יחסי הרפובליקה של קונגו–צרפת

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
יחסי הרפובליקה של קונגו–צרפת
הרפובליקה של קונגוהרפובליקה של קונגו צרפתצרפת
Republic of the Congo France Locator.png
הרפובליקה של קונגו צרפת
שטחקילומטר רבוע)
342,000 643,801
אוכלוסייה
5,062,021 67,364,357
תמ"ג (במיליוני דולרים)
29,390 2,856,000
תמ"ג לנפש (בדולרים)
5,806 42,396
משטר
רפובליקה דמוקרטיה נשיאותית למחצה
שגרירים
הנרי לופס[1] ברטרנד קוצ'י[2]

יחסי הרפובליקה של קונגו–צרפת הם מערכת היחסים הנוכחית וההיסטורית בין הרפובליקה של קונגו לבין הרפובליקה הצרפתית צרפת מחזיקה בשגרירות בברזוויל וקונסוליה בפואנט נואר, ואילו הרפובליקה של קונגו מחזיקה בשגרירות בפריז. צרפת שלטה בעבר ברפובליקה של קונגו שהייתה במעמד של מושבה בין שנות ה-80 של המאה ה-19 עד להכרזת העצמאות של הרפובליקה של קונגו בשנת 1960. בעקבות קריסת הגוש הקומוניסטי העולמי, צרפת הפכה לשותפת הסחר הגדולה ביותר של הרפובליקה של קונגו.

יחסים קולוניאליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

האזור הידוע כיום בשם הרפובליקה של קונגו היה תחת ריבונות צרפתית בשנות ה-80 של המאה ה-19. פייר סאבגנאן דה בראזה, שהקים את האימפריה הצרפתית, התחרה עם סוכני אגודת קונגו הבינלאומית של המלך הבלגי ליאופולד (לימים הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו) על השליטה באגן נהר קונגו. בין 1882 ל-1891 נחתמו חוזים עם כל השליטים המקומיים העיקריים על הגדה הימנית של הנהר, והשיתו על אדמותיהם חסות צרפת. ב-1908 ארגנה צרפת את אפריקה המשוונית הצרפתית (AEF), הכוללת את מושבותיה של קונגו התיכונה (קונגו המודרנית), גבון, צ'אד ואובאנגואי-צ'ארי (הרפובליקה המרכז אפריקאית). ברזוויל נבחרה כבירה הפדרלית של אפריקה המשוונית הצרפתית.

הפיתוח כלכלי במהלך 50 השנים הראשונות של השלטון הקולוניאלי בקונגו התמקד בהפקת משאבים טבעיים על ידי חברות פרטיות. בשנים 1924-1934 נבנתה רכבת קונגו-אושן (CFCO) במחיר אנושי ופיננסי ניכר, שפתחה את הדרך לצמיחת נמל האוקיינוס ​​של פואנט-נואר וערים לאורך תוואי הדרך.

במהלך מלחמת העולם השנייה, עברה אפריקה המשוונית הצרפתית לצד נשיא צרפת החופשית שארל דה גול, וברזוויל הפכה לבירתה הסמלית של צרפת החופשית בשנים 1940-1943. ועידת בראזוויל מ-1944 קבעה תקופה של רפורמה משמעותית במדיניות הקולוניאלית הצרפתית, כולל ביטול עבודת כפייה, הענקת אזרחות צרפתית לנושאים קולוניאליים, ביזור סמכויות מסוימות ובחירת אספות מייעצות מקומיות. קונגו נהנתה מההרחבה שלאחר המלחמה של ההוצאות הניהוליות והמנהליות הקולוניאליות כתוצאה ממיקומה הגאוגרפי המרכזי בתוך אפריקה המשוונית הצרפתית והבירה הפדרלית בברזוויל.

חוק הקאדר (Loi Cadre) משנת 1956 הסתיים בהצבעה כפולה והעניק זכות ממשל עצמי חלקי עבור השטחים הבודדים בחו"ל. היריבויות האתניות יצרו אז מאבקים חריפים בין המפלגות הקונגוליות המתעוררות והציתו מהומות קשות בברזוויל ב -1959. לאחר משאל 1959, שאושר בחוקה הצרפתית החדשה, התפרקה אפריקה המשוונית הצרפתית. ארבע המושבות שהשתייכו לה הפכו לחברות אוטונומיות של הקהילה הצרפתית, ומרכז קונגו הוחלף ברפובליקה של קונגו. עצמאות רשמית ניתנה באוגוסט 1960.[3]

יחסים כלכליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מתן העצמאות קיימו צרפת וקונגו מערכת יחסים ממושכת אך מאופקת, וצרפת הציעה מגוון רחב של סיוע תרבותי, חינוכי וכלכלי. המרכיב העיקרי ביחסים בין צרפת לקונגו היה ההשקעות המוצלחות ביותר של מגזר הנפט של חברת הנפט הצרפתית הצרפתית Elf-Aquitaine (הנקראת כיום Total), שנכנסה לקונגו ב-1968 והיא המשיכה לגדול. צרפת היא כיום השותפה החיצונית הכלכלית העיקרית של קונגו, התורמת סכומים משמעותיים של סיוע כלכלי, תוך כדי משחק בתפקיד בעל השפעה רבה.[3] בשנת 2009 הגיע היקף הייצוא מקונגו לצרפת ל-9%, במקום השלישי בהיקף היצוא; קונגו ייבאה גם כ-21% מצרפת, מדובר באחוז הגבוה ביותר מכל מדינה אחרת.[4]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ שגרירות הרפובליקה של קונגו בפריז, צרפת, EMBASSYPAGES.COM
  2. ^ שגרירות צרפת בברזוויל, הרפובליקה של קונגו, EMBASSYPAGES.COM
  3. ^ 3.0 3.1 יחסי ארצות הברית עם הרפובליקה של קונגו, מחלקת המדינה של ארצות הברית
  4. ^ United States Central Intelligence Agency, The CIA World Factbook 2010, Skyhorse Publishing Inc., 2009. (באנגלית)