ילדות בימי הביניים
ילדוּת בימי הביניים - היחס בימי הביניים לתקופת הילדוּת זכה לתשומת לב רבה במחקר ההיסטורי החדש, והדעות חלוקות בשאלה האם קיים הבדל חד וברור בין היחס לילדים באותו עידן לבין ההתייחסות להם בעת החדשה.
המחקר ההיסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]
בספרו "הילד וחיי המשפחה תחת המשטר הישן"[1] טען ההיסטוריון פיליפ אריאס וההולכים בעקבותיו כי תקופת הילדות לא זכתה להכרה בימי הביניים וכי יחסם של ההורים אל פעוטותיהם היה מנוכר. זאת אולי בשל אחוז התמותה הגדול בקרבם שתרם, כמנגנון הגנה, להתפתחותה של קהות חושים כלפיהם (50% מהילדים מתו עד גיל חמש). נקודה מכריעה במחקרו היא הטענה כי לפני העת החדשה, החברה המבוגרת ראתה את הילד כ"מבוגר קטן", ולא כישות נפרדת. הוא מוכיח זאת מציורים בני התקופה, שמציגים את הילדים כאילו הם מבוגרים קטנים. דוגמה נוספת לכך ניתן להביא מהעובדה שלילדים לא היו משחקים שונים מאלה של המבוגרים, אלא כולם שיחקו באותם סוגי משחקים. סימפטום נוסף של תופעה זו אפשר לראות בכך שבכל ימי הביניים ואף בראשית העת החדשה, לא היה שום ניסיון להרחיק את הילד מהעולם המיני, ואף אם בעולם זה העיסוק המיני היה במידה מסוימת מוסתר יותר, לא היה הבדל בעניין זה בין הילדים לשאר האוכלוסייה. התוצאה של היחס הזה לילדים היה לעיתים הזנחה וחוסר תשומת לב רגשית, וכן חופש רב יותר לילד, במסגרת הכללים של החברה המבוגרת.
ההיסטוריונית הישראלית שולמית שחר, מגדולי החוקרים בתחום זה, חולקת על מסקנותיו של אריאס בספרה "ילדות בימי הביניים". לדעתה מצטרפים היסטוריונים נוספים כמו ניקולאס אורם וברברה הנוולט, שעבודתה כללה סקירה שיטתית של ארכיונים משפטיים בלונדון. מסקנות החולקים על אריאס (שפרסם את מחקריו בשנות השישים) הן שילדים זכו לאהבה ולאמפתיה מהוריהם גם בימי הביניים ושההכרה בייחודה של תקופת הילדות בחיי האדם, וכן חלוקתה לשלבי ביניים, הייתה ידועה גם באותם ימים. חלוקת הילדות לשלבי ביניים כפי שתוארה בכתביהם של הוגי דעות מימי הביניים איננה שונה בהרבה, לטענת שחר, מחלוקותיהם של חוקרים מודרניים כז'אן פיאז'ה או אריק אריקסון.
אמביוולנטיות ביחס לילדים[עריכת קוד מקור | עריכה]
בברית החדשה נאמר: "והאוהב את בנו ובתו יותר ממני אינו שווה לי" (מתי י' 37–38).
שולמית שחר מצטטת מביוגרפיית קדושים, אשר על בסיס מימרה זו מספרת על אישה אשר היה לה בן חולה מאוד. התעסקותה איתו מנעה ממנה הצטרפות למסדר הפרנציסקנים. בעצת ידידה היא התפללה לאל והבטיחה לו שאם ימות הילד, היא תהיה לו שפחה נצחית. ואכן יצאה בת קול ואמרה שנשמת הילד תעלה לגן עדן.
לצד מקור זה הנותן לגיטימציה קיצונית להזנחת ילדים יש מקורות נוספים הרואים בילדים פרי של תאוות בשרים שאינה יודעת גבולות, מה עוד שתזונתם ברחם מדם וסת האישה (כך על פי אמונת אותם ימים), שאין טמא ממנו.
מנגד קיימת התייחסות קוטבית הרואה את הילדות כתקופת טוהר, רצח ילדים נראה כזוועתי במיוחד ולא לשווא חזר המוטיב של "רצח התמימים", רצח הילדים בפקודת הורדוס המלך, שרצה להמית את ישו בעודו צעיר.
לדעת שחר:
- "נראה שהתאוריות החינוכיות של ימי הביניים היו קרובות יותר לאלו המקובלות על פסיכולוגים ומחנכים בימינו במספר נקודות מאשר לחלק מאלה שפותחו במאה ה-18.
- בעוד שהעמדה הדומיננטית של המחברים בימי הביניים הייתה שבילד שטרם מלאו לו שבע שנים יש לנהוג ברכות, הרי שורת מחברים במאה ה-18 צידדה במשמעת נוקשה למן הגיל הרך ביותר ובמלחמת חורמה בפעוט כדי שימלא את מצוות ההורה".
אמנם אחרי גיל שבע כבר דרשו מהורים שלא להציג אהבה גלויה שתשחית את הילדים.
אנסלם מקנטרברי בלט בדעתו שאין להלקות ילדים, גם משגדלו, ויש לחנכם באמצעות אהבה ודוגמה אישית.
טיפול בילד[עריכת קוד מקור | עריכה]
כאשר נולד הילד יוחסה חשיבות עליונה לטבילתו. אפילו ילדים שנראה היה שתוחלת חייהם תהיה קצרה ביותר נטבלו, כדי שאפשר יהיה לקברם קבורה נוצרית. אפילו אמהות שרצחו את ילדיהן הקפידו לעיתים לטבול אותם קודם לכן, והדבר סייע להן לקבל חנינה מבית הדין ששפט אותן.[2]
ההנקה, על ידי אם או מניקה, הייתה חיונית לחייו של התינוק, שכן בטרם המצאת הפסטור ותחליפי החלב, קטנים היו סיכוייו של תינוק לשרוד אם אין הוא שותה חלב אישה. נשות האצולה התייחדו בכך שלא הניקו את הילד בעצמן אלא מסרו אותו למינקת. לעיתים המינקת הגיעה אל ביתם של ההורים כדי להניק, אך במקרים רבים הילד עבר לביתה ושם הניקה אותו.
גם בתי אסופים מסרו ילדים למיניקות, ואחוז התמותה בקרב ילדים אלו היה גבוה ביותר.
שחר מעריכה שהסיבה העיקרית למסירת תינוקות להנקה הייתה שיש קושי להמשיך בפעולת הנקה, אם האישה נכנסה להריון שני. הברירה הייתה בין מסירה למינקת, לפחות לאחר החודשים הראשונים לחיי הפעוט, לבין התנזרות מחיי מין. באופן כללי, אם- בת המעמד הגבוה שמסרה ילד למינקת לא נחשבה לאם רעה. ילדיהן של המיניקות עצמן היו נתונים לעיתים בסכנה, משום שאמם כבר לא יכולה הייתה לספק להם די חלב.
נטישה והתעללות[עריכת קוד מקור | עריכה]
ילדים נרצחו וננטשו בעיקר כי נולדו מחוץ לנישואין. הסיבה הייתה תחושות של אשמה, פחד ובושה. רצח ילדים, גם בלתי חוקיים, נחשב כרצח לכל דבר. במקרה של לידת תאומים ננטש לעיתים קרובות אחד מהם, משום שהבריות האמינו כי שני ילדים עלולים להעיד על שני אבות שונים, והייתה התעברות אחר התעברות. נטישת ילדים חוקית הייתה אפשרית לאור הקמתם של בתי אסופים. במיוחד צמח מספרם במאה ה-15. יש המעריכים שפחות מ-10% מהילדים בבית אסופים שרדו עד לבגרות.
אימוץ חוקי היה בלתי אפשרי, והסיבה לכך הייתה רצונה של הכנסייה להשתלט על נכסי אנשים נטולי ילדים.
היו קיימות "תרופות עממיות" לחוליים של ילדים כגון הכנסתם לתנור או לבור עמוק, אך אלו גונו בידי הרשויות.
מראשית ימי הביניים הייתה קיימת האמונה ב"ילדי חילוף". "ילדי חילוף" הם ילדים פגומים אשר הוחלפו בהיותם תינוקות שזה עתה נולדו, על ידי פיות או רוחות השטן בתינוקות חולים, חלשים, מוזרים ובעלי פגמים. בילדים אלה היו מתעללים בכל מיני שיטות, בהנחה כי כך יוחלף בחזרה הילד וילדם האמיתי יוחזר. כיום ישנם הסברים רפואיים, על סמך התבוננות באיורים של ילדים אלה, כי ילדי חילוף היו ילדים שסבלו מתסמונת דאון ומחלות דומות.
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- שולמית שחר, ילדות בימי-הביניים. תל אביב: דביר, תש"ן 1990