יעקב אחימאיר
 | |
| יעקב אחימאיר, 2010 | |
| לידה |
21 ביולי 1938 (בן 82) רמת גן, פלשתינה (א"י) |
|---|---|
| מדינה |
 ישראל |
| השכלה |
האוניברסיטה העברית בירושלים  |
| עיסוק | איש תקשורת |
| מעסיק | השידור העברי של ה-BBC, רשות השידור, תאגיד השידור הישראלי |
| פרסים והוקרה |
|
| קישורים חיצוניים | |
| טוויטר | yakovahimeir |
  | |
יעקב שלמה אחימאיר (נולד ב-21 ביולי 1938) הוא עיתונאי ישראלי, איש טלוויזיה ורדיו, חתן פרס ישראל בתקשורת לשנת ה'תשע"ב (2012).
ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
יעקב אחימאיר נולד ברמת גן בשנת 1938. בנם של סוניה ואב"א אחימאיר. אביו היה מראשי ברית הבריונים, הזרם הימני-רדיקלי בתנועה הרוויזיוניסטית.
יעקב נקרא על שמו של לוחם האצ"ל יעקב רז[1][דרושה הבהרה]. שמו הפרטי השני של אחימאיר, שלמה, ניתן לו לזכרו של איש האצ"ל, שלמה בן-יוסף, הראשון מבין עולי הגרדום בתקופת המנדט הבריטי.
אחימאיר גדל בירושלים, וסיים את לימודיו בגימנסיה "דביר". את שירותו בצה"ל עשה בחיל השריון. לאחר מכן, למד היסטוריה כללית ומדע המדינה באוניברסיטה העברית.
קריירה תקשורתית[עריכת קוד מקור | עריכה]
את דרכו בעיתונות החל ככתב "חרות לנוער". בשנות השישים שהה בלונדון[2], שם שימש כשדר בשידור העברי של הבי בי סי, אשר כלל שידור יומי קצר בשפה העברית ששודר לישראל בגלים קצרים.
מראשית שנות השבעים, היה יעקב אחימאיר שדר בקול ישראל ובערוץ הראשון. הוא הגיש את התוכנית "היום הזה"[3], עבד כמראיין ומנחה ב"מוקד"[4], שימש כעורך ומגיש ב"יומן"[5], ככתב מדיני וככתב בוושינגטון. בעשרות שנות עבודתו, סיקר יעקב אחימאיר חלק ניכר מן האירועים המדיניים בישראל. בין היתר, היה ליד כבש המטוס שהביא לארץ את נשיא מצרים אנואר סאדאת ב-19 בנובמבר 1977 וסיקר את ההתנתקות מגוש קטיף באוגוסט 2005.
בראשית שנות ה-80 היה כתב הטלוויזיה בכנסת ובשנת 1986 נתמנה לעורך "מבט"[6]. בחירתו הגיעה לאחר שמלשכת ראש הממשלה שמעון פרס, בקשו שלא למנותו לתפקיד מאחר שאחיו היה יועץ התקשורת של יצחק שמיר[7].
במהלך שנות ה-90, הנחה אחימאיר מספר תוכניות אקטואליה, בהן "פוליטיקה" ו"פופוליטיקה". כמו כן, הוא נמנה בין מגישי התוכנית "יש עם מי לדבר" בגלי צה"ל, עד אשר הופסק שידורה.
גם לאחר סגירת רשות השידור והקמת תאגיד השידור הישראלי, המשיך אחימאיר לערוך ולהגיש את התוכנית "רואים עולם", בערוץ "כאן 11", אותה הגיש בימי הערוץ הראשון. המשדר האחרון של "רואים עולם" שודר ב-1 בפברואר 2020 ולאחריו אחימאיר פרש לגמלאות[8]. עד אז, הגיש אחימאיר לעיתים גם את התוכנית "הבוקר הזה" בכאן ב'. הוא גם פרסם מאמרים במדור הדעות בעיתון "מעריב", ובעשור השני של המאה ה-21, ב"ישראל היום".
מנימוקי זכייתו בפרס ישראל: "יעקב אחימאיר מעמודי התווך של השידור הציבורי מזה כחמישה עשורים. נמנה עם מייסדי הטלוויזיה בישראל. עיתונאי במובן הקלאסי. עשה שורה של תפקידים: כתב, עורך, מגיש, שליח בחו"ל, פרשן, פובליציסט ודוקומנטר. אחימאיר הקפיד בעבודתו על הפרדה מוחלטת בין דעות ועובדות. סגנונו העיתונאי נטול פניות, אמין, מעמיק ורחב אופקים. סגנון זה שימש השראה ומופת לדורות של עיתונאים".
הוא חתן פרס ירושלים לתקשורת הגונה לשנת ה'תש"ף (2020), "בהיותו המצפן של השידור הציבורי ביושר ואמת ובקור רוח"[9].
אחימאיר הוא עמית-בכיר במרכז לתקשורת בינלאומית באוניברסיטת בר-אילן.
חיים אישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]
נשוי לאורה אחימאיר, ואב לבן ובת. אחיו הוא חבר הכנסת לשעבר יוסף אחימאיר. בנוסף יש לו אחות למחצה מנישואיו הראשונים של אביו, זאבה.
פרסים[עריכת קוד מקור | עריכה]
יעקב אחימאיר זכה בשורה של פרסים על עבודתו העיתונאית:
- חתן פרס סוקולוב לעיתונות האלקטרונית לשנת 2005, "על מפעל חיים ועבודתו היסודית והאחראית בסיקור מכלול נושאים בחברה הישראלית ובעולם".
- חתן הפרס לביקורת התקשורת מטעם האגודה לזכות הציבור לדעת.
- פרס כנס העיתונות באילת, על מפעל חיים בשנת 2010.
- פרס-סמולר, מטעם ארגון הג'וינט, על סיקור נושאים יהודיים ב"רואים עולם".
- פרס ישראל בתקשורת לשנת ה'תשע"ב
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: 
יעקב אחימאיר, ברשת החברתית טוויטר- יעקב אחימאיר, באתר של פרס ישראל
- נורית ברצקי, שטח פרטי - יעקב אחימאיר, מעריב, 26 ביולי 1985
- חיים אתגר, "אני לא חברותי ולא מתנצל", באתר מאקו, 1 במרץ 2012
- שרי מקובר-בליקוב, יעקב אחימאיר לא מרוצה מהתקשורת, באתר nrg, 9 במרץ 2012
- יורם יובל, שיחת נפש עם יעקב אחימאיר, הטלוויזיה החינוכית
- גלעד צוויק, יעקב אחימאיר: "התקשורת שונאת את נתניהו, לא זוכר יחס כזה לראש ממשלה", באתר מידה, 20 בספטמבר 2017
יעקב אחימאיר, בריאיון לליאת רגב, 70 פנים בערוץ כאן 11, ינואר - אפריל 2018, באתר יוטיוב- יעקב אחימאיר, בריאיון לאורי לוי ושרון וכסלר לרגל יום הולדתו השמונים, כולל קטעי ארכיון רבים, מבט לאחור בערוץ כאן 11, 26 ביולי 2018, באתר יוטיוב
- פגישה עם רוני קובן עונה 3, YouTube, 5 בינואר 2020
- מיכאל טוכפלד, "התקשורת נטועה בשמאל ונוטה להתעלם מהציבור בצד האחר", בעיתון מקור ראשון, 12 בינואר 2020
ממאמריו:
- תחושת אשמה מובנת, מעריב, 25 במרץ 1987
- שרון חוזר לאספסת, מעריב, 22 בנובמבר 1987
- ארץ נהדרת, אותי זה לא מצחיק, באתר הארץ, 3 במרץ 2014
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ http://www.beitaba.com/index.php?dir=site&page=content&cs=30 ארכיון אבא אחימאיר
- ^ הגיע הזמן להציג בעיות כהוויתן, מעריב, 20 בפברואר 1967
- ^ נחום ברנע, עלייתו ונפילתו של היום הזה, דבר, 17 באפריל 1970
- ^ הטלוויזיה הכללית, מעריב, 17 בדצמבר 1970
7 ימים על המסך הקטן, מעריב, 28 בינואר 1971
7 ימים על המסך הקטן, מעריב, 1 באפריל 1971
דליה רביקוביץ, אדם קרוב אצל עצמו, מעריב, 13 באוגוסט 1979
צבי לביא, מילים ריקות, מעריב, 3 באוקטובר 1985 - ^ צבי לביא, מעמד של אדונים?, מעריב, 5 בינואר 1971
- ^ אריה בנדר, יעקב אחימאיר נבחר פה אחד לעורך מבט, מעריב, 15 בספטמבר 1986
שרוף על תל אביב, מעריב, 19 באוקטובר 1986 - ^ אילנה באום, בטלוויזיה מוחים על פסילתו של אחימאיר, מעריב, 12 באוגוסט 1986
- ^ צפו: יעקב אחימאיר נפרד אחרי 50 שנות שידור, באתר "סרוגים", 1 בפברואר 2020
- ^ "פרס ירושלים" יוענק ליעקב אחימאיר, באתר ערוץ 7, 6 בפברואר 2020
- ויקיפדיה: ערכים הדורשים הבהרה
- בוגרי גימנסיה דביר
- בוגרי האוניברסיטה העברית בירושלים
- שדרני רדיו ישראלים
- אנשי טלוויזיה ישראלים
- הערוץ הראשון: שדרנים ומנחים
- זוכי פרס סוקולוב
- זוכי הפרס הישראלי לביקורת התקשורת
- משפחת אחימאיר
- סגל ישראל היום
- זוכי פרס ישראל לתקשורת
- זוכי פרס סמולר
- זוכי פרס ירושלים (ערוץ 7)
- מגישי חדשות ישראלים
- כתבים מדיניים ישראלים
- סגל תאגיד השידור הישראלי - שידורי הטלוויזיה
- ישראלים שנולדו ב-1938