יינצ'וואן
 | |
| פוטומונטז' של יינצ'וואן | |
| מדינה |
 הרפובליקה העממית של סין |
|---|---|
| מחוז אוטונומי | נינגשיה |
| שטח | 6,945 קמ"ר |
| גובה | 1,100 מטרים |
| אוכלוסייה | |
| ‑ בנציבות העירונית | 2,859,074[1] (2020) |
| ‑ במטרופולין | 1,901,793 (2020) |
| ‑ צפיפות | 411.7 נפש לקמ"ר (2020) |
| קואורדינטות | 38°29′06″N 106°13′30″E / 38.485°N 106.225°E |
| אזור זמן | UTC +8 |
| אתר יינצ'וואן | |
.png)
יִינְצְ'ווָאן (בסינית מפושטת: 银川; בסינית מסורתית: 銀川; בפין-יין: Yínchuān; מילולית: "נהר כסוף") היא נציבות עירונית ובירת המחוז האוטונומי נינגשיה של החְווֵי שבצפון הרפובליקה העממית של סין. העיר שימשה כבירת שושלת שְׂיָה המערבית (אנ') בראשות הטאנגוטים (אנ') (1038–1227). על פי מפקד האוכלוסין משנת 2020, התגוררו בנציבות העירונית כ-2.86 מיליון תושבים, מתוכם כ-1.9 מיליון בשלושת הרבעים[1]. אוכלוסיית הנציבות מורכבת ברובה מבני האן, בעוד חווי מהווים כרבע מאוכלוסיית הנציבות והשאר בני מיעוטים אחרים.
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]האזור שבו שוכנת יינצ'וואן כיום היה ביתו של שְׁווֵידוֹנְגְגוֹאוּ, האתר הפלאוליתי הקדום ביותר בסין. הוא מתוארך לפני למעלה מ-30,000 שנה[2]. מאוחר יותר בפרהיסטוריה הסינית, נוצרו אמנות סלע בהרי חֶלָאן (אנ') הסמוכים ליינצ'וואן של ימינו[3][4].
יינצ'וואן הייתה במקור נפה תחת השם פֿוּפִּינְג במאה ה-1 לפנה"ס; שמה שונה לחְווָאייְוֵּ'אן במאה ה-6.
שיה המערבית והכיבוש המונגולי
[עריכת קוד מקור | עריכה]אחרי נפילת שושלת טאנג בשנת 907, יינצ'וואן עברה לשליטתם של הטאנגוטים. בשנת 1038, המנהיג הטאנגוטי יְוֵּ'אנְהָאוֹ, הכריז על עצמו כקיסר של שיא הגדולה והפך את יינצ'וואן לבירתו, שנודעה באותה תקופה בשם "שִׂינְגְצִ'ינְג" (בסינית מפושטת: 兴庆; בסינית מסורתית: 興慶; בפין-יין: Xīngqìng)[5]. דבר זה גרם לחלק ניכר מאוכלוסיית ההאן הילידית להגר[6]. כמה מאתרי התרבות החשובים של יינצ'וואן נבנו תחת שיה המערבית, כמו הפגודה של מקדש צָ'נְגְטְייֵן והקברים הקיסריים של שושלת שיה המערבית[7][8].
בסתיו 1209, המונגולים כבשו את שיה המערבית (אנ'). הם הטילו מצור על יינצ'וואן, אשר בשלב זה נקרא "ג'וֹנְגְשִׂינְג". חיל המצב שמנה 150,000 חיילים הצליח להחזיק מעמד מול המונגולים, אם כי שיה המערבית נכנעה לריבונות המונגולית בכל זאת[6][9]. לאחר ששיה ניסתה להחזיר את עצמאותה, בשנת 1227 חזרו המונגולים וטבחו בכל אוכלוסיית העיר. ג'ינגיס חאן מת במהלך המצור בנסיבות שנויות במחלוקת[10][11]. המונגולים הכירו את העיר כ"אירייאי".
שושלות מינג וצ'ינג
[עריכת קוד מקור | עריכה]תחת שושלות מינג (1368-1644) וצ'ינג (1644-1911), היא הייתה נציבות בנינגשיה. במהלך מרד דונגאן, כוחות דונגאנים טבחו ב-100,000 בני אדם ביינצ'וואן.
ב-3 בינואר 1739, העיר נפגעה קשות מרעידת האדמה יינצ'וואן-פינגלוו. עוצמה מקסימלית של XII נקבעה בסולם העוצמה הסייסמית הסיני, ו-XI בסולם העוצמה של מרקלי. רעידת האדמה מוטטה את רוב הבתים, המקדשים, המשרדים, וחומת עיר בגובה 10 מטרים וברוחב 6 מטרים. סדקים קרקעיים ברוחב של עד מטר ובאורך של 100 מטר, ושקיעה גדולה תועדו ברישומים היסטוריים[12]. מעל 15,300 בני אדם נהרגו והעיר נהרסה לחלוטין. שריפות בוערות בערו לאורך כל הלילה, תעלות רבות נהרסו וחסמו את זרימת המים. הקרקע נפתחה לעומק של יותר מ-100 מטרים, שם פרצו חול ומים שחורים. רעידות המשנה נמשכו יותר משנתיים, כאשר הגדולה ביותר הייתה בעוצמה 5.5 ב-13 בפברואר באותה שנה[13].
המאה ה-20
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 1928, כאשר מחוז נינגשיה פוצל ממחוז גאנסו, יינצ'וואן הפכה לבירת המחוז. בשנת 1954, כאשר מחוז נינגשיה בוטל, העיר הועברה למחוז גאנסו; אבל, עם הקמת המחוז האוטונומי נינגשיה בשנת 1958, יינצ'וואן הפכה שוב לבירה.
באופן מסורתי, יינצ'וואן הייתה מרכז מנהלי ומסחרי. בשנות ה-50 של המאה ה-20, היו בעיר מפעלים מסחריים רבים, והיו גם כמה מלאכות יד, אך לא תעשייה מודרנית. מאז העיר גדלה במידה ניכרת. מרבצי פחם נרחבים שהתגלו בגדה המזרחית של הנהר הצהוב, ליד שְׁה-דְזְווֵישָׁאן (אנ'), 100 ק"מ צפונה משם, הפכו את שה-דזווישאן למרכז כריית פחם.
יינצ'וואן, לעומת זאת, נותרה ברובה לא תעשייתית. אזור המישורים הסמוכים, המושקה באופן אינטנסיבי על ידי מערכת שפותחה עוד מתקופת שושלות האן (206 לפנה"ס-220 לספירה) וטאנג (618-907), הוא פרודוקטיבי ביותר. יינצ'וואן היא השוק החקלאי ומרכז ההפצה הראשי באזור זה, והיא גם סוחרת במוצרים מן החי מהעדרים שטופלו על ידי נוודים באדמות העשב שמסביב. העיר מהווה שוק לתבואה ויש בה טחנות קמח, כמו גם מפעלים לקליפת אורז והפקת שמן. הצמר המיוצר במישורים הסובבים מספק שירותים למפעל לצמר ולטקסטיל.
גאוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הנציבות העירונית יינצ'וואן משתרעת על פני 6,945 קמ"ר בצפון המחוז האוטונומי נינגשיה וגובלת בנציבויות העירוניות ווּג'וֹנְג (אנ') ושה-דזווישאן מדרום ומצפון בהתאמה ובמחוז האוטונומי מונגוליה הפנימית ממזרח וממערב. יינצ'וואן שוכנת באמצע מישור יינצ'וואן ומוגנת ממדבריות מונגוליה על ידי רכסי הרי חלאן הגבוהים השוכנים ממערב לה. גובהה הממוצע של יינצ'וואן הוא 1,100 מטרים מעל פני הים. מרכז העיר יינצ'וואן שוכן בערך באמצע הדרך בין הנהר הצהוב לקצה הרי חלאן.
חלוקה מנהלית
[עריכת קוד מקור | עריכה]הנציבות העירונית יינצ'וואן מחולקת לשלושה רבעים, שתי נפות ונפה עירונית אחת:
| מפה | |||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|
| |||||||
| שם | כתב סיני | פין-יין | שיאו'ארג'ינג | אוכלוסייה (מפקד 2020)[1] | שטח | צפיפות | |
| רובע שינגצ'ינג | 兴庆区 | Xīngqìng Qū | ثٍْٿٍْ ٿِيُوِ | 808,282 | 637.7 | 1,267 | |
| רובע שישיה | 西夏区 | Xīxià Qū | ثِثِيَا ٿِيُوِ | 449,559 | 875.2 | 513.7 | |
| רובע ג'ינפנג | 金凤区 | Jīnfèng Qū | ڭٍفٍْ ٿِيُوِ | 643,952 | 271.9 | 2,368 | |
| נפת יונגנינג | 永宁县 | Yŏngníng Xiàn | يٌنِئٍ ثِيًا | 321,618 | 924.1 | 348 | |
| נפת חלאן | 贺兰县 | Hèlán Xiàn | حَلًا ثِيًا | 341,507 | 1,211 | 282.1 | |
| הנפה העירונית לינג-וו | 灵武市 | Língwŭ Shì | لِئٍوُ شِ | 294,156 | 3,026 | 97.22 | |
גלריית תמונות
[עריכת קוד מקור | עריכה]
אולפן הסרטים של המערב הסיני בפרבר יינצ'וואן
מסגד נוסף בעיר
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
אתר האינטרנט הרשמי של יינצ'וואן- יינצ'וואן, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- 1 2 3 China: Níngxià (Prefectures, Cities, Districts and Counties) - Population Statistics, Charts and Map, citypopulation.de
- ↑ Penn Museum Blog | Shuidonggou – A Time and Space Tunnel of China’s Archaeology Study – Li Li, penn.museum (ארכיון)
- ↑ Sun Jinji; Feng Yongqian; Su Tianjun; The Editorial Committee of Integrated Chinese Archaeology. Integrated Chinese Archaeology. Beijing Publishing House. pp. 5062–.
- ↑ O'Sullivan, Rebecca (2018). "East Asia: Rock Art". Encyclopedia of Global Archaeology (2 ed.). Springer. pp. 1–11. doi:10.1007/978-3-319-51726-1_3131-1. ISBN 978-3-319-51726-1.
- ↑ Denis C. Twitchett; Herbert Franke; John King Fairbank (1994). The Cambridge History of China: Volume 6, Alien Regimes and Border States, 907-1368. Cambridge University Press. p. 186. ISBN 978-0-521-24331-5.
- 1 2 Jack Weatherford Genghis Khan and the Making of the Modern World, p.85
- ↑ Xu, Cheng 许成 (1989). 宁夏考古史地研究论集 [Collected research papers on the archaeology, history and geography of Ningxia]. Yinchuan: Ningxia renmin chubanshe. p. 84.
- ↑ Steinhardt, Nancy Shatzman (1993). "The Tangut Royal Tombs near Yinchuan". Muqarnas. Brill Publisher. 10: 369–381. doi:10.2307/1523201. JSTOR 1523201.
- ↑ May, Timothy (2012). The Mongol Conquests in World History. London: Reaktion Books. p. 1211. ISBN 9781861899712.
- ↑ Imperial China: 900-1800. Cambridge, Massachusetts: Harvard University Press. 1999. p. 256. ISBN 0674012127.
- ↑ Boland-Crewe, Tara; Lea, David, eds. (2002). The Territories of the People's Republic of China. London: Europa Publications. p. 215. ISBN 9780203403112.
- ↑ Zhang, Buchun; Liao, Yuhua; Guo, Shunmin; Wallace, Robert E.; Bucknam, Robert C.; Hanks, Thomas C. (באוקטובר 1986). "Fault Scarps Related to the 1739 Earthquake and Seismicity of the Yinchuan Graben, Ningxia Huizu Zizhiqu, China". Bulletin of the Seismological Society of America. 76 (5): 1253–1287. Bibcode:1986BuSSA..76.1253Z. doi:10.1785/BSSA0760051253.
{{cite journal}}: (עזרה) - ↑ National Geophysical Data Center (1972). "Significant Earthquake Information CHINA: NINGXIA". National Geophysical Data Center / World Data Service (NGDC/WDS): NCEI/WDS Global Significant Earthquake Database. NOAA National Centers for Environmental Information. doi:10.7289/V5TD9V7K.
{{cite journal}}: (עזרה)
