יחסי ישראל–מרוקו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף יחסי ישראל-מרוקו)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
יחסי ישראל–מרוקו
ישראלישראל מרוקומרוקו
Morocco Israel Locator.svg
ישראל מרוקו
שטחקילומטר רבוע)
20,770 446,550
אוכלוסייה
8,424,904 34,314,130
תמ"ג (במיליוני דולרים)
317,100 298,600
תמ"ג לנפש (בדולרים)
37,638 8,702
משטר
דמוקרטיה פרלמנטרית מונרכיה חוקתית

בין ישראל למרוקו התקיימו יחסים דיפלומטים גלויים וחשאיים לאורך השנים. על אף שמרוקו שלחה כוחות צבא שנלחמו כנגד ישראל במלחמת העצמאות ומלחמת יום כיפור, לאורך השנים מרוקו התבלטה כמדינה ערבית מתונה ביחסה לישראל. המלך חסן השני תמך בפיוס ובפשרה בסכסוך הישראלי-ערבי ותיווך בין הצדדים בהסכם השלום בין ישראל למצרים ובמשא המתן בין ישראל לפלסטינים. בעקבות הסכם אוסלו בשנת 1995 כוננו יחסים דיפלומטיים מלאים בין המדינות. אולם בשנת 2000, בעקבות אירועי האינתיפאדה השנייה, ניתקה מרוקו את יחסיה עם ישראל.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1948 בעקבות הכרזת העצמאות של ישראל, הסולטאן מוחמד החמישי נשא נאום אנטי-ציוני חריף, ומיצב את מרוקו כחלק מהצד הערבי בסכסוך הישראלי-ערבי. משלחות של מתנדבים מוסלמים ממרוקו הצטרפו לצבאות ערב שנלחמו בישראל במהלך מלחמת העצמאות. עם זאת, עד שנת 1956 מרוקו הייתה עדיין מדינת חסות של צרפת, ולא ניהלה מדיניות חוץ עצמאית.

בשנת 1956 קיבלה מרוקו את עצמאותה מצרפת, ואחת מפעולותיה הראשונות של הממשלה החדשה היה להגביל את העלייה של יהדות מרוקו לישראל. בפקודת הממשלה נסגרה יחידה של הסוכנות היהודית שפעלה בקזבלנקה, ו-13 שליחי הסוכנות גורשו ממרוקו[1]. שנה לאחר מכן מרוקו אסרה גם על כל פעילות ציונית בשטחה. עקב ההגבלות על העלייה פעלה המחתרת היהודית במרוקו בהנחיית המוסד הישראלי וניהלה מבצעי עלייה חשאית ממרוקו.

בשנת 1961 בעקבות אסון טביעת ספינת אגוז וחילופי השלטון בין המלך מוחמד החמישי לבנו חסן השני, נערך משא ומתן חשאי בין ישראל למרוקו והושגה הסכמה שאפשרה את יציאת היהודים מהמדינה. כחלק מההסכם ישראל התחייבה לשלם לממשלת מרוקו סכום של 250$ עבור כל יהודי שממשלת מרוקו תאשר את יציאתו מהמדינה, ובנוסף ישראל התחייבה לסייע למרוקו לשדרג את מנגנוני הביטחון הפנימיים שלה.[2] בעקבות הסרת המגבלות על עזיבת מרוקו, רוב רובם של בני הקהילה היהודית במדינה עלו לישראל או היגרו לאירופה לאורך השנים הבאות.

ישראל ומרוקו המשיכו לנהל יחסים חשאיים מאותה תקופה, ואלה באו לידי ביטוי גם בפרשת בן ברקה. ב-29 באוקטובר 1965 נחטף ונרצח מהדי בן ברקה, פעיל פוליטי אופוזיציוני מרוקאי ומתנגד לבית המלוכה. על פי גילויים שהתפרסמו לאחר מכן, פגעו ביחסי ישראל-צרפת ועוררו סערה פוליטית בישראל, המוסד הישראלי היה זה שסיפק לשירותי הביטחון המרוקאיים את המידע על מקום הימצאו של בן-ברקה.

מרוקו לקחה חלק במאמצי התיווך בין ישראל למצרים לאורך השנים, וכן בתיווך בין ישראל לפלסטינים. כחלק ממאמצי תיווך אלה מרוקו הייתה מהמדינות הערביות הראשונות שאפשרו למנהיגים ישראלים לבקר בהן, באופן חשאי ולא-חשאי. ב-22 ביולי 1986 ראש ממשלת ישראל שמעון פרס ערך ביקור במרוקו ונפגש עם המלך חסן השני בעיירת הנופש איפראן. בשנת 1995 בעקבות הסכם אוסלו כוננו יחסים דיפלומטים מלאים בין שתי המדינות. אולם בשנת 2000, בעקבות אירועי האינתיפאדה השנייה, ניתקה מרוקו את יחסיה הרשמיים עם ישראל.

לאורך השנים מרוקו התאפיינה בכך שהיא אחת ממדינות ערב היחידות שנחשבת לידידותית לתייר הישראלי ומהווה יעד תיירות עבור ישראלים. מרוקו היא גם בעלת קהילה יהודית בת כ-2,000 נפשות, הקהילה היהודית הגדולה ביותר במדינה ערבית.

בחברה המרוקאית יש זרמים מנוגדים ביחסם לישראל ולישראלים. מצד אחד, גורמים המקבלים את ישראל ושואפים לקיים עמה קשרים ובמיוחד עם ישראלים יוצאי מרוקו. דוגמה לכך הוא ביקורה בישראל בינואר 2017 של משלחת שהורכבה מאנשי עסקים ואינטלקטואלים מוסלמים ממרוקו.[3] מצד שני, זרמים פאן ערביים, פאן אסלאמיים ופרו-פלסטיניים העוינים לישראל, תומכים בחרם עליה ומתנגדים לקשרים מדיניים, תרבותיים או כלכליים. במרוקו פעילים מספר ארגונים הפועלים ברוח זו, שמקיימים לעיתים הפגנות נגד סימנים פומביים לקשרים בין ישראל למרוקו, כגון הופעות של אמנים מישראל.[4]

בפברואר 2019 פורסם כי ראש הממשלה בנימין נתניהו נפגש בחשאי עם שר החוץ המרוקאי, נאסר בוריטה בשולי עצרת האו"ם בניו יורק, ודן עמו בנרמול היחסים ובמאבק נגד איראן.[5]

יחסים כלכליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנות ה-90 עם כינון יחסים דיפלומטים בין המדינות התקיים מסחר גלוי בין ישראל למרוקו. בשנת 1994 המכון הישראלי ליצוא העריך שסך היצוא הישראלי למרוקו בתחומים כגון חקלאות, הייטק ושירותים עסקיים מגיע ל-220 מיליון דולר בשנה. אולם עם ניתוק היחסים ועצירת המסחר הגלוי בין המדינות היצוא הישראלי למרוקו פחת, ונכון לשנת 2012 הוא עמד על כ-20 מיליון דולר בלבד. על פי ההערכות חברות ישראליות מייצאות מוצרים למרוקו גם דרך מדינות צד-שלישי וללא שתווית "יוצר בישראל" מופיעה עליהם.[6] מספר התיירים הישראלים שנוסעים למרוקו מדי שנה נע בין 10–13 אלף.[7]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • שמואל שגב, הקשר המרוקני: המגעים החשאיים בין ישראל למרוקו, מטר הוצאה לאור, 2008.
  • Michael M. Laskier, Israel and the Maghreb, From Statehood to Oslo, University Press of Florida, 2004.
  • Bruce Maddy-Weitzman, Israel and Morocco: A Special Relationship, The Maghreb Review, Vol. 21, Nos. 1-2 (1996), pp. 36-48.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא יחסי ישראל–מרוקו בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]