יישוב הדעת

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

יישוב הדעת (הנקרא גם שלוות נפש) הוא מצב של יציבות נפשית או רגשית המאפשר לשמור על איזון או ראייה צלולה של רגעי ההווה, במיוחד במצבים קשים. בניגוד לסערת נפש, דחק או חרדה, שעלולים להביא לפיזור הדעת. כמה מדתות העולם הגדולות רואות ביישוב הדעת ערך חשוב, שיש לפעול ולחנך להשגתו.

מקור המילה ומשמעויותיה השונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדומה ליישוב, משמעה של המילה: הִתיַשבוּת בחלק מהספרות העברית של תקופת ימי הביניים ואחריה, הוא בכתבים שונים: התבוננות[1], שיקול דעת[2], או הבנה[3]. יישוב הדעת הוא גם קורת רוח וסיפוק[4].

בנוסף משמש הביטוי כהנחת הדעת לאחר תרעומת מסוימת. כך למשל כמובא בפירוש הרי"ף בשם התלמוד הירושלמי[5]: "כיון שאמר הקב"ה לירח "ולמשול ביום ובלילה" ולא נתישבה דעתו, ואמר לו לך עוד וימנו בך ישראל ימים ושנים ולא נתישבה דעתו, אמר לו צדיקים יקראו על שמך ועוד לא נתישבה דעתו, אמר לו הקב"ה הנני עושה לך כבוד שמישב דעתך..."

במחשבת היהדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוגים יהודיים רבים מדגישים את החשיבות של מנוחת הנפש או יישוב הדעת, כבסיס הכרחי להתפתחות מוסרית ורוחנית. מעלה זו מודגשת במיוחד בכתביהם של רבנים כמו מנחם מנדל לפין ושמחה זיסל זיו. בתלמוד מוזכרים שלשה דברים המביאים ליישוב הדעת: "שלשה משיבין דעתו של אדם, אלו הן: קול ומראה וריח".[6] ומנגד, "ג' דברים מעבירין את האדם על דעתו ועל דעת קונו, אלו הן: עובדי כוכבים ורוח רעה ודקדוקי עניות".[7]

במשנה במסכת אבות: היישוב הוא אחת הדרכים שהתורה "נקנית" בהם[8]. הרמב"ם, רבי משה בן-מימון שבח את היישוב הנפשי כתנאי לקליטת דברים מורכבים ונשגבים בספרו מורה נבוכים: "ואי אפשר היות דבריות (דברים) אמתיות, רוצה לומר המושכלות שלמות, אלא לאיש מלומד המִדות בעל נחת (שלֵו) ויִשוב".[9] רבי יהודה הלוי תיאר בספר הכוזרי טיפוסי בני אדם שונים, כאשר היישוב משויך אל "המרה השחורה" במשמעות של האיפוק, והאיזון הנשלט: "אם יטה עם המרה האדומה עמו המהירות והקלות. ואם יטה עם המרה השחורה עמו המתון והיישוב"[10].

רבנו בחיי כתב בספרו חובות הלבבות על חשבון הנפש הרוחני שהאדם צריך לערוך, ובכלל זה מיפוי הבנותיו בעניין תפיסת האלוהות באופן המניח את הדעת: "שתחשוב עם נפשך ותתבעה על כל ענין שנתישב אצלה מעניני ידיעת האלהים ותורתו"[11]. שבחי יישוב הדעת הנפשי בוטא על ידי רבי לוי בן גרשם, הרלב"ג, אשר חי בפרובנס במפנה המאות ה-13 - ה-14. בפרושו לספר משלי גינה את "מי שהוא ממהר לעשות פעולותיו בזולת (בלעדי) חקירה והתישבות".[12]

רבי נחמן מברסלב הדגיש את החשיבות של השגת יישוב הדעת על ידי התבוננות והתבודדות, באומרו כי מלבד מצב של מנוחה ורגיעה, ישוב הדעת הוא גם תחושת ביטחון ואמונה, הנקנות על ידי התבוננות בתכלית. " מַה שֶּׁהָעוֹלָם רְחוֹקִים מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַך וְאֵינָם מִתְקָרְבִים אֵלָיו יִתְבָּרַך הוּא רַק מֵחֲמַת שֶׁאֵין לָהֶם יִשּׁוּב הַדַּעַת וְאֵינָם מְיַשְּׁבִין עַצְמָן וְהָעִקָּר לְהִשְׁתַּדֵּל לְיַשֵּׁב עַצְמוֹ הֵיטֵב מָה הַתַּכְלִית מִכָּל הַתַּאֲווֹת וּמִכָּל עִנְיְנֵי הָעוֹלָם הַזֶּה"[13]

בפילוסופיה העתיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

"יישוב הדעת" ממלא תפקיד מרכזי בתורות פילוסופיות רבות:

  • אצל אפלטון נזכרת יישוב הדעת ("Sophrosyne") כמעלה סוקרטית.[14]
  • בעוד שאפלטון משבח את ההשתאות בתור ראשית הפילוסופיה, וסימנו המובהק של כל מי ששוחר חכמת־אמת, מדגישים דמוקריט, הורציוס ואחרים שהחכם, אשר מכיר את הסיבות, איננו כבול כמו האיש הרגיל להשתאות ואיננו מתמלא פליאה למראה משהו שהוא כביכול בלתי רגיל.
  • באסכולה הסטואית, המונח אפתיה (Apatheia, "חוסר סבל") מתייחס למצב נפשי ללא הפרעה רגשית. המטרה בהלך רוח זה היא סילוק ההתקשרות לאירועים חיצוניים שעליהם אין לאדם שליטה, ותוך מצב זה של כניעה, להגיע לסיפוק. ביוונית, המונח אפתיה סיפק את השורש למילה אדישות (apathy), אך עם זאת, יש הבדל מהותי בין שני המושגים; אפתיה היא מידה חיובית, בעוד שאדישות היא שלילית לחלוטין.

בבודהיזם[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחד מהרעיונות המרכזיים באימון הרוחני הבודהיסטי הוא "אוּפֵּקְּהָ" (upekkha) - איזון נפשי. יישוב הדעת הוא הרכיב האחרון בארבעת המצבים העילאיים "ברהמה-וויהרה" (brahma-vihara), אחרי האהבה, החמלה, והשמחה.[15]

בנצרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ד"ר סמואל ג'ונסון הגדיר את המושג יישוב הדעת כ"מצב איזון של המוח, לא במצב רוח מרומם ולא בדיכאון". בפילוסופיה הנוצרית, יישוב הדעת היא מידה חיונית לשם השגת הערכים התאולוגיים של עדינות, שביעות רצון, מתינות, וצדקה.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יעקב קלצקין, הערך: יִשוּב, אוצר המונחים הפילוספיים, א-ד, ברלין: הוצאת אשכול, תרפ"ח.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מובא בהמשך הערך לשונו של הרלב"ג: "מי שהוא ממהר לעשות פעולותיו בזולת (בלעדי) חקירה והתיישבות"
  2. ^ אמרי אמת לרבי יהודה לייב איגר, בהקדמת המוציא לאור, עמ' 2: "התיישבתי להציגם לבדנה בסוף הספר", ובספר "תולדות אדמו"ר הזקן" פרק ב' "נתיישבתי ביני לבין עצמי"
  3. ^ מקורי הרמב"ם לרש"ש, ספר קנין, הלכות מכירה, פרק א, הלכה ד: "ואנכי לא התיישבתי בזה דנהי דאינה מוזהרת בהעשה דבתולה יקח מ"מ מוזהרת בלאו דולפני עור."
  4. ^ מסכת שבועות פרק ראשון
  5. ^ מובא ברי"ף על שבועות ס' ע"ב
  6. ^ מסכת ברכות, נז ב
  7. ^ מסכת עירובין, מא ב
  8. ^ אבות, ו, ד
  9. ^ משה בן-מימון, מורה נבוכים, א, ל"ד
  10. ^ ספר הכוזרי, ה, י. ובדומה: רמב"ם, מורה נבוכים, א, ל"ד.
  11. ^ רבנו בחיי, חובות הלבבות, חשבון הנפש, ג.
  12. ^ לוי בן גרשם, פירושו על משלי, כ"א
  13. ^ ליקוטי מוהר"ן חלק ב' תורה י'
  14. ^ ציוני דרך בביקורת ספרות המערב, נילי דינגוט, האוניברסיטה הפתוחה, עמוד 66 (קריאת הספר בתצוגה מקדימה באתר "גוגל ספרים" ספר זמין ברשת)
  15. ^ באתר buddha.co.il