ינה ינוביץ'

ינה ינוביץ'
Janovics Jenő
לידה	8 בדצמבר 1872; אוז'הורוד, האימפריה האוסטרו-הונגרית
פטירה	16 בנובמבר 1945 (בגיל 72); קלוז'-נאפוקה, ממלכת רומניה
מדינה	הונגריה, ממלכת רומניה
מקום קבורה	בית הקברות המרכזי האז'ונגארד בקלוז'
השכלה	האוניברסיטה לתאטרון ולקולנוע (1894); אוניברסיטת פרנץ יוזף בקולוז'וואר (קלוז') (1918-1872) (1900) ;
מעסיק	פשטי נפלו
בן או בת זוג	Lili Poór

ינה ינוביץ' (בהונגרית: Janovics Jenő; אונגוואר, 8 בדצמבר 1872 – קלוז', 16 בנובמבר 1945) היה שחקן, במאי, מנהל תיאטרון, תסריטאי יהודי-הונגרי. כמנהל התיאטרון ההונגרי בקלוז', הוא מילא תפקיד חשוב בבניית התיאטרון בכיכר הוניאדי ובהפיכת "במת הקיץ" לתיאטרון בנוי אבן. למחזורי הדרמה המצליחים ביותר שלו, שהתקיימו בין 1911 לבין 1414, יש משמעות יוצאת דופן בהיסטוריה של התיאטרון ההונגרי. לפני ובמהלך מלחמת העולם הראשונה, הוא היה מחלוצי הפקת הקולנוע ההונגרי כמפיק סרטים, בעל קולנוע, יזם, אסתטיקאי קולנוע, במאי קולנוע ותסריטאי. מהכנסות אולפן הקולנוע שלו הוא תמך בתיאטרון עד שהונו דעך. לאחר חוזה טריאנון התמקד בבניית מוסדות חדשים לתיאטרון ההונגרי של קלוז', שנותר ללא תמיכת המדינה והעיר. הוא הותקף רבות בגלל מדיניות התככניות שלו: הלאומנים ההונגרים התנגדו למדיניות התוכניות שלו של הצגת יצירות רומניות, הלאומנים הרומנים התנגדו לתפקיד שמילא בארגון וקיום התרבות ההונגרית והאזרחים השמרנים ראו לצנינים את ההצגות שהעלה לפועלים. בשל מוצאו היהודי הוא נדחק לצד מהמחצית השנייה של שנות ה-30. אז כתב את זכרונותיו מתולדות התיאטרון. אחרי מלחמת העולם השנייה ב-1945 קיבל שוב את ניהול התיאטרון ההונגרי של קלוז'. הוא מת במהלך ההכנות לפתיחת העונה.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

משפחתו ולימודיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ינה ינוביץ' נולד באוז'הורוד כילד חמישי למשפחה יהודית ענייה. (בין אחיו, שאנדור הפך לקצין רפואה ויועץ בריאות בבודפשט, ופאל הפך לעורך של העיתון אשט) עד מהרה המשפחה עברה לבודפשט, שם הוא למד בבית ספר יסודי ולאחר מכן בגימנסיה הריאלית הראשית ברחוב הורניאנסקי. בנוסף לסיום לימודיו בכל הכיתות בהצטיינות, הוא זכה מדי שנה מאז שהיה בכיתה ו' בפרס לתולדות הספרות והבלשנות ההונגרית, וכן בפרס כמדקלם השירה הרציני הטוב ביותר והקומיקאי הטוב ביותר. הוא עזר להוריו ולאחיו בתגמולים כספיים אלה ובהכנסות של השיעורים הפרטיים שנתן.

הוא סיים את בחינות הבגרות עם תוצאות מצוינות בשנת 1891 ולבקשת הוריו נרשם לאוניברסיטת בודפשט לטכנולוגיה וכלכלה. בנוסף, מוריו, שכנעו את הוריו לאפשר לילד המוכשר להשתתף במקביל בלימודי האוניברסיטה לאמנויות התיאטרון והקולנוע. כאשר בתום השנה הראשונה הותר לו לקפוץ שנה ולהירשם ישר לשנה השלישית באוניברסיטה זו לדרמה הסכימו גם הוריו לבחירת הקריירה שלו כשחקן.

בשנת 1896 התקבל בחוזה לתיאטרון הלאומי של קלוז'-נאפוקה. הוא מונה למנהל התיאטרון לאחר השנה הראשונה ובשנת 1900 קיבל דוקטורט באסתטיקה ובפילוסופיה. בקיץ של אותה שנה ערך מסעות לימודים לגרמניה, ללונדון ולפריז.

לפני מלחמת העולם הראשונה ובמהלכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופה שלפני מלחמת העולם הראשונה השיק את אולפן הקולנוע שלו, שיצר שישים וחמישה סרטים אילמים וחמישה משחקי קולנוע בין השנים 1914 ל-1920. הסרטים גם הפכו אותו להצלחה כלכלית: היו לו עשרים ושישה בתי קולנוע בפריסה ארצית ואחד עשר בתי קולנוע בקלוז'. כדי לעזור למשפחות הלוחמים בחזית ארגן הופעות צדקה והמשיך לשלם את משכורות השחקנים שנקראו לצבא. בתקופת המלחמה סיפק גם את שכרם של עובדי התיאטרון וגמלאי התיאטרון מרכושו האישי וכן רכש תפאורות, תלבושות, ספרים וציוד טכני שהיה דרוש להפעלת התיאטרון. עם פרוץ מהפכת החרציות בסתיו 1918, ביקש לשמור על הסדר בעיר ולהימנע ככל האפשר מהשפעות המהפכה. הוא נבחר לחבר נשיאות מועצת השלטון ההונגרית הקבועה על ידי האספה הלאומית ההונגרית בקלוז' ב-22 בדצמבר 1918, אך ב-25 בספטמבר 1919, כניסת הצבא הרומני לעיר, יצר מצב חדש. בין ינואר לאפריל 1919 אסר מפקד החיל של הצבא הרומני על קיום ההצגות בתיאטרון.

בין שתי מלחמות העולם[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנים אלו, יחד עם אימרה קאדאר ושאנדור אימרה, ינוביץ' חתר למודרניזציה של גישת התיאטרון, ולכן ביים בסגנון אקספרסיוניסטי, השתמש בכלי הקולנוע גם בתיאטרון, וביים את שייקספיר בגישה מקורית. הוא סיכם עם האיגודים המקצועיים שהוא יציג בפני העובדים מחזות מאת שייקספיר, איבסן, סטרינדברג, אנטול פראנס וג'ורג' ברנרד שו. ב-1923, 1924 ו-1930 הכריז על מכרזים לכתיבת דרמות מקוריות, בהן השתתפו כותבים רבים. למען ההתקרבות התרבותית הרומנית-הונגרית, הציג סופרים רומניים קלאסיים ועכשוויים (יון לוקה קאראג'אלה, ויקטור אפטימיו, לוצ'יאן בלאגה, ניקולאיה יורגה וכו') ולקח את הלהקה ההונגרית מקלוז' להופעת אורח בבוקרשט. הוא ספג התקפות רבות בגלל מדיניות התוכנית שלו: לאומנים הונגרים מחו נגדו על העלאת הצגות רומניות, לאומנים רומנים התנגדו לתפקידו בארגון התרבות ההונגרית, ואזרחים שמרנים מתחו עליו ביקורת על מחזות שביים לפועלים.

פעילותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

כמנהל במה וכבמאי תיאטרון[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי הערכת לקסיקון אמנויות התיאטרון ההונגרי, "כבמאי וכמנהל תיאטרון, הוא שילב מסורות וחידושים, אך תמיד נשאר נאמן לאידיאלים אנושיים. מחזורי הדרמה שלו, אירועי נוער ופועלים שאורגנו בעשור השני של המאה ה-20 ובשנות ה-20, של המאה. מטרתו הייתה לחנך קהל רציני ומבין, הקשוב להתפתחויות הספרותיות והתיאטרוניות האחרונות. הוא ביים בשמחה את מולייר, שייקספיר, קלאסיקות יווניות והונגריות, אבל הוא היה פתוח גם לדרמה הונגרית חדשה. הוא התחיל במופעי נוער ושיתף את תלמידי העיר הצעירים, אותם החל לחנך כבר בגיל צעיר כדי שיוכלו להפוך לקהל מודע, אוהב תיאטרון ומבין. תחת ניהולו, הפך תיאטרון קלוז' לחלוץ בחיי התיאטרון ההונגרי, לעיתים קרובות לפני בודפשט, עם שאיפותיו העזות לתיאטרון אמנותי (חינוך קהל). הרפרטואר שלו כלל נציגים של מאמצי הדרמה האירופית המודרנית (גאורג קייזר, קארל צ'אפק, פרנק ודקינד) ועם הפקותיו הנועזות יצר מערכת יחסים חדשה בין הבמה לקהל, תוך יישום המגמות הסגנוניות של זמנו, בעיקר את תורתו של מקס ריינהרדט, אבל ללא דיכוי אלים של השחקנים; במובן זה הוא היה מקורב לקונסטנטין סטניסלבסקי. כשביים את באנק באן (1911) ואת טרגדיית האדם (1913), הוא שבר את הפרשנות המסורתית ובאמצעות כלים של ריאליזם ביקורתי הציב את טיבורץ במחזה הראשון ואת לוציפר במחזה השני במרכז ההצגה.

הבימויים עיקריים שלו:

באמנות הקולנוע[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוא היה מחלוצי הפקת הקולנוע ההונגרית כמפיק קולנוע ובעל קולנוע כיזם, במאי ותסריטאי. כבר ב-1907 ביצע צילומי רחוב. ב-1912 הקים את חברת הסרטים קורווין שב-1913 יצרה יחד עם חברת פאטה (Pathé) הצרפתית את הסרט המצליח בכל העולם "סייח צהוב". מאוחר יותר התמזג הסטודיו של ינוביץ' עם חברת Projectograph הגרמנית בשם Proja Film Factory. במהלך חמש שנות קיומו, אולפן הסרטים, ששמו שונה שוב לקורווין במהלך מלחמת העולם הראשונה ולאחר מכן לטרנסילבניה, יצר שישים וחמישה סרטים אילמים. הוא מימן את התיאטרון מההכנסות. בניגוד לאופנת התקופה, הוא ביקש להפיק סרטי אמנות.

רשימת סרטיו:

A dollárkirálynő leánya, 1913 – rendező, forgatókönyvíró
Sárga csikó, 1913 – forgatókönyvíró
Bánk bán, 1914 – forgatókönyvíró, színész
A kölcsönkért csecsemők, 1914 – forgatókönyvíró
A tolonc, 1914 – forgatókönyvíró
Éjféli találkozás, 1915 – forgatókönyvíró
Havasi Magdolna, 1915 – forgatókönyvíró
A kormányzó, 1915 – színész
Leányfurfang, 1915 – rendező
Liliomfi, 1915 – rendező, forgatókönyvíró
Vergődő szívek, 1915–1916 – rendező, forgatókönyvíró
Ártatlan vagyok!, 1916 – rendező
A dolovai nábob lánya, 1916 – rendező, forgatókönyvíró, színész
A gyónás szentsége, 1916 – rendező, forgatókönyvíró, színész
Méltóságos rabasszony, 1916 – rendező, forgatókönyvíró
Mesék az írógépről, 1916 – színész
A peleskei nótárius, 1916 – rendező, forgatókönyvíró
Petőfi-dalciklus, 1916 – rendező, forgatókönyvíró
Baccarat, 1917 – rendező, forgatókönyvíró
Ciklámen, 1917 – rendező, forgatókönyvíró
Csaplárosné a betyárt szerette, 1917 – rendező
A Gyurkovics lányok, 1917, forgatókönyvíró
Falusi Madonna, 1917 – rendező, forgatókönyvíró
Hotel Imperial, 1917 – rendező
A megbélyegzett, 1917 – rendező
Nehéz szerep, 1917 – rendező
A névtelen asszony, 1917 – rendező, forgatókönyvíró
Sergius Panin, 1917 – rendező, forgatókönyvíró
A szerzetes, 1917 – rendező, forgatókönyvíró
A tanítónő, 1917 – rendező
Az utolsó éjszaka, 1917 – rendező, forgatókönyvíró
A vasgyáros, 1917 – rendező, forgatókönyvíró
A vén bakancsos és fia, a huszár, 1917 – forgatókönyvíró
Andor, 1918 – rendező, forgatókönyvíró
Asszonyi eskü, 1918 – rendező
A feleség, 1918 – rendező, forgatókönyvíró
Lila test, sárga sapka, 1918 – rendező, forgatókönyvíró
A medikus, 1918 – rendező
Sarah grófnő, 1918 – rendező, forgatókönyvíró
A szerelem haláltusája, 1918 – rendező, forgatókönyvíró
Tisztítótűz, 1918 – forgatókönyvíró
A vadorzó, 1918 – rendező
A két árva, 1920 – rendező
Világrém, 1920, forgatókönyvíró, rendező

כשחקן[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלבד שנות הקריירה הראשונות שלו, הוא שיחק רק בכמה תפקידים מרכזיים (המלט, טרטיף, ביבראך, ד"ר טוקרמה). הוא פיתח כל אחד מהתפקידים הללו בקפידה במשך תקופה ארוכה: למשל, הוא גילם את טרטיף לראשונה ב-1899, והוא עבד על התפקיד גם כשהמחזה לא היה בתכנייה. הופעתו ב-1915 היא אחת הטרטיפים הגדולים בתיאטרון ההונגרי. באותו אופן, הוא פיתח את התפקיד של ביבראך (באנק באן) במשך עשרות שנים. שיא קריירת המשחק שלו היה המלט. כשחקן אינטלקטואלי, הוא בחר בקפידה את תפקידיו, נמנע מכל הבל, וחישב את ההשפעות של משחקו במדויק, התנועות הפיזיות של הדמות שגילם היו תמיד בהרמוניה מלאה עם חשיבתו ועם חייו הרגשיים.

רשימת ספריו^[1]

Csiky Gergely élete és művei I–II. Kolozsvár: Gombos Ferenc könyvnyomdája. 1900–1902.
A magyar dráma irányai. Budapest: Benkő Gyula könyvkereskedése. 1907.
A magyar dráma fejlődése: A Kolozsvári Nemzeti Színház által rendezett drámatörténelmi sorozatos előadások bevezető beszédei. Budapest: Országos Irodalmi és Közművelődési Szövetség. 1913.
A Farkas utcai színház. Budapest: Singer és Wolfner. 1941.
A Bánk bán nyomában. Kolozsvár: Különlenyomat az Erdélyi Múzeum 1942. évfolyamának 1. számából
A Hunyadi téri színház. Kolozsvár: Korunk Baráti Társaság. 2001. (1942-es kézirat)

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

↑ Filmspirál 2002: Bibliográfia (Janovics Jenő). Filmspirál, VIII. évf. 30. sz. (2002)
↑ Gaal 1997: Gaal György: Tört kövön és porlandó kereszten: Pusztuló múlt és fájó jelen a Házsongárdi temetőben. Kolozsvár: Stúdium. 1997. ISBN 973-9258-21-2
↑ Gidó 2014: Gidó Attila: Două decenii: Evreii din Cluj în perioada interbelică [Két évtized: Kolozsvári zsidók a két világháború között]. Cluj-Napoca: Institutul pentru Studierea Problemelor Minorităților Naționale. 2014.
↑ Imre 1924: Imre Sándor: Dr. Janovics Jenő és a színház. Cluj–Kolozsvár: Erdélyi és Bánáti Színészegyesület. 1924.
↑ Jordáky 1971: Jordáky Lajos: Janovics Jenő és Poór Lili. Bukarest: Kriterion. 1971.
↑ Balogh–Zágoni 2009: A kolozsvári filmgyártás képes története 1913-tól 1920-ig. Szerk. Balogh Gyöngyi és Zágoni Bálint. Kolozsvár: Filmtett Egyesület; Budapest: Magyar Nemzeti Filmarchívum. 2009. ISBN 978 973 0 07065 1
↑ Kötő 2009: Kötő József: Közhasznú esmeretek tára: Színjátszó személyek Erdélyben (1919–1940). Kolozsvár: Polis. 2009. ISBN 978 606 542 004 5
↑ Kupán 2004: Kupán Árpád: Az erdélyi magyar szabadkőművesség története a két világháború közötti időktől napjainkig. Várad, III. évf. 2. sz. (2004)
↑ Lőwy 2005: Lőwy Dániel: A kálváriától a tragédiáig. Kolozsvár: Koinónia. 2005.
↑ Senkálszky 1997: Senkálszky Endre: Ungvártól a Házsongárdig: 125 éve született Janovics Jenő. Szabadság, (1997. dec. 25.) arch Hozzáférés: 2016. júl. 14.
↑ Székely 1990: Magyar színháztörténet. Főszerk. Székely György. Budapest: Akadémiai–Magyar Könyvklub–Országos Színháztörténeti Múzeum és Intézet. 1990–2001. ISBN 963 05 5647 2
↑ Székely 1994: Magyar színházművészeti lexikon. Főszerk. Székely György. Budapest: Akadémiai. 1994. ISBN 963-05-6635-4
↑ RMIL 1991: Romániai magyar irodalmi lexikon: Szépirodalom, közírás, tudományos irodalom, művelődés II. (G–Ke). Főszerk. Balogh Edgár. Bukarest: Kriterion. 1991. ISBN 973-26-0212-0 [Janovics Jenő]
↑ RMIL 2002a: Romániai magyar irodalmi lexikon: Szépirodalom, közírás, tudományos irodalom, művelődés IV. (N–R). Főszerk. Dávid Gyula. Bukarest: Kriterion; Kolozsvár: Erdélyi Múzeum-Egyesület. 2002. ISBN 973-26-0698-3 [Napkelet]
↑ RMIL 2002b: Romániai magyar irodalmi lexikon: Szépirodalom, közírás, tudományos irodalom, művelődés IV. (N–R). Főszerk. Dávid Gyula. Bukarest: Kriterion; Kolozsvár: Erdélyi Múzeum-Egyesület. 2002. ISBN 973-26-0698-3 [Projektograph Janovics]
↑ Tompa: Tompa Andrea: A kolozsvári Nemzeti Szinház újranyitása 1941-ben. www.academia.edu (Hozzáférés: 2016. aug. 27.)
↑ Török 1968: Török László: Janovics Jenő filmjei az emlékezet vásznán. Korunk, XXVII. évf. 6. sz. (1968. jún.)
↑ Zakariás 2013: Zakariás Erzsébet: A film, a színház és Janovics Jenő. Szabadság, (2013) november 9., november 12., november 16., november 20., november 26., december 7.