יחסי יפן–תאילנד

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
יחסי יפן–תאילנד
יפןיפן תאילנדתאילנד
Japan Thailand Locator.jpg
יפן תאילנד
שטחקילומטר רבוע)
364,555 510,890
אוכלוסייה
126,476,461 69,799,978
תמ"ג (במיליוני דולרים)
5,443,000 1,236,000
תמ"ג לנפש (בדולרים)
43,036 17,708
משטר
מונרכיה חוקתית מונרכיה

יחסי יפן–תאילנד הם היחסים הדו-צדדיים בין יפן לתאילנד. היחסים בין המדינות החלו עם הסחר היפני בספינות החותם האדום והקמת קהילות יפניות על אדמת סיאם, אולם הם נותקו בעת תקופת ההסתגרות של יפן. היחסים התחדשו במאה ה-19 והתפתחו עד לנקודה בה יפן היא כיום אחת השותפות הכלכליות הבולטות בתאילנד. תאילנד ויפן חולקות את התואר שמעולם לא איבדו ריבונות למעצמות האירופיות בתקופה הקולוניאלית.

יחסים ראשונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כבר בשנת 1593 מתעדים כרוניקות סיאמיות כי למלך הסיאמי נרסואן היו 500 חיילים יפנים בצבאו כאשר הביס את פרה מאה אופרג'ה, נסיך הכתר הבורמזי, בקרב על גב הפיל.[1]

בדצמבר 1605 נהרג ג'ון דייוויס, החוקר האנגלי המפורסם, על ידי שודדי ים יפנים מול חופי סיאם (תאילנד), ובכך הפך לאנגלי הראשון שנהרג על ידי יפני.[2]

סחר בחותמות אדומות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסביבות 56 ספינות החותם האדום לסיאם נרשמו בין 1604 ל-1635.[3] בסביבות שנת 1620 היה הסחר בין סיאם ליפן גדול יותר מסך המסחר של סיאם עם כל שאר המדינות.[4]

מושבה יפנית הוקמה בסיאם. המושבה הייתה פעילה בסחר, בייחוד בייצוא עץ ליפן תמורת עבודות יד יפניות (חרבות, קופסאות לכה, ניירות איכותיים) וכסף יפני. מסיאם, יפן התעניינה ברכישת משי סיני, כמו גם עורות כרישים (המשמשים לייצור מעין ניצבים עבור חרבות יפניות).[5]

ההולנדים ציינו כי היפנים ערערו על מונופול המסחר של חברת הודו המזרחית ההולנדית (VOC), מכיוון שמעמדם החזק עם מלך סיאם איפשר להם בדרך כלל לקנות לפחות 50% מכלל הייצור, והשאירו כמויות קטנות של איכות פחות טובה לסוחרים אחרים.

מלך סיאם שלח שליחים רבים ליפן.

הקהילה היפנית בסיאם[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברובע היפני של איוטהאיה התגוררו כ-1,500 תושבים יפנים (על פי הערכות 7,000). הקהילה נקראה באן ייפון בתאילנדית, ובראשה עמד ממונה יפני שמונה על ידי הרשויות בתאילנד.[6] נראה כי זה היה שילוב של סוחרים, גרים נוצרים ("קירישיטן") שברחו ממדינתם למדינות שונות בדרום-מזרח אסיה בעקבות רדיפותיהם של טויוטומי הידיושי וטוקוגאווה איאיאסו, וסמוראים לשעבר שהיו בצד המובס בקרב סקיגהארה.

המושבה היפנית זכתה להערכה רבה בזכות מומחיותה הצבאית, והתארגנה תחת "מחלקת המתנדבים היפנים" בשירות המלך התאילנדי.

המגעים עם קהילות אחרות לא היו תמיד חלקות: בשנת 1614 הרגו אנשי חברת הודו המזרחית הבריטית שמונה יפנים בקטטה בעיר איוטהאיה.[2]

יאמאדה נגמאסה (1612–1630)[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרפתקן יפני, יאמאדה נגמאסה, הפך לבעל השפעה רבה ושלט בחלק מממלכת סיאם (תאילנד) באותה תקופה. הוא התיישב בממלכת איוטטאיה (תאילנד המודרנית) בשנת 1612 והפך לשליט במחוז נחון סי טאמארט בדרום תאילנד.

ויליאם אדמס (1614 ו-1615)[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההרפתקן האנגלי ויליאם אדמס (1564–1620) שהתבססס ביפן, הוביל כמה מיזמי סחר בין יפן לסיאם.

טנג'יקו טוקוביי (1627–1630)[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההרפתקן והסופר היפני טנג'יקו טוקוביי (1612 - 1692) ביקר בסין, וייטנאם וסיאם על סיפונה של ספינת החותם האדום היפנית. טוקובי נשאר זמן מה בסיאם ושוב ביקר במדינה על סיפונה של אחת הספינות של ההרפתקן ההולנדי ג'אן ג'וסטן ואן לודנשטיין וחזר עם עושר רב וסיפורים רבים לספר.[7]

הגבלת היחסים בין סיאם ליפן[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מותו של יאמאדה בשנת 1630, השליט החדש ומלך סיאם פרסט חוטיני (1630–1655) שלח צבא של 4,000 חיילים להשמיד את ההתנחלות היפנית באיוטאיה, אך יפנים רבים הצליחו להימלט לקמבודיה. כמה שנים מאוחר יותר בשנת 1633, הם חזרו מהודו-סין להקים מחדש את היישוב היפני באיוטהאיה (300–400 יפנים).

משנת 1634, השוגון, שנודע על צרות אלו ועל מה שהוא ראה כמתקפות על סמכותו, סירב למסור אישורי ספינה אדומים נוספים עבור סיאם. עם זאת, ברצונו לחדש את המסחר, שלח מלך סיאם ספינת מסחר ומשלחת ליפן בשנת 1636, אך המשלחות נדחו על ידי השוגון. יפן סגרה עצמה לעולם במקביל באותה תקופה, בעיקר כדי להגן על עצמה מפני הנצרות, ויזמה את תקופת "המדינה הסגורה", או סאקוקו. ההולנדים השתלטו על חלק גדול מהסחר הרווחי סיאם-יפן מאותה תקופה.

המשך הסחר[עריכת קוד מקור | עריכה]

משלחות נוספות נשלחו על ידי תאילנד ליפן, בשנת 1656 בתקופת המלך צ'ייאראצ'ה ובשנת 1687 בתקופת שלטונו של המלך נאראי.[1] אף על פי שיפן נסגרה בפני סחר (במיוחד עם מדינות המערב, פרט לרפובליקה ההולנדית), המשיכו צופים סיאמיים רבים לבקר ביפן: בין 1647 ל-1700 נרשמו בנגסאקי כ-130 אוניות סיאמיות.[8] משנת 1715 הותר רק לג'ונקה סיאמית אחת בשנה לסחור עם יפן, אך זה לא היה משמעותי בהשוואה למה שמדינות אחרות יכלו לסחור עם יפן.[4]

הקהילות היפניות שנותרו בסיאם[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם זאת, קהילות יפניות נותרו בסיאם, ופליטים רבים מרדיפות הנוצרים ביפן הגיעו גם הם למדינה. במחצית השנייה של המאה ה-17 דאגו המיסיונרים הקתולים הצרפתים בסיאם לנוצרים אנמיטים ולקהילות נוצריות יפניות בסיאם. מכיוון ששוגונות טוקוגאווה אסרה על יפנים שהתגוררו בחו"ל לחזור ליפן, בעיקרו כאמצעי הגנה מפני הנצרות, הקהילות היפניות בסיאם נקלטו בהדרגה כחלק מהציבור המקומי.[9]

חידוש המגעים (המאה ה-19)[עריכת קוד מקור | עריכה]

היחסים התחדשו במאה ה-19, עם כינון הכרזת האמנות והמסחר בין יפן לסיאם ב-26 בספטמבר 1887, בתקופת שלטונם של שני האייקונים של מודרניזציה, המלך צ'ולונגונגקורן בסיאם והקיסר מייג'י ביפן. אל תאילנד הועברו לא מעט מומחים יפניים כדי לסייע למודרניזציה של המדינה, בתחומים כמו משפטים, חינוך ועוד.

מלחמת העולם השנייה: כיבוש וברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

סיאם הייתה בעלת ברית של יפן במהלך מלחמת העולם השנייה, בעקבות חילופי דיפלומטים רבים לפני המלחמה ותחילת הפלישה היפנית לתאילנד.

היפנים זכו מפיבון להבטחה סודית לתמוך בהם במתקפה על מלאיה ובורמה. עם זאת, ראש ממשלת תאילנד היה הפכפך והוא היה מוכן לשכוח את ההבטחה הזו אם הנסיבות ישתנו. ממשלתו גם ביקשה מהבריטים וגם מהאמריקנים ערבות לתמיכה אפקטיבית אם תאילנד תיפלש על ידי יפן.

ב-8 בדצמבר 1941, הפלישה היפנית לתאילנד החלה במקביל לפלישה למלאיה. היפנים הנחיתו 2,000 חיילים ליד בנגקוק, וגם נחתו בשדות Songkla ו-Prachuab.[10] חיילים תאילנדים התנגדו בתחילה לפלישה היפנית, אך חמש שעות לאחר שקיבלה את האולטימטום היפני, הורה הקבינט התאילנדי לכוחות תאילנדים להפסיק את הירי.

Phot Phahonyothin (משמאל לימין) עם הידיקי טוג' (במרכז) בטוקיו 1942

הסכם ברית נחתם בין תאילנד ליפן ב-21 בדצמבר 1941, וב־25 בינואר 1942 תאילנד הכריזה מלחמה על ארצות הברית ובריטניה[11][12] אולם פרידי פאנומיונג ששימש כעוצר עבור המלך הנעדר אננדה מהידול. סירב לחתום על ההכרזה ושגריר תאילנד בוושינגטון, סני פרמוג', סירב למסור אותה. סני ארגן את תנועת ההתנגדות התאילנדית, בניהולו של העוצר.

בינתיים, יפן הציבה 150,000 חיילים על אדמת תאילנד. ככל שהמלחמה נמשכה, היפנים התמודדו יותר ויותר עם תאילנד כטריטוריה כבושה ולא כבעלת ברית. אף שארצות הברית לא הכריזה רשמית על מלחמה, ב-26 בדצמבר 1942, מפציצי חיל האוויר העשירי של ארצות הברית, שהתבססו בהודו, פתחו בהפצצה גדולה[13] שפגעה בבנגקוק וביעדים אחרים וגרמה לכמה אלפי נפגעים. דעת הקהל, וחשוב מכך - האהדה של האליטה הפוליטית האזרחית, נעה באופן מורגש כנגד בריתו של פיבון עם יפן. עד מרץ 1944, פיבון התקשר עם צבא צ'ונגקינג הסיני ביונאן כדי להילחם נגד היפנים.[14]

זמנים מודרניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אבהיסיט וג'ג'יווה, ראש ממשלת תאילנד, עם יוקיו הטויאמה, ראש ממשלת יפן, בשנת 2009.

יפן הפכה שוב לשותפה מרכזית בסחר ומשקיעה זרה בתאילנד.[15] יפן היא הספקית הגדולה ביותר בתאילנד, ואחריה ארצות הברית. מאז 2005 נרשמה עלייה מהירה בייצוא מכוניות של יצרנים יפניים (בפרט טויוטה, ניסאן, איסוזו) אשר סייעו בשיפור דרמטי של מאזן הסחר, עם למעלה ממיליון מכוניות שיוצרו באותה שנה. ככזו, תאילנד הצטרפה לשורת עשר המדינות המובילות בעולם לייצוא רכב.

בשנת 2007 נחתם הסכם שותפות כלכלית יפן-תאילנד, שמטרתו סחר חופשי בין המדינות לאחר תקופת מעבר של 10 שנים.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא יחסי יפן–תאילנד בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 "The Beginning of Relations with Buropean Nations and Japan""The Beginning of Relations with Buropean Nations and Japan"תבנית:Sic (archive link). Thai Ministry of Foreign Affairs (2006). Originally located at http://www.mfa.go.th/web/113.php.
  2. ^ 1 2 Turnbull, p. 12.
  3. ^ According to Boxer (p.264) 37 read seal passports are known for Siam, plus a few other ones for the states of Patani and Pahang.
  4. ^ 1 2 Tarling, p. 7.
  5. ^ Boxer, p.293
  6. ^ Ishii Yoneo. "Siam and Japan in pre-modern times: a note on mutual images". In Denoon, p. 154.
  7. ^ Kincaid, p. 187. ("Tokubei sailed away on unknown seas to India and returned with wealth greater than that of a daimyo, many strange tales to relate...")
  8. ^ Pombejra, Dhivarat na. "Ayutthaya at the end of the seventeenth century: was there a shift to isolation?" In Reid, p. 266.
  9. ^ Tarling, p. 8.
  10. ^ Christian, John L. and Nobutake Ike. "Thailand in Japan's Foreign Relations". Pacific Affairs, Vol. 15, No. 2 (June 1942), p. 195.
  11. ^ Kratoska, p. 197.
  12. ^ Kratoska, p. 203.
  13. ^ Stearn, Duncan (30 במאי 2003). "Allies attack Thailand, 1942–1945". Pattaya Mail (Pattaya). בדיקה אחרונה ב-26 באוקטובר 2011. On 26 December 1942 bombers of the United States’ Tenth Air Force, based in India, launched the first major strike 
  14. ^ Kratoska, p. 209.
  15. ^ "Japan-Thailand Relations". Ministry of Foreign Affairs of Japan (December 2008). Accessed December 3, 2008.