יחסי ונצואלה–קוריאה הדרומית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
יחסי ונצואלה–קוריאה הדרומית
ונצואלהונצואלה קוריאה הדרומיתקוריאה הדרומית
ונצואלה קוריאה הדרומית
שטחקילומטר רבוע)
912,050 99,720
אוכלוסייה
31,689,176 51,418,097
תמ"ג (במיליוני דולרים)
381,600 2,035,000
תמ"ג לנפש (בדולרים)
12,042 39,578
משטר
רפובליקה פדרלית רפובליקה

יחסי ונצואלה-קוריאה הדרומית הם היחסים הדיפלומטיים הרשמיים שבין הרפובליקה של קוריאה לבין הרפובליקה הבוליברית של ונצואלה.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

היחסים שבין ונצואלה לבין קוריאה הדרומית כוננו ב-29 באפריל 1965. מספר הקוריאנים המתגוררים בוונצואלה נכון לשנת 2012 הוא 290. שתי המדינות השתייכו בעבר לגוש המערבי שתמך בארצות הברית במלחמה הקרה.[1]

ייצוג[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • קוריאה הדרומית מיוצגת בוונצואלה בדרג השגרירות באמצעות שגרירות שהיא מחזיקה בקראקס, בירת המדינה.[2]
  • ונצואלה מיוצגת בקוריאה הדרומית בדרג השגרירות באמצעות שגרירות שהיא מחזיקה בסיאול, בירת המדינה.[3]

יחסים כלכליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כלכלת ונצואלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תעשיית הנפט שולטת בכלכלה המעורבת בוונצואלה. חברת הנפט הלאומית היא PDVSA. תעשיית הנפט מספקת כשליש מהתוצר המקומי הגולמי במדינה, בערך 80% מסך הייצוא שלה, ובערך חצי מהכנסות הממשלה. תחנות שאיבת הנפט העיקרית במדינה נמצאות בסביבות אגם מאראקאיבו, מפרץ ונצואלה ובקרבת אגן נהר האורינוקו, שבו נמצא מאגר הנפט הגדול ביותר במדינה. כיום, מנסה ונצואלה לגוון את כלכלתה, ולהפחית את תלותה בתעשיית הנפט. היו ניסיונות לפתח תעשייה כבדה בתחום הברזל והאלומיניום וניסיון להחיות את החקלאות במדינה. תעשיית הברזל והחקלאות במדינה מספקים חלק מסך הייצוא של המדינה. במדינה גם קיימות תעשיות של חומרי בניין, טקסטיל, הרכבת כלי רכב וכלי טיס. תחום הנדל"ן והתיירות במדינה מפותחים גם כן.

משנות ה-50 עד שנות ה-80 הייתה כלכלת המדינה החזקה ביותר בדרום אמריקה. הפריחה הכלכלית באותן שנים משכה מהגרים רבים. כלכלת המדינה נחלשה במהלך משבר הנפט של שנות ה-80. עם עליית מחירי הנפט הכלכלה בוונצואלה החלה להתחזק, ונחלשה מאוד עם ירידת מחירי הנפט. בשנת 2006 היה הגידול בתמ"ג בערך 10% בשנה, אך בשנת 2015 היה קיטון של 6% בתמ"ג.

כלכלת קוריאה הדרומית[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך שנות ה-90 המאוחרות ובתחילת שנות ה-2000 הפכו תעשיות ההיי טק של קוריאה הדרומית למובילות בשוק העולמי ולמתחרות חשובות וגדולות לתעשיות שביפן ובטיוואן.

המשבר הפיננסי באסיה (1997) חשף בעיות של תוכנית פיתוח המשק הדרום קוריאני שהיו קיימות במשך שנים רבות כמו: הלוואות גדולות במיוחד ולא אחראיות של המדינה, שחיתות ומגזר פיננסי לא יציב. כתוצאה מכך, בין יולי 1997 ליוני 1999, 11 מ-30 התאגידים הגדולים במדינה (כולל תאגיד הענק דייהו) פשטו רגל. בעקבות המשבר, החלה קוריאה הדרומית בשנות ה-2000 בתהליך ליברליזציה של המשק במטרה להקטין את מעורבות הממשלה ואימוץ כלכלה חופשית יותר, הנשלטת על ידי כוחות השוק. כמו כן הגבירה הממשלה את הפיקוח על הצ'בול, במטרה למנוע מונופוליזציה והגברת התחרות במשק.

קוריאה הדרומית מאופיינת במשק יציב עם אינפלציה בקצב בינוני, אבטלה נמוכה וחלוקה שיוויונית יחסית של הכסף בין התושבים.

סחר[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2015 ייצאה ונצואלה סחורה בסך 19.1 מיליון דולר אמריקאי לקוריאה הדרומית, רוב רובה של הסחורה היה נפט.[4] באותה השנה ייצאה קוריאה הדרומית לוונצואלה סחורה בסך 449 מיליון דולר אמריקאי, הסחורה כללה בעיקר צבעים וטכנולוגיות שונות.[5]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]