יחסי יפן–סינגפור

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
יחסי יפן–סינגפור
יפןיפן סינגפורסינגפור
Japan Singapore Locator Map.png
יפן סינגפור
שטחקילומטר רבוע)
377,915 719.20
אוכלוסייה
125,507,472 6,209,660
תמ"ג (במיליוני דולרים)
5,443,000 528,100
תמ"ג לנפש (בדולרים)
43,368 85,045
משטר
מונרכיה חוקתית רפובליקה

יחסי יפן–סינגפור הם היחסים הדיפלומטיים בין יפן לבין רפובליקת סינגפור. שתי המדינות הן מדינות אסייתיות החולקות קשר היסטורי, פוליטי וכלכלי. שתי המדינות יצרו קשרים דיפלומטיים רשמיים בשנת 1966, אבל היחסים הראשוניים בין היפנים לסינגפורים התרחשו במאה ה-15.[1] האינטראקציה הבולטת ביותר בין יפן לסינגפור, לפני החלת היחסים הרשמיים, התרחשה בזמן מלחמת העולם השנייה כאשר האימפריה היפנית כבשה את סינגפור במשך ארבע שנים.

שתי המדינות מסתמכות זו על זו בעיקר בתחום הכלכלה בעקבות הסכם השותפות הכלכלית של יפן-סינגפור אשר נחתם בשנת 2002 (JSEPA).[2]

יפן מחזיקה שגרירות בסינגפור.[3] ואילו לסינגפור יש שגרירות בטוקיו, בירת יפן, בנוסף לקונסוליות הכלליות בערים: סקאי, אוסקה ונגויה.[4] השגריר היפני הנוכחי בסינגפור הוא ג'ון יאמאזאקי, והשגריר הסינגפורי הנוכחי ביפן הוא לואי טאק יו.

השוואה מדינית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדינה סינגפורסינגפור רפובליקת סינגפור יפןיפן יפן

שם בשפה הרשמית

באנגלית: Republic of Singapore

במלאית: Republik Singapura

במנדרינית: 新加坡共和国

בטמילית: சிங்கப்பூர் குடியரசு

ביפנית: 日本
סמל Coat of arms of Singapore.svg Japanese Imperial Seal.svg

דגל

Flag of Singapore.svg Flag of Japan.svg
עיר בירה והעיר הגדולה ביותר סינגפור (עיר-מדינה)

קואורדינטות של הבירה = 1°17′N 103°51′E / 1.283°N 103.850°E / 1.283; 103.850

טוקיו

קואורדינטות של הבירה = 35°41′N 139°46′E / 35.683°N 139.767°E / 35.683; 139.767

אוכלוסייה 6,209,660 נפש (יולי 2020) 125,507,472 נפש (יולי 2020)
צפיפות האוכלוסייה 8,634.12 נפש לקמ"ר 332.11 נפש לקמ"ר
שטח 719.20 קמ"ר 377,915 קמ"ר
שפות אנגלית, מנדרינית, מלאית, וטמילית. יפנים (לאומית); אין שפה רשמית במדינה.
דת 33% בודהיזם
18% נצרות
18% חסרי-דת
14% אסלאם
10% טאואיזם/הדת העממית
5% הינדואיזם[5]
51.82% שינטו
34.9% בודהיזם
4.0% כתות שינטו
2.3% נצרות
7.0% לא ענו[6]
תמ"ג 528,100 מיליון $ 5,443,000 מיליון $
תמ"ג לנפש 85,045 $ 43,368 $
HDI 0.935 (גבוה מאוד) 0.909 (גבוה מאוד)

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מגעים ראשוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שטחה של ממלכת ריוקיו

ממלכת ריוקיו (כיום קבוצת איים בשליטת יפן) קיימה קשרי מסחר הדוקים מאוד עם ממלכת סינגפור דאז, כשהייתה תחת סולטנות מלאקה במאה ה-15. המסחר הימי של ממלכת מלאקה עם ממלכת סינגפור כלל מוצרים יפניים- כסף, חרבות, מניפות, לכה ועוד - ומוצרים סיניים- צמחי מרפא, מטבעות טבעיים, קרמיקה מזוגגת, ברוקדות, טקסטיל ועוד. כמות מסעות המסחר שנערכו בקרב שתי הממלכות עמד על כ-150 מסעות מסחר.

בתקופה הקולוניאלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכניסה לבית הקברות היפני בסינגפור.

על פי ההערכות, התושב הראשון בסינגפור ממוצא יפני הוא יממוטו אוטוקיצ'י. בשנת 1832, אוטוקיצ'י עבד כחבר צוות על סירה יפנית שנקלעה לסערה ונסחפה אל עבר האוקיינוס השקט; לאחר ניסיון כושל לחזור לביתו, בשנת 1862 הגיע אוטוקיצ'י לסינגפור והחל לעבוד שם כמתורגמן. בשנת 1867 אוטוקיצ'י נפטר ונקבר בבית הקברות היפני בסינגפור. בית הקברות היפני בסינגפור נפתח לראשונה בשנת 1891, בית קברות זה הוא בית הקברות הגדול ביותר מחוץ ליפן. שטחו של בית הקברות עומד על 29,359 מ"ר. בשנת 1987 ממשלת סינגפור הכריזה על בית הקברות היפני כגן זיכרון.

עם זאת, רוב התושבים היפנים הממוקמים בסינגפור היו מורכבים ברובם מנשים העוסקות בזנות, שלימים התפרסמו בשמן הקולקטיבי "קאראיוקי-סאן". על פי ההערכות, הזונות היפניות הקדומות ביותר הגיעו בין השנים 1870-1871; עד שנת 1889 היו 134 זונות יפניות בסינגפור. בין השנים 18951918, הרשויות היפניות העלימו עין מהגירתן של נשים יפניות על מנת לעבוד בבתי בושת באזורים אחרים באסיה. על פי הקונסול היפני בסינגפור כמעט כל אנשי יפן אשר גרו בסינגפור היו זונות וסרסורותיהן, או פילגשים. בשנת 1895 לא היו שום מוסדות או ארגונים ציבוריים יפניים בסינגפור חוץ מהקונסוליה היפנית (כיום השגרירות). הקונסוליה היפנית שמרה בצורה מינימליסטית על אזרחיהם וכתוצאה מכך בתי הבושת היו מכתיבים את אופייה של הקהילה היפנית בסינגפור. לצד הניצחון במלחמת סין–יפן, האסרטיביות הגוברת של המדינה היפנית הביאה שינויים במעמדם הרשמי של אזרחי יפן מעבר לים; בעקבות כך האזרחים היפנים בסינגפור השיגו שוויון משפטי פורמלי עם האירופאים. באותה שנה קיבלה הקהילה היפנית מממשלת סינגפור הרשאה רשמית על ידי הממשלה להקים בית קברות משלהם, על שתים-עשרה דונם של אדמה מחוץ לאזור העירוני; במציאות האתר כבר שימש כמקום קבורה ליפנים כבר בשנת 1888.

אך, גם עם שינויים אלה במעמדם הרשמי של אזרחי יפן בסינגפור, הקהילה עצמה נותרה מבוססת זנות. הקונסוליה היפנית ראתה זאת כדרך לפתח בסיס כלכלי יפני באזור. הרווחים שהופקו מסחר בזנות שימשו לצבירת הון ולגיוון האינטרסים הכלכליים היפניים. בזמן מלחמת רוסיה–יפן מספר הזונות היפניות בסינגפור היה גדול מ-700. עם זאת, כאשר דרום-מזרח אסיה נותקה מייבוא ​​אירופאי בגלל מלחמת העולם הראשונה, החלו מוצרים יפניים להפוך כדרכים המחליפים את מוצרי אירופה, מה שהביא את המעבר מביסוס הכלכלה היפנית בסינגפור על זנות לקמעונאות וסחר כבסיס כלכלי של הקהילה היפנית.

סינגפור נלחמה בזנות היפנית וביטלה אותה בשנת 1921. זה היה חלק מהתכנית הממשלתית של סינגפור להפסקה של חוקיות בזנות בכל חצי האי הסינגפורי. למרות האיסור, רבים ניסו להמשיך במקצועם בחשאי; אך, ממשלת סינגפור וממשלת יפן התאמצו לצמצם את הסחר בזנות. עד שנת 1927 נותרו בערך 126 זונות יפניות עצמאיות. רובן עזבו את סינגפור או עברו לעסקים אחרים. עזיבתן הייתה במקביל לשינוי משמעותי בהרכב האוכלוסייה היפנית שם: שלל עסקים קטנים, כגוון חייטים ומספרות, שמנוהלים ברובם על ידי גברים, סגרו את עצמם בכדי שיוחלפו בשכירים העובדים בחברות סחר יפניות. רק כ-14 גברים יפנים עבדו במקצועות הסחר היפני בשנת 1914, אך בשנת 1921 מספרם של העובדים עלה, ועמד על כ-1,478 עובדי סחר יפני. המעבר החד של מנהלי עסקים קטנים לעובדים בחברות מסחר יפניות בסינגפור נמשך בעשור שלאחר מכן: בשנת 1919 38.5% מהיפנים בסינגפור היו סוחרי סחורות וכ-28.0% היו עובדי חברות ובנקים, אולם עד שנת 1927, הפרופורציות בין סוחרי הסחורות לעובדי בנקים וחברות יפניות בסינגפור רק עלה בהדרגה, לאחר כמה שנים כמות הסוחרים היפניים בסינגפור עמד על כ-9.7% סוחרים לעומת 62.9% עובדי בנקים וחברות יפניות.

האוכלוסייה היפנית בסינגפור הגיעה לשיאה בשנת 1929 אך, בשנת 1933 האוכלוסייה היפנית בסינגפור נחלה ירידה משמעותית בעקבות עליית הנאצים לשלטון בגרמניה הנאצית בראשות אדולף היטלר. אך, האוכלוסייה היפנית בחצי האי התאוששה אט אט לאחר מלחמת העולם השנייה, כתוצאה מהפחתה בשוויו של המטבע הין היפני ותחרותיות של המוצרים היפניים בשווקים של דרום-מזרח אסיה.גם כאשר עסקים יפניים אחרים סבלו מירידות, מספר הדייגים היפנים עלה, ממספר קטן של כ-200 דייגים בשנת 1920 עד לשיא של 1,752 דייגים בשנת 1936, המהווה בין רבע לשליש מהאוכלוסייה היפנית התושבת לאורך שנות השלושים.

קרב סינגפור[עריכת קוד מקור | עריכה]

האינטראקציה המוקדמת ביותר של יפן כאומה עם סינגפור התרחשה בעוד שסינגפור הייתה עדיין חלק מהתנחלויות בריטניה בעולם. במקביל למתקפת ההפתעה ב-8 בדצמבר 1939 על בסיס חיל הים האמריקני וההתקפתה באותו היום על המושבה הבריטית הונג קונג, האימפריה היפנית פתחה גם במתקפה על סינגפור.[7] יפן, אשר השתלטה על הודו-סין הצרפתית בשנת 1940, הצליחה לפתוח בהתקפות מרובות על סינגפור, והפצצתה בתדירות גבוהה מאוד. ב-31 בינואר 1941, מלאיה נכבשה על ידי היפנים, וכל כוחות בעלות הברית אשר היו במלאיה, נסוגו מן חצי האי המלאי ויפן השמידה את הגשר בין מלאיה לסינגפור והחלה להתכונן למתקפה מלאה על סינגפור.

אף על פי שזמן השמדת הגשר בין מלאיה לסינגפור יצרה עיכוב קל, הגיעו היפנים לסינגפור ב-8 בפברואר 1941, כאשר היפנים משוגרים לקרב הראשון עם סינגפור בחוף סרימבון. לאחר ניצחון מוצלח בקרב, יפן פתחה בשלב השני של המלחמה מול סינגפור, אשר במהלכה ספגו היפנים נפגעים כבדים אך עדיין האימפריה היפנית ניצחה בסופו של דבר בגלל תקשורת שגויה בין קציני בעלות הברית אשר עזרו לסינגפור בקרב. עד ה-15 בפברואר, מנות המזון והמים היו נמוכות, תחמושת הנשק כמעט מוצתה, ונערכה ישיבה סופית בה סיכמו קציני בעלות הברית שלא יתאפשר התקפת נגד. בשעה 17:15 נכנע סגן אלוף ארתור פרקיבל לכוחות היפנים והביא לסיום הקרב בן שבעת הימים. התבוסה תוארה על ידי וינסטון צ'רצ'יל כ"אסון החמור ביותר בהיסטוריה הצבאית הבריטית, והיא בסופו של דבר הכניעה הגדולה ביותר בהיסטוריה הצבאית הבריטית". לאחר כניעתן של כוחות בעלות הברית יפן כבשה את סינגפור במלואה.

הכיבוש היפני בסינגפור[עריכת קוד מקור | עריכה]

סינגפור נודעה בשם "אור הדרום". במשך שלוש וחצי שנות כיבוש על ידי האימפריה היפנית, סינגפור, כמו רבים מהמושבות האחרות שנכבשו על ידי האימפריה, היו נתונים לפשעי מלחמה מרובים.[8] זמן קצר לאחר שיפן הגיעה לסינגפור והחלה להכיל את החוקה היפנית גם בסינגפור, החלה המשטרה החשאית היפנית "קמפיטאי" בטיהור של חלק מאנשי סינגפור. לדוגמה: הסינגפורים האתניים-סיניים שנחשבו כמאיימים על האימפריה היפנית. במהלך טיהור זה שערך כשבועיים, המכונה "סוק צ'ינג", גברים סינגפורים בני 18 עד 50 נבדקו על ידי סקר קצר שהאימפריה היפנית יצרה, ואם הם נחשבו כאנטי-יפנים, נעצרו והועברו לאחד מכמה אתרי הוצאה להורג מרוחקים כדי להיהרג.[9] היפנים ניסו לארגן טיהור דומה ברחבי מלאיה, הפעם, היפנים השליכו את התהליך הראשוני של הסקר, ועסקו בהרג ללא הבחנה בהיקף גדול של תושבי מלאיה האתניים-סינים. אף על פי שהתיעודים היפניים מצביעים על כך שהטיהור הביא לפחות מ-5,000 מקרי מוות, מייסד סינגפור וראש הממשלה הראשון לי קואן יו של סינגפור העריך מספר מקרי המוות בין 50,000 ל-100,000 גברים סיניים סינגפורים.

בתום מלחמת העולם השנייה בעלות הברית מחדשות את הלחימה מול יפן בכדי לנסות להחזיר את סינגפור ואת מלאיה כולה. יפן נחלה תבוסה גדולה וכוחות בעלות הברית הצליחו להחזיר את סינגפור ומלאיה מהשלטון היפני. יפן הובסה רשמית כאשר ארצות הברית פוצצה את הירושימה ונגסאקי בפצצת אטום.

כינון יחסים דיפלומטיים-כלכליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות הכיבוש היפני בסינגפור ליפן וסינגפור לא היו יחסים כלל. בשנת 1959 הוגשה בקשה לפיצויים מממשלת סינגפור לממשלת יפן בעקבות קרב סינגפור, אך יפן סירבה בתוקף לבקשה בטענה שסינגפור היא עדיין קולוניה של בריטניה, והם כבר שילמו פיצויים לבריטניה בשנת 1951. סינגפור התקיימה כקולוניה של בריטניה עד שנת 1963, בשנת 1963 סינגפור ומלזיה התמזגו והפכו לפדרציה אחת הנקראת מלזיה. עם זאת, בעקבות חילוקי דעות פוליטיים גדולים וסכסוכים על רקע גזעי, ממשלת מלזיה הצביעה פה אחד לגרש את סינגפור מהפדרציה, וכתוצאה מכך סינגפור קיבלה את עצמאותה המלאה ב-9 באוגוסט 1965.

לאחר עצמאותה של סינגפור, יפן וסינגפור הגיעו להסכם על חמישים מיליון דולר סינגפורי כפיצויים על מלחמת סינגפור, אם כי יפן לא התנצלה מעולם התנצלות רשמית על פשעי מלחמה שבוצעו במהלך הכיבוש.[10] עם זאת, יפן ראתה את הפוטנציאל החבוי של כלכלת סינגפור והפכה לשותפת המסחר הגדולה ביותר שלה.[11]

אוכלוסיית יפן סייעה בהתפתחות הכלכלית של סינגפור במהלך שנותיה הראשונות, כאשר תאגידים יפניים שונים הקימו את מפעליהם בסינגפור. מרכז הפרודוקטיביות ביפן גם ייעץ לסינגפור כיצד לשפר את הפרודוקטיביות שלהן.[12]

אבן דרך משמעותית ביחסים הכלכליים בין יפן לסינגפור התרחשה בשנת 2002 עם חתימת הסכם השותפות הכלכלית ביפן-סינגפור (JSEPA) (ביפנית: 日本シンガポール新時代経済連携協定) מסמך זה שימש כהסכם השותפות הכלכלית הראשונה של יפן עם מדינה אחרת. זה אפשר חופש תנועה קל יותר של אנשים, סחורות, שירותים, הון, מידע וכו' מעבר לגבול בין המדינות ולחזק את שיתוף הפעולה בפעילות הכלכלית של יפן וסינגפור. הדבר ביטל גם את כל מיסי היצוא מיפן לסינגפור בנוסף, גם בוטלו מיסי היבוא מסינגפור ליפן, למעט מוצרים חקלאיים ומוצרי עור.

יחסים תרבותיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

גשר אשר נמצא בגן היפני של ג'ורונג.
מרכז של פוקימון בסינגפור.

יפן וסינגפור נהנו מיחסים חיוביים בעשורים האחרונים. היבטים רבים בתרבות יפן, אשר כוללים את האוכל והמדיה שלהם, הפכו פופולריים בשנות התשעים ברחבי סינגפור.

במזרח סינגפור שוכן הגן היפני של ג'ורונג (ביפנית: 星和園ジュロン日本庭園). הפארק, אשר נפתח בשנת 1974, נועד לשחזר את תקופת מורומאצ'י בין השנים 13921568 ואת תקופת אזוצ'י-מומויאמה אשר הייתה בין השנים 1568-1615.[13][14]

מחקר משנת 2014 מצא כי כ-44% מאוכלוסיית סינגפור רואים במערכת היחסים של המדינה עם יפן דבר טוב מאוד, בעוד ש-53% מהסינגפורים מאמינים שניתן לסמוך על יפן, עם כמה הסתייגויות.

יפן וסינגפור חגגו 50 שנות יחסים בשנת 2016, שכונו SJ50 עם שלל אירועי תרבות יפניים שנערכו במשך שנה בסינגפור.[15]

מרכז הפוקימון הרשמי הראשון (ביפנית: ポケモンセンタ ー Pokemonsentā) במזרח אסיה מחוץ ליפן ממוקם בסינגפור, בנמל התעופה סינגפור צ'נגי.[דרוש מקור]

תיירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2018 ביקרו בסינגפור 829,664 תיירים יפנים ואילו 437,280 תיירים סינגפוריים ביקרו ביפן.[16]

יפן מאפשרת גישה ללא ויזה לסינגפור למשך 90 יום, עם הארכה אפשרית עד 6 חודשים. סינגפור השיבה הדדיות ואיפשרה גישה חופשית לויזה יפנית עד 30 יום. החל משנת 2019, הדרכונים הסינגפוריים והיפנים יחד הם עם הדרכונים החזקים בעולם.[17]

חינוך[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית הספר התיכון הבינלאומי ווסדה שיבויה שבסינגפור

מבחינה חינוכית, התושבים היפנים המתגוררים בסינגפור (ביפנית: 在シンガポール日本人 - Zai Shingapōru Nihonjin) נהנים ממספר מוסדות חינוך יפניים-בינוניים, הכוללים גן ילדים בן 400 תלמידים, בית ספר יסודי של 1,900 תלמידים, וחטיבה בוגרת של 500 סטודנטים, וכן שתים עשרה ג'וקו (בתי ספר לחינוך) להכנתם לבחינות הכניסה לאוניברסיטה. בתי הספר ממוקמים בסמוך לשכונות יפניות, וכל התלמידים והצוות החינוכי הם אזרחים יפנים. רק מיעוט קטן מהמשפחות היפניות שולח את ילדיהם לבתי ספר בינלאומיים שאינם יפניים.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא יחסי יפן–סינגפור בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Japan-Singapore Relations (Basic Data), Ministry of Foreign Affairs of Japan (באנגלית)
  2. ^ MOFA: The Japan-Singapore Economic Partnership Agreement (JSEPA), www.mofa.go.jp
  3. ^ Embassy of Japan in Singapore, Ministry of Foreign Affairs of Japan (באנגלית)
  4. ^ "Embassy of the Republic of Singapore in Tokyo" (באנגלית). בדיקה אחרונה ב-17 במרץ 2020. 
  5. ^ Statistics Singapore - General Household Survey 2015 - Content Page, web.archive.org, ‏2017-05-05
  6. ^ [http://www2.ttcn.ne.jp/honkawa/9460.html �}�^�����E�e���̏@��], www2.ttcn.ne.jp
  7. ^ Australian War Memorial - Australia in the War of 1939–1945. Series 2 – Navy - Volume I, web.archive.org, ‏2009-05-25
  8. ^ Japanese War Crimes, National Archives, ‏2016-08-15 (באנגלית)
  9. ^ The Sook Ching, BiblioAsia (בAmerican English)
  10. ^ Singapore Log » Japan Made To Pay $50 million In War Reparations : Pagenation
  11. ^ migration, Japan, Singapore, and 70 years of post-war ties, The Straits Times, ‏2015-02-11 (באנגלית)
  12. ^ hermes, Japan, Singapore and 50 years of post-war friendship, The Straits Times, ‏2016-04-26 (באנגלית)
  13. ^ JGarden - Gardens, web.archive.org, ‏2013-01-23
  14. ^ 18 Best Singapore Parks and Natural Spaces, www.hotels.com (בעברית)
  15. ^ The 50th Anniversary of Singapore-Japan Diplomatic Relations (SJ50) Project Plan (In Singapore), www.sg.emb-japan.go.jp (באנגלית)
  16. ^ Visitor Arrivals, web.archive.org, ‏2017-01-22
  17. ^ Global Passport Power Rank | Passport Index 2020, Passport Index - All the world's passports in one place. (באנגלית)