשונים של ההסכמה הלבבית שתחתם 60 שנה מאוחר יותר. בכל אופן המונח מתועד לראשונה במסמכים מהתקופה. הראשונים שהניעו את תהליך ההתקרבות בין שתי המדינות היו שרי החוץ הלורד אברדין ופרנסואה גיזו. בשנת 1848 נבחר לתפקיד נשיא צרפת לואי-נפוליאון בונפרטה והכתיר את עצמו כקיסר נפוליאון השלישי ב-1851. נפוליאון השלישי דגל במדיניות התפשטות טריטוריאלית של צרפת תוך השתלבות שלה בקולוניאליזם באפריקה כשהיא מייסדת מושבות חדשות, במיוחד בהודו-סין. הבריטים נזעקו, ואיישו רשת של מבצרים בדרום אנגליה שנועדו לקדם פלישה צרפתית. ללורד פלמרסטון, שכיהן כשר החוץ וכראש הממשלה, היו קשרים אישיים הדוקים עם אישי ממשל צרפתים, בעיקר עם נפוליאון השלישי עצמו. מטרתו של פלמרסטון הייתה למסד יחסי שלום עם צרפת כדי שלבריטניה תהיה יד חופשית ביחסיה הדיפלומטיים ברחבי העולם. נפוליאון השלישי דגל במדיניות חוץ פרו-בריטית והיה נחוש בדעתו לרצות את ממשלת בריטניה שידידותה עם צרפת הייתה חשובה לו.

שתי האומות היו בעלות ברית צבאיות במהלך מלחמת קרים (1853 - 1856). מטרתן המשותפת הייתה לרסן את כוונות ההתפשטות של רוסיה מערבה ואת האיום שהיא היוותה לאימפריה העות'מאנית. בכל אופן, כאשר בריטניה גילתה שנפוליאון השלישי ניהל משא ומתן חשאי עם רוסיה על יצירת ברית לאחר המלחמה כדי שיוכל להיות הכוח הדומיננטי באירופה, היא ויתרה מיד על תוכניותיה לסיים את המלחמה על ידי תקיפתה של סנקט פטרבורג. תחת זאת סיכמה בריטניה עם רוסיה על שביתת נשק ובלי שהושגה אף אחת ממטרות המלחמה.

בריטניה וצרפת שיתפו פועלה גם במלחמת האופיום השנייה ושיגרו כוח משותף לבירה הסינית פקינג כדי לכפות הסכם על שושלת צ'ינג. ב-1859 נפגש נפוליאון השלישי, תוך שהוא עוקף את הגוף המחוקק (Corps législatif), שהיה לו חשש שהם לא יאשרו סחר חופשי, ונפגש עם הרפורמטור המשפיע ריצ'רד קובדן (Richard Cobden). ב-1860 נחתם בין שתי המדינות הסכם קובדן-שבלייה לסחר חופשי.

במהלך מלחמת האזרחים של ארצות הברית נותרו שתי המדינות ניטראליות. צרפת הייתה קרובה לתמיכה בקונפדרציה. הפסקתם של משלוחי הכותנה גרם לשפל בתעשיית הטקסטיל, כתוצאה מכך נוצרה אבטלה וקריאה להתערבות שתפתח מחדש את קווי הסחר. בסופו של דבר סירבה בריטניה להצטרף למלחמה וצרפת יישרה אתה קו בנושא.

נפוליאון השלישי ניסה לגייס את תמיכתה של בריטניה בצעד שיאפשר לנסיך האוסטרי מקסימיליאן למלוך כמקסימיליאן הראשון, קיסר מקסיקו, אך הבריטים לא היו מוכנים לשום צעד שלא יבטיח את תשלום חובם הכספי של המקסיקנים. כתוצאה מכך נאלצו הצרפתים להתערב באופן עצמאי במקסיקו. ארצות הברית עזרה למשטרו של בניטו חוארס והצרפתים הסיגו את כוחותיהם. מקסימיליאן, שהיה מלך בובה שלהם, הוצא להורג על ידי המקסיקנים.

כאשר הודח נפוליאון השלישי מתפקידו ב-1870, הוא נמלט לאנגליה שבה הוא חי עם משפחתו בגלות. ממשלת הרפובליקה הצרפתית השלישית המשיכה במדיניות של יחסים חמים עם בריטניה, בעיקר לאור עלייתה של הקיסרות הגרמנית.

התקופה הוויקטוריאנית המאוחרת[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין השנים 18751898 נוצרו מתחים בין המדינות, בעיקר בנוגע למדיניות באפריקה. בכמה נקודות זמן עמדה על הפרק גם אפשרות של מלחמה. עימות קצר אך מסוכן התרחש במהלך תקרית פשודה, כאשר כוחות צרפתים ניסו להשתלט על האזור של דרום סודאן וכוח בריטי שהתיימר לפעול בשמו של הח'דיו של מצרים, הגיע למקום. תחת לחץ כבד נסוגו הצרפתים וכך הובטחה שליטה אנגלו-מצרית באזור. הסטטוס קוו נעשה רשמי בהסכם בין שתי המדינות שהכיר בשליטה הבריטית על מצרים ובמקביל זכתה להכרה שליטתה של צרפת במרוקו. ההסכם היווה השפלה לצרפתים.

במהלך המרוץ לאפריקה בשנות השבעים והשמונים של המאה ה-19, הכירו צרפת ואנגליה בשטחי השליטה של שתיהן. תעלת סואץ, שנבנתה בתחילה על ידי הצרפתים, הפכה ב-1875 להיות מיזם משותף אנגלו-צרפתי, שכן שתי המדינות ראו את התעלה כחיונית לקשר שלהן עם שטחיהן הרחבים באסיה. ב-1882 גרם מרד עוראבי במצרים לבריטים להתערב. הצרפתים סירבו לשלוח לסיוע יותר מאשר צי קטן שיהווה כוח הרתעה וכתוצאה מכך הקימה בריטניה מדינת חסות, כפי שעשתה צרפת שנה קודם לכן בתוניסיה ודעת הקהל הצרפתית התייחסה בהמשך לצעד זה כאל צביעות. באותה תקופה החל השלטון המשותף של שתי המדינות בונואטו ונחתם הסכם בין שתי המדינות כדי לפתור חילוקים דעות על שטחים במערב אפריקה.

המאה ה-20[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההסכמה הלבבית[עריכת קוד מקור | עריכה]

קריקטורה הממחישה את עלבונה של גרמניה מחתימתה של ההסכמה הלבבית בין בריטניה לבין צרפת
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ההסכמה הלבבית

החל מתחילת המאה ה-20 החלו אנגלופילים בצרפת ופרנקופילים בבריטניה להפיץ את האהבה והכבוד כלפי התרבות של המדינה שמעבר לתעלה. הוקמו אגודות ידידות שהציגו את המטבח, היין והספורט של המדינה השכנה. האנגלית הייתה כבר אז השפה הזרה הראשונה בצרפת והצרפתית השפה הזרה הראשונה בבריטניה. בסופו של דבר התפתחה אווירה זו למדיניות פוליטית, בייחוד כאשר הקיסרות הגרמנית החלה להראות כאיום על שתי המדינות. כאשר חצה לואי בלריו את התעלה בין שתי המדינות בטיסה חלוצית בשנת 1909, ראו זאת רבים כסמל לקשר שבין שתי המדינות.

תקופה זו של העשור הראשון של המאה ה-20 עמדה בסימן ההסכמה הלבבית (Entente cordiale) ורוח זו ביחסים בין צרפת לבריטניה המשיכה עד לשנות הארבעים של המאה ה-20. חתימת ההסכמה הלבבית סימלה את קיצן של עימותים בין שתי המדינות שנמשכו לסירוגין אלף שנים. החל משנות העשרים היו היחסים בין בריטניה לבין צרפת אף הדוקים יותר בהשוואה ליחסים בין בריטניה לבין ארצות הברית.

מלחמת העולם הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מלחמת העולם הראשונה

בין השנים 19141918 היו בריטניה וצרפת בעלות ברית כנגד מעצמות המרכז לאחר שצבא הקיסרות הגרמנית פלש לבלגיה ולצפון צרפת.

בין הכוחות המזוינים של בריטניה לבין צבא צרפת היה שיתוף פעולה מלא בעת מלחמת העולם הראשונה. הקרבות התנהלו בכמה חזיתות, אך הבולטים שביניהם היו במלחמת החפירות בצרפת ובבלגיה. עקב חוסר יכולתה לעמוד בפני החזית המאוחדת של מדינות ההסכמה: בריטניה, צרפת ובהמשך גם ארצות הברית, וכן עקב הסגר הימי שהוטל עליה, נאלצה לבסוף גרמניה להיכנע לאחר ארבע שנים של לחימה קשה.

חוזה ורסאי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מושבותיהן של בריטניה (באדום) ושל צרפת (בכחול) ב-1920
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – חוזה ורסאי

לאחר המלחמה, בעת חתימת חוזה ורסאי, עבדו הבריטים והצרפתים באופן הדוק אלה עם אלה, כאשר האינטרסים של שתי המדינות היו זהים ברובם. שתי המדינות היו מעוניינות ביצירת גרמניה חלשה, בניגוד לדעה מתונה יותר שהחזיקו האמריקנים. שתיהן גם היו להוטות להגן על האימפריות שלהן ולהרחיב אותן, כתשובת נגד לקריאות להגדרה עצמית. בביקור בלונדון זכה ז'ורז' קלמנסו, ראש ממשלת צרפת לתשואות ההמונים הבריטים. קבלת פנים דומה חיכתה לדייוויד לויד ג'ורג' בביקורו בפריז.

שנות העשרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שתי המדינות הצטרפו כחברות בחבר הלאומים ושתיהן חתמו על הסכמי הגנה הדדיים עם כמה מדינות, שהבולטת בניהן היא פולין. הסכם סוור הסדיר את חלוקת המזרח התיכון בין שתי המדינות, ששלטו בו בצורה של מנדטים. בכל אופן, תפישתן של שתי האומות הייתה שונה במהלך התקופה שבין שתי מלחמות העולם. בעוד צרפת ראתה את עצמה כמעצמה המרכזית של יבשת אירופה, לבריטניה היו יחסים הדוקים עם קנדה, אוסטרליה וניו זילנד. בנקודת זמן מסוימת השתעשעו בבריטניה עם הרעיון של הפיכת האימפריה הבריטית לאזור סחר חופשי.

רמון פואנקרה, שהיה ראש ממשלת צרפת ושר האוצר שלה בשנות העשרים הנהיג מדיניות של ייצוב הפרנק הצרפתי כנגד המניפולציות הכספיות של גרמניה ושל בריטניה.

פיוס גרמניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנות השלושים פעלו בריטניה וצרפת במדיניות משותפת כלפי הדיקטטורות של מוסוליני באיטליה ושל היטלר בגרמניה. עם זאת, דעת הקהל לא תמכה בכניסה למלחמה חדשה, כך שהדיפלומטים חיפשו פתרונות מדיניים, אך ללא הצלחה. המאמצים לשימוש בחבר הלאומים לצורך נקיטת עיצומים כנגד איטליה, כתגובה על פלישתה לאתיופיה, נכשלו. צרפת תמכה בקיומה של ההסכמה הקטנה בין צ'כוסלובקיה, רומניה ויוגוסלביה. ברית זו התגלתה כחלשה מדי כדי להרתיע את היטלר.

ההסכם הימי בין גרמניה לבריטניה נחתם בשנת 1935 לאחר שהיטלר הגדיל את כוחה של הקריגסמרינה. הצרפתים ראו בהסכם זה סתירה להסכם שנחתם בין צרפת, בריטניה ואיטליה באותה שנה.

בשנים שלפני מלחמת העולם השנייה, התנהלה מדיניות החוץ של שתי המדינות באופן דומה ועמדה בסימן של התפייסות עם גרמניה. כאשר כוונותיהם של הנאצים היו ברורות, דחפה צרפת לנקיטתו של קו פעולה נוקשה יותר, אך הבריטים התנגדו והאמינו שהמאמצים הדיפלומטיים יוכלו לפתור את חילוקי הדעות. תוצאה של מדיניות זו הייתה ועידת מינכן ב-1938 שהעניק לגרמניה את השליטה על האזורים בצ'כוסלובקיה שהיו מיושבים על ידי גרמנים. בראשית שנת 1939 השתלטה גרמניה על כל צ'כוסלובקיה והחלה לאיים על פולין. הפיוס נכשל והן בריטניה והן צרפת החלו במרוץ חימוש מול גרמניה.

מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מלחמת העולם השנייה

ב-3 בספטמבר 1939, לאחר שגרמניה התעלמה מדרישותיהן של בריטניה ושל צרפת לפנות את כוחותיה מפולין, הכריזו שתי המדינות באותו יום מלחמה על גרמניה. כאשר החלה גרמניה במתקפה שלה על צרפת ב-1940 לחמו שוב כוחות בריטים וצרפתים אלה לצד אלה. בסופו של דבר, לאחר שהגרמנים חצו את הארדנים, היה ברור שצרפת לא תוכל לעמוד לבדה כנגד ההתקפה הגרמנית ווינסטון צ'רצ'יל הכריז שבריטניה תמשיך להילחם למען צרפת חופשית, גם אם היא תאלץ לעשות זאת לבדה. הקשר בין שתי המדינות היה כה חזק, עד כי היו שרים בממשלת בריטניה שהציעו איחוד זמני של שתי המדינות למען העלאת המוראל. התוכנית נגנזה על ידי ז'אן מונה, שכמה שנים לאחר מכן היה מאבותיו של השוק האירופי המשותף. הרעיון לא זכה לאהדה בדעת הקהל בשתי המדינות וממשלת צרפת חשה שבנסיבות הקיימות, הרעיון של איחוד יהפוך את צרפת לדומיניון בריטי. ההצעה הורדה מעל הפרק, זמן קצר לפני שצרפת נפלה בידי הגרמנים. תנועת ההתנגדות של צרפת החופשית, בהנהגתו של שארל דה גול, הוקמה בלונדון, לאחר שדה גול נשא את נאום ה-18 ביוני ששודר ב-BBC.

בדרום צרפת הוקמה ממשלת בובות בחסות גרמניה שהייתה ידועה כצרפת של וישי. עד מהרה הכריזה בריטניה מלחמה על מדינה זו, השמידה את רובו של הצי שלה ותפסה את השלטון ברבות ממושבותיה של צרפת בשמה של צרפת החופשית. עם זאת, פעולת המנע של השמדת השייטת הצרפתית במרס אל כביר, על רקע החשש שהספינות עלולות להצטרף למאמץ המלחמתי של ממשלת וישי, יחד עם התקפה דומה על הספינות הצרפתיות שעגנו באוראן, עוררו רגשות אנטי-בריטיים ישנים בצרפת.

לאחר הפלישה לנורמנדי ב-1944 הגיעו היחסים בין בריטניה לצרפת לשיאם, כאשר הבריטים נתפסו בצרפת כמשחררים. בעקבות כניעת גרמניה הנאצית ב-1945, נעשו בריטניה וצרפת לבעלות ברית קרובות מתוך החשש שהאמריקנים ייסוגו מאירופה ויותירו אותן להתמודד מול גוש המדינות בהנהגת ברית המועצות. בריטניה עמדה על כך שלצרפת תינתן השליטה על אחד מאזורי הכיבוש בגרמניה. שתי המדינות היו בין חמש החברות הקבועות של מועצת הביטחון של האו"ם, שם הן שתפו פעולה זו עם זו.

משבר סואץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – מלחמת סיני, מבצע מוסקטר

ב-1956 הולאמה תעלת סואץ, שהייתה בבעלותה של חברה אנגלו-צרפתית, על ידי ממשלת מצרים. הבריטים והצרפתים היה היו נחושים בדעתם להחזיר את התעלה לבעלותם תוך שימוש בכוח. הן ממשלת בריטניה והן ממשלת צרפת ראו במעשיו של נשיא מצרים, גמאל עבד אל נאצר כסכנה לאינטרסים שלהם.

ארצות הברית, אף על פי שהתנגדה לצעדיו של נאצר, סירבה להיות מעורבת במה שנתפש כקולוניאליזם אירופאי ובכך יצרה משבר במה שנקרא היחסים המיוחדים בינה לבין בריטניה. היחסים בין בריטניה לבין צרפת לא התנהלו בהרמוניה מלאה, עקב העובדה שצרפת לא יידעה את הבריטים על מעורבותה של ישראל במערכה, אלא רק זמן קצר לפני תחילת הקרבות.

השוק האירופי המשותף[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיד לאחר משבר סואץ התקררו שוב היחסים בין בריטניה לצרפת ורק בעשורים האחרונים של המאה ה-20 הם התקרבו לשיא הקרבה ביחסים בין שתי המדינות בחמשת העשורים הראשונים של המאה.

זמן קצר לאחר 1956 הקימו צרפת, גרמניה המערבית, בלגיה, הולנד ולוקסמבורג את מה שהפך לשוק האירופי המשותף ובהמשך היה לאיחוד האירופי, אך הם דחו את בקשתה של בריטניה להצטרף לארגון. במיוחד, נסיונותיו נשיא צרפת, שארל דה גול, להוציא את בריטניה מהארגון במהלך ראשית ימי הרפובליקה הצרפתית החמישית נראים כיום לרבים בבריטניה כבגידה בקשרים ההדוקים בין המדינות והחלטתו של ראש ממשלת בריטניה, אנתוני אידן, לדחות את ההצעה שצרפת תצטרף לחבר העמים הבריטי, נראתה בעין דומה בצרפת. חששם של הצרפתים מכניסתה של בריטניה לשוק האירופי המשותף נבעה מהאפשרות שזו תנסה להשתלט עליו.

במשך השנים נטו בריטניה וצרפת לפנות לכיוונים מנוגדים בגישותיהן כל פי הקהילה האירופאית. מדיניותה של בריטניה העדיפה הגדלה של מספר החברות בקהילה והרחבתו של הסחר החופשי ואילו צרפת דגלה בפרוטקציוניזם ובהגבלת מספר החברות בקהילה לגרעין המצומצם של מדינות מערב אירופה.

דה גול[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – שארל דה גול

ב-1958, כאשר שקעה צרפת במלחמה שנראה היה שהיא לא יכולה לנצח אותה באלג'יריה, שב שארל דה גול, מנהיגה של צרפת החופשית בימי המלחמה, לשלטון בצרפת. דה גול הקים את הרפובליקה הצרפתית החמישית, חיסל את המערכת הפוליטית שהתפתחה לאחר המלחמה והחליף אותה במשטר נשיאותי חזק, שאותו המשיכו יורשיו. דה גול הנהיג שינוי שאפתני במדינות החוץ הצרפתית. ראשית הוא שם קץ למלחמה באלג'יריה ולאחר מכן הוא דאג להוצאתה של צרפת מהמערך הפיקודי של נאט"ו.

דה גול חשש שאם יתאפשר לבריטניה להצטרף לשוק האירופאי המשותף, תיגרם בכך מהלומה לקואליציה הגרמנית-צרפתית בדמותה של השפעה אנגלו-סקסית (בריטניה וארצות הברית). ב-14 בינואר 1963 הכריז דה גול שצרפת תטיל וטו על כניסתה של בריטניה לשוק האירופאי המשותף.

לאחר 1969[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאשר התפטר דה גול ב-1969, החל ממשל חדש בראשותו של ז'ורז' פומפידו להתוות דרך למערכת יחסים ידידותית יותר כלפי בריטניה. פומפידו חש שהמשבר הכלכלי שהתחולל באירופה בשנות השבעים מצריך את הצטרפותה של בריטניה וקידם בברכה את כניסתה של בריטניה לשוק ב-1973.

יחסיהן של שתי המדינות חזרו להיות מתוחים בתקופה שלפני מלחמת עיראק ב-2003. בריטניה ובעלת בריתה, ארצות הברית, דגלו בהחלטיות בשימוש בכוח כדי למגר את שלטונו של סדאם חוסיין, בעוד שצרפת, יחד עם סין, רוסיה ומדינות נוספות, התנגדה בחריפות לפעולה שכזו, והגיעו הדברים לידי כך שנשיא צרפת, ז'אק שיראק איים להטיל וטו על כל הצעת החלטה שתוגש למועצת הביטחון של האו"ם. בכל אופן, למרות חילוקי דעות אלה, שיראק וראש ממשלת בריטניה, טוני בלייר, שמרו על מערכת יחסים חמה ביניהם במהלך תקופות כהונותיהם, גם לאחר שהחלה מלחמת עיראק. שתי המדינות עמדו על חשיבותה ההיסטורית של ההסכמה הלבבית ועל התפקיד שלה במהלך המאה ה-20.

דייוויד קמרון וניקולא סרקוזי בחתימת הסכמים ב-2010

נשיאותו של סרקוזי[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר בחירתו לנשיאות ב-2007 עשה ניקולא סרקוזי מאמצים ליצור יחסים קרובים יותר בין צרפת לבריטניה. במרץ 2008 אמר ראש ממשלת בריטניה, גורדון בראון, כי: "מעולם לא היה שיתוף פעולה טוב יותר בין צרפת לבריטניה כמו עכשיו". סרקוזי אף דחק בשתי המדינות "להתגבר על היריבויות ארוכות השנים ולבנות יחדיו עתיד חזק יותר עקב היותנו שותפות". הוא גם ציין ש"אם אנו רוצים לשנות את אירופה, ידידי הבריטים, ואנו הצרפתים מעוניינים לשנות את אירופה, אנו זקוקים לכם בתוך אירופה כדי לעזור לנו לעשות כן, לא שתעמדו מבחוץ". ב-26 במרץ 2008 נשא סרקוזי נאום בפני שני הבתים של הפרלמנט של בריטניה, בו הוא קרא ל"אחווה בין שתי הארצות" והצהיר ש"צרפת לא תשכח את ההקרבה של בריטניה בתקופת המלחמה". בביקורו זה בריטניה הבטיח סרקוזי את המשך שיתוף הפעולה בין ממשלותיהן של שתי המדינות.

נשיאותו של הולנד[עריכת קוד מקור | עריכה]

חודשי כהונתו האחרונים של פרנסואה הולנד כנשיא צרפת עמדו בסימן ההצבעה על פרישת הממלכה המאוחדת מהאיחוד האירופי. תגובתו לתוצאות משאל העם בנושא הייתה: "אני מצטער עמוקות על החלטה זו של הממלכה המאוחדת בנוגע לאירופה, אך זו הבחירה שלהם ועלינו לכבד אותה".

שר הכלכלה ולימים נשיא צרפת עמנואל מקרון האשים את הממלכה המאוחדת על כך שלקחה את האיחוד האירופי כ"בן ערובה" עם משאל עם שקרא לפתור בעיה פוליטית פנימית של אירוסקפטים וש"כישלונה של ממשלת בריטניה פתח את האפשרות של התפוררותה של אירופה".

מנגד, ההצבעה התקבלה בברכה על ידי מנהיגים אירוסקפטים ועל ידי המועמדים לנשיאות מארין לה פן וניקולא דופון-איניון כניצחון ל"חירות".

שיתוף פעולה ביטחוני[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעידן שלאחר מלחמת העולם השנייה צברו בריטניה וצרפת רצף של עבודה ביטחונית משותפת, כפי שהיה במשבר סואץ ובמלחמת פוקלנד.

ב-2 בנובמבר 2010 חתמו בריטניה וצרפת על שני הסכמים צבאיים (The Lancaster House Treaties). ההסכמים קבעו שיתוף של נושאות מטוסים, הקמתו של כוח תגובה משותף, מתקן סימולציה גרעיני משותף בצרפת, מרכז מחקר גרעיני משותף בבריטניה, שיתוף במטוסי תדלוק אווירי ואימונים משותפים.

ההסתבכויות של העידן הפוסט-קולוניאלי נתנו לשתי המדינות נקודת מבט חיצונית טובה יותר מאשר מדינות אחרות באירופה והובילה אותן לעבוד במשותף בהתמודדות עם נושאים כמו למשל מלחמת האזרחים בלוב.

מסחר[עריכת קוד מקור | עריכה]

צרפת היא שוק היצוא השלישי בגודלו של בריטניה לאחר ארצות הברית וגרמניה. היקף היצוא לצרפת גדל בשיעור של 14.3% מ-16.542 מיליארד ליש"ט בשנת 2010 ל-18.905 מיליארד ליש"ט בשנת 2011, ועלה בכך על היצוא להולנד. באותה תקופה עלה היקף היצוא מצרפת לבריטניה ב-5.5% מ-18.133 מיליארד ליש"ט ל-19.138 ליש"ט בהתאמה.

משרד החוץ הבריטי העריך ש-19.3 מיליון אזרחים בריטים, כשליש מכלל האוכלוסייה, מבקרים בצרפת מדי שנה. ב-2012 היו הצרפתים הראשונים במספר התיירים שביקרו בבריטניה מכל המדינות, 3,787,000 מבקרים, שהם 12% והשניים בשיעור סך ההוצאה הכספית בבריטניה, 1.513 מיליארד ליש"ט, שהם 8%.

חינוך[עריכת קוד מקור | עריכה]

"מלגות ההסכמה הלבבית" הוא מערך מלגות הדדי שעל הקמתו הוכרז ב-30 באוקטובר 1995 על ידי ראש ממשלת בריטניה, ג'ון מייג'ור ונשיא צרפת, ז'אק שיראק בפסגה משותפת שהתקיימה בלונדון.

מערך המלגות מממן את לימודיהם של סטודנטים משתי המדינות למשך שנה אחת בצד השני של התעלה. המערך מנוהל על ידי השגרירות הצרפתית בלונדון עבור סטודנטים בריטים ועל ידי המועצה הבריטית (British Council) בצרפת ושגרירות בריטניה בפריז עבור סטודנטים צרפתים. המימון מגיע מהמגזר הפרטי והמוסדי. מטרתה של התוכנית לקדם הבנה וחילופי מידע בין מנהיגי המחר של שתי המדינות.

מדע[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטוס הקונקורד

אף-על-פי שיתוף הפעולה בתחום, קיימים עדיין סוגיות פטריוטיות בין הקהילות המדעיות בשתי המדינות. המכניקה הניוטונית לא התקבלה בצרפת במשך מחצית המאה עקב העובדה שהיא נתפסה כתחרות לתורתו של רנה דקארט. דוגמה נוספת לתחרות קשורה למחלוקת על זכות הראשונים על גילוי כוכב נפטון, מחלוקת שלא יושבה עד היום.

מטוס הקונקורד המסחרי העל-קולי פותח במסגרת הסכם בין בריטניה לצרפת משנת 1962 והטיסות המסחריות בו החלו ב-1969.

אומנות ותרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

באופן כללי, היחס בבריטניה לרמתה התרבותית הגבוהה של צרפת הוא יחס של כבוד, ויחס זה ניתן להבחנה בכך שצרפת היא היעד התיירותי המועדף על הבריטים, בעוד שצרפת רואה בבריטניה כשותפה חשובה בתחום הסחר. שתי הארצות ידועות בבוז שהן רוחשות למטבח של שכנתה. רבים מהצרפתים טוענים שהמטבח הבריטי תפל ומשעמם, בעוד שבריטים רבים טוענים שהאוכל המבושל במטבח הצרפתי בלתי אכיל. רובו של הבוז הגלוי למטבח ולתרבות הצרפתים בבריטניה לובש צורה של הומור בעל אופי של ביטול עצמי והקומדיה הבריטית מתבדחת לא מעט על התרבות הצרפתית. קיים ויכוח אם הומור זה משקף את הדעות האמתיות של הבריטים ובין אם לאו. בסלנג הבריטי קיימים ביטויים כמו "נשיקה צרפתית" או "מכתב צרפתי" (כינוי לקונדום).

המוזיקה הקלאסית הצרפתית תמיד הייתה פופולרית בבריטניה. המוזיקה הפופולרית הבריטית תמיד זכתה לאהדה בצרפת. הספרות האנגלית, כמו יצירותיהם של אגאתה כריסטי ושל ויליאם שייקספיר הייתה תמיד פופולרית בצרפת. הצייר הצרפתי אז'ן דלקרואה ביסס את רבות מיצירותיו על סצנות ממחזותיו של שייקספיר. יצירותיהם של כותבים צרפתים כמו מולייר ווולטר תורגמו פעמים אין ספור לאנגלית. באופן כללי, רובם של הספרים הפופולריים שנכתבו בשתי הארצות תורגמו לשפתה של הארץ השנייה.

שפה[עריכת קוד מקור | עריכה]

השפה הזרה הראשונה הנלמדת בבתי הספר בבריטניה היא צרפתית, והשפה הזרה הראשונה הנלמדת בבתי הספר בצרפת היא אנגלית; אלה הן גם השפות הנתפסות כ"מועילות ביותר ללמוד" בשתי המדינות. צרפתית היא שפתו של מיעוט מהגרים משמעותי בבריטניה, כשמעל 100,000 צרפתים מלידה חיים בבריטניה. על פי דוח של האיחוד האירופי מ-2006, 23% מתושבי בריטניה מסוגלים לנהל שיחה בצרפתית ו-39% מתושבי צרפת מסוגלים לנהל שיחה באנגלית. צרפתית היא גם שפה רשמית באיים ג'רזי וגרנזי.

הצרפתית והאנגלית הושפעו זו מזו במשך השנים. ההערכה היא שכ-30% מהמילים בשפה האנגלית מקורן בצרפתית וכיום קיימים ביטויים צרפתיים רבים שנכנסו לשפה האנגלית. החל מהפלישה הנורמנית לאנגליה ב-1066, נוצר מצב שהאצולה דוברת הצרפתית שלטה באוכלוסייה ששפתה הייתה מבוססת על מקור גרמני. הודות להיסטוריה המשולבת של הארצות וכתוצאה משליטתה של אנגליה בתקופות מסוימות בנחלות בצרפת, חלק ניכר ממונחי הממשל והמונחים המשפטיים בשפה האנגלית המודרנית, מקורן בצרפתית.

ספורט[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין אנגליה לצרפת קיימת יריבות במסגרת תחרויות הרוגבי. שתי הארצות מתחרות באליפות שש האומות (Six Nations Championship) ובאליפות העולם ברוגבי. ברבים ממשחקי הגמר בטורנירים אלה התחרו נבחרות אנגליה וצרפת ביניהן. אף על פי שהרוגבי הוא במקורו ספורט בריטי, הוא התפתח בצרפת כך שכיום היא יריבה די שקולה לזו האנגלית.

השפעתם של שחקני ומאמני כדורגל צרפתים בכדורגל הבריטי גדלה בשנים האחרונות ומקובל לראותו כסוג של שיתוף פעולה. תופעה זו בולטת במיוחד בקבוצת הכדורגל ארסנל, שמאז עלייתו של המאמן ארסן ונגר ב-1996, שיחקו בה שחקנים צרפתים רבים. מסיבה זו נבחר במרץ 2008 אצטדיון האמירויות של הקבוצה כמקום לפגישה של נשיא צרפת בזמן הביקור הנשיאותי שלו בבריטניה. למרות היריבות הקשה במגרשי הרוגבי בין נבחרות שתי הארצות, לא קיימת יריבות משמעותית בין נבחרות הכדורגל שלהן.

רבים האשימו את נשיא צרפת ז'אק שיראק על תרומתו להפסד של פריז לטובתה של לונדון במכרז האולימפי של 2012, לאחר שהעיר הערות מעליבות על המטבח הבריטי, באומרו ש"רק המטבח הפיני גרוע ממנו". הוועדה שהחליטה על קיום המשחקים באותה שנה כללה שני חברים מפינלנד.

תחבורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מעבורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכניסה למנהרת התעלה

נתיב המים העמוס ביותר בעולם תעלת למאנש (או "התעלה האנגלית"), מקשרת בין נמלים בבריטניה כמו: דובר, ניוהייבן (Newhaven), פול (Poole), ויימות' (Weymouth), פורטסמות' ופלימות' לבין נמלים בצרפת כמו: רוסקו (Roscoff), קאלה, בולון-סור-מר, דנקרק, דייפ, שרבור, קן, סן-מלו ולה האבר. חברות רבות מפעילות שירותי מעבורות החוצות את התעלה.

מנהרת התעלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מנהרת התעלה

מנהרת התעלה (באנגלית: Channel Tunnel, בצרפתית: Tunnel sous la Manche), היא מנהרת רכבת תת-ימית באורך של 50.5 ק"מ, המקשרת את פולקסטון (Folkestone) שבקנט, אנגליה, עם קוקל (Coquelles) שבמחוז פה-דה-קאלה שבצרפת, והיא עוברת מתחת לקרקעית התעלה לרוחב מצר דובר. הרעיונות לכרייתה של מנהרה כזו הועלו לדיון כבר בראשית המאה ה-19, אך לחץ פוליטי ותקשורתי בבריטניה הוריד את הנושא מעל הפרק מסיבות ביטחוניות. המיזם המוצלח החל להיבנות ב-1988 ונפתח על ידי אליזבת השנייה, מלכת הממלכה המאוחדת ועל ידי נשיא צרפת, פרנסואה מיטראן, בטקס שהתקיים בקאלה ב-6 במאי 1994. באותה שנה בחרה האגודה האמריקאית להנדסה אזרחית את מנהרת התעלה כאחד מפלאי העולם המודרניים.

טיסות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2008 טסו 11,675,910 נוסעים בטיסות בין בריטניה לבין צרפת.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]