יירגן מולטמן
 | |
| מולטמן בשנת 2016 | |
| לידה |
8 באפריל 1926 (בן 98) המבורג, רפובליקת ויימאר  |
|---|---|
| ענף מדעי |
תאולוג, Protestant theology |
| מקום לימודים |
אוניברסיטת גטינגן |
| מוסדות |
|
| פרסים והוקרה |
|
| בן או בת זוג |
Elisabeth Moltmann-Wendel (1952–?) |
  | |
יירגן מולטמן (בגרמנית: Jürgen Moltmann; נולד ב-8 באפריל 1926) הוא תאולוג קלוויניסטי גרמני, פרופסור אמריטוס לתאולוגיה באוניברסיטת טיבינגן, נחשב לאחד מגדולי ההוגים הדתיים בעולם. מולטמן ידוע בעיקר בשל עמדותיו כי אלוהים מסוגל לסבול, ועל כך שבתוך השילוש הקדוש מתקיימים יחסי שוויון והדדיות שצריכים להוות מופת להתנהגות האנושית.
ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
מולטמן נולד בהמבורג למשפחה שלא הייתה חברה בכנסייה, ובילדותו חלם להיות מדען. חווייתו הדתית הראשונה הייתה בתקופת מלחמת העולם השנייה כשחבר בבית ספרו נהרג לידו בעת הפצצת בעלות-הברית ביולי 1943, והוא תהה מדוע שרד. ב-1944 גויס לצבא גרמניה הנאצית לכח-העזר של הנ"מ (גר'). בפברואר 1945 תעה בדרכו והגיע לתוך עמדה בריטית ונכנע. הוא העביר שלוש שנים במחנות שבויים, שם נחשף לידיעות על הזוועות שחוללה ארצו במהלך המלחמה והשואה, ואמונתו במורשתו הלאומית התמוטטה. הוא פנה לנצרות והחל ללמוד יחד עם שבויים אחרים שהיו בעלי השכלה דתית אקדמית. ב-1948 שוחרר ונרשם ללימודי תאולוגיה פרוטסטנטית באוניברסיטת גטינגן. הדיסרטציה שלו עסקה ברעיון הגזירה הקדומה אצל מואיז אמירו וב-1957 סיים אביליטציה אודות כריסטוף פצל. בתחילה עסק בהוראה בתיכון דתי בוופרטל, וב-1963 החל להרצות באוניברסיטת בון. ב-1967 החל לכהן כפרופסור לתאולוגיה שיטתית בטיבינגן, משרה שהחזיק בה עד לפרישתו ב-1994.
ב-1964 יצא ספרו הגדול הראשון, "תאולוגיה של התקווה", ששאב השראה מסוימת מארנסט בלוך. מולטמן טען שהתמסדותה של הנצרות הביאה להפיכת האסכטולוגיה שלה מעניין קונקרטי הקשור למהלך ההיסטוריה לעניין של אמונה מופנמת המתבטא רק באופן על-טבעי בקץ הימים המרוחק. הוא דרש להחזיר את האסכטולוגיה למרכז הבמה ולהפכה למניע לפעולה מאורגנת, חברתית ופוליטית, כדי לשפר את מצב האנושות והבאת מלכות השמים לעולם כפי שהוא. זה היה מענהו לצורך בביסוס עיוני למושג התקווה.
ב-1972 השלים את "האל הצלוב", אולי חיבורו החשוב ביותר. מולטמן בחן את שאלת הסבל האלוהי בעת הצליבה; בניגוד לעמדה המקובלת אודות אי-יכולתו של האל המושלם והכל-יכול להשתנות או להתרגש (ἀπάθεια) – ולפיכך, שטבעו האלוהי של ישו היה מודע אמנם לייסורי טבעו האנושי המקביל, אך לא באמת כאב בשל כך – קבע שבורא שאיננו מסוגל לחוש כאב גם איננו יכול לחוש אהבה או להזדהות עם בריותיו. מולטמן הצהיר כי אלוהים אכן סבל, אך לא היה זה עינוי מן הסוג הפוקד את בריותיו, הלוקות בשל חסרונותיהן, אלא בחירה של המושלם לאמץ את הייסורים מתוך שלמות אהבתו לעולם שיצר. "האל הצלוב" הרים תרומה חשובה לבחינה-מחדש של שאלת הסבל האלוהי, שהובילה לזניחת הראייה המסורתית בקרב תאולוגים פרוטסטנטים רבים עד סוף המאה ה-20.
ב-1975 סיים מולטמן את "הכנסייה בכח הרוח", אותו הקדיש לרוח הקודש, שטען שהוזנחה במחשבת הנצרות המערבית מאז מחלוקת ומן הבן. הוא הזכיר את תפקיד רוח הקודש כגורם המחייה את העולם כולו וגם את היותה היוצרת באמת את הכנסייה ומעניקה לה את חיותה, לא רק כממסד ארגוני או עניין של השקפה אישית.
בשלהי שנות ה-70 החליט מולטמן לחדול מעבודות בקנה מידה עיוני דומה לטרילוגיה הראשונה שלו, ולעבור לתרומות ממוקדות יותר. אחד הנושאים המרכזיים שהעלה בספריו הבאים היה מהות היחסים בתוך השילוש הקדוש. מולטמן דחה "מונותאיזם מופשט" או כל תיאור של השילוש כמערכת היררכית, בה כפופים הבן ורוח הקודש לאל האב: לדעתו, יחסי השיתוף והאופן בו שוכנים כל פניו זה בתוך זה הם הדדיים, לבביים ונשענים על חופש גמור, בלי כפיפות או שליטה. במקביל, הרצון המאוחד והיחיד לגמרי של השילוש לא היה בעיניו פרדוקסלי ביחס למערכת שתיאר, אלא דווקא המסר האמיתי הנובע מן השלושה שהם אחד, שעל בני-האדם היה להפנים ולחיות לפיו בשיתוף ואחווה אמיתיים. אהבת האל, שקרנה אליהם באמצעות רוח הקודש, אפשרה להם לחוש משהו מקיום מרובה ויחידני גם יחד זה. האופן בו פיתח את העניין הפכוהו לאחד הדוברים החשובים של אסכולת "הטריניטולוגיה החברתית", המטיפה לחיקוי השילוש באמצעות הענקה וחסד בין בני-האדם.
בין תלמידיו של מולטמן נמנים כמה תאולוגים בולטים, כמו מירוסלאב וולף מאוניברסיטת ייל ומיכאל ולקר מאוניברסיטת היידלברג. ב-1984 נבחר לשאת את הרצאות גיפורד היוקרתיות לאותה שנה וב-1994 זכה בפרס ארנסט בלוך. כמו כן, קיבל תוארי דוקטור לשם כבוד מ-15 אוניברסיטאות שונות.
מולטמן היה נשוי לתאולוגית הפמיניסטית אליזבת מולטמן-ונדל, עמה התחתן ב-1952. היא מתה ב-2016. לזוג נולדו ארבע בנות.
חיבוריו[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Gnadenbund und Gnadenwahl: Die Prädestinationslehre des Moyse Amyraut, dargestellt im Zusammenhang der heilsgeschichtlichen-föderaltheologischen Tradition der Akademie von Saumur, Göttingen 1951, Theologische Fakultät, 14. April 1952).
- Christoph Pezel (1539-1604) und der Calvinismus in Bremen (= Hospitium ecclesiae. Band 2). Einkehr, Bremen 1958, 27. Februar 1957.
- Die Gemeinde im Horizont der Herrschaft Christi. Neukirchen-Vluyn 1959.
- Theologie der Hoffnung. Untersuchungen zur Begründung und zu den Konsequenzen einer christlichen Eschatologie. Gütersloh: Gütersloher Verlagshaus 2005 (Erstausgabe 1964)
- Der gekreuzigte Gott. Das Kreuz Christi als Grund und Kritik christlicher Theologie. Gütersloh: Gütersloher Verlagshaus 2002 (Erstausgabe 1972)
- Kirche in der Kraft des Geistes. Ein Beitrag zur messianischen Ekklesiologie. Gütersloh: Gütersloher Verlagshaus 2010 (Erstausgabe 1975)
- Trinität und Reich Gottes. Zur Gotteslehre. Gütersloh: Gütersloher Verlagshaus 1986 (Erstausgabe 1980)
- Gott in der Schöpfung. Ökologische Schöpfungslehre. Gütersloh: Gütersloher Verlagshaus 2015 (Erstausgabe 1985)
- Der Weg Jesu Christi. Christologie in messianischen Dimensionen. Gütersloh: Gütersloher Verlagshaus 1989
- Der Geist des Lebens. Eine ganzheitliche Pneumatologie. Gütersloh: Gütersloher Verlagshaus 2010 (Erstausgabe 1991)
- Das Kommen Gottes. Christliche Eschatologie. Gütersloh: Gütersloher Verlagshaus 1995
- Wissenschaft und Weisheit. Zum Gespräch zwischen Naturwissenschaft und Theologie. Gütersloh: Gütersloher Verlagshaus 2002
- Weiter Raum. Eine Lebensgeschichte. Gütersloh: Gütersloher Verlagshaus 2006
- Ethik der Hoffnung. Gütersloh: Gütersloher Verlagshaus 2010
- Der lebendige Gott und die Fülle des Lebens. Auch ein Beitrag zur Atheismusdebatte unserer Zeit. Gütersloh: Gütersloher Verlagshaus 2014
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- יירגן מולטמן במאגר ההפניות של הוצאת אוניברסיטת אוקספורד.