ין חווי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ין חווי
Half Portraits of the Great Sage and Virtuous Men of Old - Yan Hui Ziyuan (顏回 子淵).jpg
לידה 521 לפנה״ס עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 490 לפנה״ס (בגיל 31 בערך) עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה לו עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
פסל של יֵן חְווֵי במקדש המוקדש לו בצ'וּ'פֿוּ, במחוז שאנדונג.

יֵן חְווֵיסינית מסורתית: 顏回, בסינית מפושטת: 颜回, בפין-יין: Yán Huí. 521?-481 לפנה"ס) היה התלמיד החביב על קונפוציוס ואחד האישים הנערצים בקונפוציאניזם. קיים לכבודו פולחן במקדשי קונפוציוס כאחד מארבעת החכמים.

שמות[עריכת קוד מקור | עריכה]

יֵן חְווֵי ידוע גם בכינוי הכבוד שלו דְזְה יְוֵּ'אן((סינית: 子淵; פין-יין: Zǐ yuān; ווייד-ג'יילס: Tzu-yüan), וגם בשם יֵן יְוֵּ'אן (סינית: 顏淵, פין-יין: yan yuan, ווייד-ג'יילס: Yen Yüan), שילוב של שם משפחתו והכינוי שלו. הוא גם מוכר על ידי מעריציו כ"מאסטר יֵן" או יֵן דְזְה (סינית: 顏子, פין-יין: yan zi, ווייד-ג'יילס: Yen Tzu).

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

יֵן חְווֵי היה יליד מדינת לו. אביו יֵן ווּיוּאוּ (יֵן לוּ) היה אחד מתלמידיו הראשונים של קונפוציוס. יֵן חְווֵי היה צעיר ב30 שנים בערך מקונפוציוס, והפך לתלמיד שלו בגיל צעיר.

יֵן חְווֵי היה התלמיד החביב על קונפוציוס.[1] "אחרי שקיבלתי את יֵן חְווֵי, התלמידים נעשו יותר קרובים אליי" העיר פעם[2][3][4]. מסופר כי פעם אחת, כאשר מצא עצמו על גבעת נָאנְג עם יֵן חְווֵי, דְזְה לוּ ודְזְה גונְג, ביקש מהם קונפוציוס לספר לו את מטרותיהם השונות, והוא ישפוט ביניהן. דְזְה לוּ פתח, וכשסיים אמר קונפוציוס "הדבר מדגיש את האומץ שלך". לאחריו דיבר דְזְה גונְג, ועל דבריו הגיב במורה "הם מראים את צחות הלשון העילאית שלך". לבסוף דיבר יֵן חְווֵי, שאמר: "הייתי רוצה למצוא מלך נבון ושליט חכם לו אסייע. אפזר בין האנשים את לימוד חמש הנקודות הגדולות, ואוביל אותם באמצעות העקרונות של הטקסים והמוזיקה, כך שלא ישאפו לבצר את עריהם בחומות וחפיר, אלא יכתתו חברותם וחניתותיהם לכלי חקלאות. ישלחו את עדריהם ללא פחד אל המישורים והיערות. לא יפוצלו עוד משפחות, לא יהיו אלמנות או אלמנים. אסון המלחמה יוסר לאלף שנים. ליו' לא תהיה הזדמנות להציג את גבורתו, ולמורה לא תהיה הזדמנות להציג את כושר הדיבור שלו". והמורה השיב "כמה נערצת סגולתו!".[5]

מותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאשר היה יֵן חְווֵי בן 29, שיערו הלבין כולו, והוא מת בגיל מוקדם.[5]

אחרי מותו של יֵן חְווֵי קונן קונפוציוס: "השמיים שכלו אותי! השמיים שכלו אותי!" כשאמרו לו התלמידים האחרים כי הוא מפגין צער מוגזם, השיב "אני מפגין צער מוגזם? ולמי אפגין צער מוגזם אם לא לאיש הזה?"[6] אפילו שנים לאחר מכן, אמר קונפוציוס שאף תלמיד אחר לא יוכל לקחת את מקומו של יֵן חְווֵי, כל כך מוכשר ומסור היה.[7]

פולחן[עריכת קוד מקור | עריכה]

יֵן חְווֵי, בדומה לקונפוציוס, זכה להערצה מצד הקיסר הראשון של שושלת האן. התואר אותו הוא נושא כיום בקאנון הפולחני, "ממשיכו של החכם" (סינית:  הוא 圣; פין-יין: Fù Shèng), ניתן לו בשנת 1530. כמעט כל התארים הפולחניים של הנערצים במקדש קונפוציוס תוקנו באותו זמן. מקומו של יֵן חְווֵי הוא הראשון מבין "ארבעת המעריכים של קונפוציוס", מזרחית לקונפוציוס.[5]

צאצאים[עריכת קוד מקור | עריכה]

משפחת יֵן הגיעו במקור מלָאנְגְיֵה (琅邪).[8] המשפחה עזבה את מקום מושבה בצפון סין 317, ועקב ההרס ששרר בצפון סין עם נפילתה של שושלת ג'ין המערבית (265-420), יצאה המשפחה דרומה, כפי שמתואר ביצירה "שירה לסקירת חיי" (观我生赋). לאחר מכן שירתה המשפחה את השושלות הדרומיות.[9]

בשנת 495, הקיסר שְׂיָאווֶן מוֵיי הצפונית, שהעריץ את קונפוציוס ותורתו, העניק דרגה רשמית לשני צאצאים משושלתו של יֵן חְווֵי.[10]

עם לידתו של יֵן גְ'ה-טְווֵי (531-591), אשר כתב את "שירה לסקירת חיי", הייתה משפחת יֵן תושבת הדרום כבר מזה שמונה דורות.[11] סבו התאבד במסגרת שביתת רעב לאחר המרד בשנת 502 נגד שושלת צִ'י הדרומית.[12] יֵן גְ'ה-טְווֵי עצמו שירת תחת מספר שושלות במהלך חייו, וחיבר את הספר "משלי בני יֵן" ((Yanshi Jiaxun 顏氏家訓).[13] הוא גם חיבר את הספר "תיעוד רוחות הקורבנות" (Yuanhun Zhi 冤魂志).[14] באלף השנים שחלפו בין יֵן חְווֵי ליֵן גְ'ה-טְווֵי, שניים מבני יֵן שימשו בתפקידים צבאיים, אך רוב בני המשפחה שימשו בתפקידי מלומדים.[15]

רוב תקופת שושלת מינג (1368-1644) ולכל אורך תקופת שושלת צ'ינג (1644-1912), החזיקו צאצאיו של יֵן חְווֵי בתואר המשפחתי "דוקטור לחמש הקלאסיקות" (五经博士; 五經博士; Wǔjīng Bóshì), דרגה אקדמית מאקדמיין הָאנְלִין.[16]

בטאיוון ישנה משרה שנקראת "פקיד הפולחן" (Fengsiguan 奉祀官) לארבעת החכמים של הקונפוציאניזם, ובהם גם יֵן חְווֵי.[17]

מקדשים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אולם פֿוּשֶׁנְג, ההיכל הראשי של מקדש ין חווי בצ'ופו, מחוז שאנדונג.

פולחן לין חווי נערך במקדש יֵן חְווֵי הממוקם בעיר הפנימית של צ'ופו, כמה בניינים צפונית למקדש קונפוציוס.

קברו של יֵן חְווֵי מוקף כיום במאות קברים של צאצאיו, במה שהפך לבית הקברות של משפחת יֵן ("יער יֵן"). מצבה הוצבה על קברו במהלך שושלת ג'ין הג'ורצ'נית, וחודשה במהלך שושלת מינג. הקבר שמור היטב.[18]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ין חווי בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Confucius & Slingerland 2003, p. 11
  2. ^ Chin 2007, p. 75.
  3. ^ "Kongzi Jiayu". Ctext. 
  4. ^ "Shiji". Ctext. 
  5. ^ 1 2 3 Confucius Legge, p. 113
  6. ^ Confucius & Slingerland 2003, p. 114
  7. ^ Chin 2007, p. 74
  8. ^ Anthony DeBlasi (1 בפברואר 2012). Reform in the Balance: The Defense of Literary Culture in Mid-Tang China. SUNY Press. עמ' 46–. ISBN 978-0-7914-8833-1. 
  9. ^ Patricia Buckley Ebrey; Anne Walthall; James B. Palais (2013). East Asia: A Cultural, Social, and Political History, Volume I: To 1800. Cengage Learning. עמ' 68–. ISBN 1-111-80815-5. 
  10. ^ Li Gang (2010). "State Religious Policy". in John Lagerwey; Pengzhi Lü. Early Chinese Religion: The Period of Division (220-589 Ad). BRILL. עמ' 257. ISBN 90-04-17585-7. 
  11. ^ Albert E. Dien (2007). Six Dynasties Civilization. Yale University Press. עמ' 426. ISBN 0-300-07404-2. 
  12. ^ Naomi Standen (2007). Unbounded Loyalty: Frontier Crossings in Liao China. University of Hawaii Press. עמ' 51–. ISBN 978-0-8248-2983-4. 
  13. ^ Robin Wang (2003). Images of Women in Chinese Thought and Culture: Writings from the Pre-Qin Period Through the Song Dynasty. Hackett Publishing. עמ' 245–. ISBN 0-87220-651-3. 
  14. ^ Robert Ford Campany (1996). Strange Writing: Anomaly Accounts in Early Medieval China. SUNY Press. עמ' 90. ISBN 978-0-7914-2659-3. 
  15. ^ Mark Edward LEWIS (30 ביוני 2009). China between Empires. Harvard University Press. עמ' 178–. ISBN 978-0-674-04015-1. 
  16. ^ H.S. Brunnert; V.V. Hagelstrom (1911). Present Day Political Organization of China. Routledge. עמ' 493–494. ISBN 978-1-135-79795-9. 
  17. ^ "台湾儒家奉祀官将改为无给职 不排除由女子继任". Sina.com. בדיקה אחרונה ב-20 במאי 2016. 
  18. ^ "A Regular Report on the Implementation of the Convention Concerning the Protection of World Cultural and Natural Heritage. Part II: Preservation Status of the Specific World Heritage. Treaty signatory state: The People's Republic of China. Name of property: Confucius Temple, Confucius Forest and Confucius Mansion in Qufu" (PDF). Whc.unesco.org. עמ' 63. בדיקה אחרונה ב-20 במאי 2016.