יחסי ספרד–קובה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
יחסי ספרד–קובה
ספרדספרד קובהקובה
Cuba Spain Locator.png
ספרד קובה
שטחקילומטר רבוע)
505,370 110,860
אוכלוסייה
49,331,076 11,116,396
תמ"ג (במיליוני דולרים)
1,778,000 137,000
תמ"ג לנפש (בדולרים)
36,042 12,324
משטר
מונרכיה חוקתית דמוקרטיה עממית

היחסים בין ממלכת ספרד לבין הרפובליקה של קובה נכונו לפני כ-500 שנים. קובה הייתה קולוניה ספרדית משנת 1492 עד 1898 כשהיא נכבשה בידי ארצות הברית במלחמת ארצות הברית-ספרד וקיבלה עצמאות.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קולוניאליזם ספרדי[עריכת קוד מקור | עריכה]

המגעים הראשונים בין ספרד לקובה התרחשו באוקטובר 1492 כאשר החוקר ומגלה הארצות כריסטופר קולומבוס הגיע לקובה. היישוב הספרדי בקובה החל בשנת 1511 כאשר הכובש הספרדי דייגו ולאסקס דה קואיאר הקים יישוב באזור ברקואה של היום.[1] כאשר הוקם בברקואה היישוב, קובה הפכה לנקודת מוצא לחקר ספרדי את אמריקה. בשנת 1521 הפכה קובה לחלק מהאימפריה הספרדית ומשנת 1525 נשלטה בידי מלכות המשנה של ספרד החדשה שבירתה הייתה מקסיקו סיטי.[2]

במהלך הקולוניאליזם הספרדי בקובה היא הפכה למפיקה משמעותית של קנה סוכר וכדי לענות על דרישות העולם החלה ספרד לייבא לקובה עבדים ממערב אפריקה לעבודה בשדות.[1] עצם התלותיות בענף אחד (ייצור סוכר) גרם לכלכלת קובה להיות מתנודדת ולא יציבה[2] והיא נחשבה לכלכלה נחשלת יחסית באמריקה בתקופת הקולוניאליזם הספרדי.

עצמאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך שנת 1868 מדינות רבות באמריקה הלטינית קיבלו עצמאות מספרד. באוקטובר אותה שנה הכריז קרלוס מנואל דה סספדס, בעל מטעי קנה סוכר, על עצמאותה של קובה. הכרזתו זו הובילה למלחמת עשר השנים עם השלטון הספרדי, מלחמה שהסתיימה בתבוסת המצדדים בעצמאות קובה.[1] באוגוסט 1879 התפתח מאבק שני בין שני הצדדים, מאבק שהסתיים בספטמבר 1880 ונמשך עד תבוסת התומכים בעצמאות קובה.

בפברואר 1895 החל מאבק חדש לעצמאות קובה, שידוע בשם "מלחמת העצמאות הקובנית" שבראשו עמד המשורר חוסה מארטי, שנהרג בקרב דוס ריוס במאי 1895. המלחמה נמשכה עד 1898, עת ארצות הברית שלחה כוחות לקובה. באותה שנה, ספינת חיל הים האמריקאית USS מיין (ACR-1) התפוצצה וטבעה בנמל הוואנה, מה שהוביל את האמריקאים לטעון כי ספרד אשמה בתקרית. התקרית היוותה עילה למלחמת ארצות הברית-ספרד, שהחלה באפריל 1898 עד אוגוסט אותה שנה. בסוף המלחמה יצאה ארצות הברית מנצחת וזכתה בקובה וספרד הובסה. התבוסה אף היוותה גורם לקריסתה של האימפריה הספרדית.[1] בשנת 1902 פרשה קובה מהשלטון האמריקאי והפכה לאומה עצמאית.

אחרי העצמאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-10 בדצמבר 1898, חתמו ארצות הברית וספרד על הסכם פריז, שעל פיו ויתרה ספרד על כל זכויותיה בקובה. הקונסול הדיפלומטי הספרדי הראשון, חוסה פליפה סגרריו, הגיע לקובה ביולי 1899[3] במהלך הכיבוש האמריקאי באי. הקונסול של ספרד חואקין מריה טורויה נתמנה לממונה על היחסים לאחר כינונה הרשמי של הרפובליקה הקובנית במאי 1902.[4] באותה השנה, קובה וספרד ייסדו יחסים בילטרליים. בין 1902 עד 1928, לקובה היגרו יותר מ -1.2 מיליון מהגרים ספרדים.[5]

במהלך מלחמת האזרחים בספרד (1936-1939), הממשלה הקובנית נקטה בעמדה נייטרלית בנוגע למלחמת האזרחים ונטתה לסייע לרפובליקה הספרדית השנייה. בשנת 1937 אהד נשיא קובה פולחנסיו בטיסטה את משטרו של פרנסיסקו פרנקו, ששיקף את יחסיו המשתנים עם ארצות הברית.[5]

למרות האנטי-קומוניזם של פרנקו, קובה וספרד קיימו יחסים דיפלומטיים גם לאחר שפידל קסטרו עלה לשלטון ב-1959[6] ב-1960 גירש הנשיא קסטרו את השגריר הספרדי חואן פאבלו דה לוז'נדו איירור לאחר ויכוח בין השניים בטלוויזיה. תפקיד השגריר הספרדי בקובה יישאר לא מאויש במשך 15 השנים הבאות, אולם היחסים הדיפלומטיים בין שתי המדינות המשיכו להתקיים בדרג ממונה על היחסים.[7]

בתקופת כהונתו של פרנסיסקו פרנקו בספרד הנשיא קסטרו קידם בברכה את הרפובליקנים הספרדים, כדגמת דולורס איברורי, אנריקה ליסטר ואלברטו ביו, שלימדו את המהפכנים הקובנים במקסיקו לוחמת גרילה.[8] כאשר ארצות הברית הטילה אמברגו נגד קובה בשנים 1960–1962, בעלות בריתה של קובה באמריקה הלטינית ובאירופה החליטו ללכת בעקבותיה של ארצות הברית, עם זאת, פרנסיסקו פרנקו החליט שלא לקחת בהטלת האמברגו על קובה. הלחץ האמריקאי נגד הפרת האמברגו מצד ספרד הוסט בידי המשאים והמתנים בנוגע לבסיסיים הצבאיים של הכוחות המזוינים של ארצות הברית בספרד ב-1963.

לאחר מותו של פרנקו, בקובה קבעו על קיום שלושה ימי אבל לאומי. ב-1974 מונו לראשונה מזה כ-15 שנים שגרירים בין שתי המדינות. לאחר מעבר המשטר בספרד לדמוקרטיה, ביקר ראש ממשלת ספרד אדולפו סוארס בקובה ב-1978.

ביולי 1992 ביקר פידל קסטרו בספרד בפעם הראשונה כדי להשתתף בפסגה האיברו-אמריקאית השנייה במדריד. בביקורו בספרד, קסטרו גם ביקר בעיר לאנסרה בגליסיה שבה נולד אביו. קסטרו שב לספרד בשנת 1998 כדי להיפגש עם ראש ממשלת ספרד חוסה מריה אסנאר.[9]

בחודש נובמבר 1999, מלך ספרד חואן קרלוס הראשון ערך ביקור רשמי בקובה והשתתף בפסגה האיברו-אמריקאית התשיעית שנערכה בהוואנה. המלך חזר לקובה בשנת 2016 כדי להשתתף בהלוויתו של קסטרו.[10]

ישנן טיסות ישירות בין קובה וספרד בחברות התעופה הבאות: אייר אירופה, קובאנה דה אוויאסיון, איבריה איירליינס, אוולופ איירליינס (אנ') ופלוס אולטרה ליינס.

יחסים בילטרליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך השנים חתמו שתי המדינות על מספר הסכמים, כמו הסכם הסגרה (1905); הסכם סחר (1978), (1982); הסכם לשותפות תרבותי וחינוכי (1982); הסכם לשמירה על השקעות (1994); הסכם למניעת כפל מס (1999); הסכם תובלה אווירית (2005) ועוד.[11]

יחסים כלכליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2015 ייצאה ספרד לקובה סחורה מגוונת בסך של מיליארד דולר אמריקאי.[12] באותה השנה ספרד ייבאה מקובה סחורה בסך 134 מיליון דולר אמריקאי שכללה בעיקר: טבק, משקאות חריפים, סוכר גולמי ופירות ים.[13]

נציגויות דיפלומטיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא יחסי ספרד–קובה בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]