יעקב אחימאיר

יעקב שלמה אחימאיר

יעקב אחימאיר, 2010
לידה	21 ביולי 1938 (בן 82) רמת גן, פלשתינה (א"י)
מדינה
השכלה	האוניברסיטה העברית בירושלים
עיסוק	איש תקשורת
מעסיק	השידור העברי של ה-BBC, רשות השידור, תאגיד השידור הישראלי
פרסים והוקרה	פרס סוקולוב פרס ישראל (2012)
קישורים חיצוניים
טוויטר	yakovahimeir

יעקב שלמה אחימאיר (נולד ב-21 ביולי 1938) הוא עיתונאי ישראלי, איש טלוויזיה ורדיו, חתן פרס ישראל בתקשורת לשנת ה'תשע"ב (2012).

ביוגרפיה

יעקב אחימאיר נולד ברמת גן בשנת 1938. בנם של סוניה ואב"א אחימאיר. אביו היה מראשי ברית הבריונים, הזרם הימני-רדיקלי בתנועה הרוויזיוניסטית.

יעקב נקרא על שמו של לוחם האצ"ל יעקב רז^{[דרושה הבהרה]}. שמו הפרטי השני של אחימאיר, שלמה, ניתן לו לזכרו של איש האצ"ל, שלמה בן-יוסף, הראשון מבין עולי הגרדום בתקופת המנדט הבריטי.

אחימאיר גדל בירושלים, וסיים את לימודיו בגימנסיה "דביר". את שירותו בצה"ל עשה בחיל השריון. לאחר מכן, למד היסטוריה כללית ומדע המדינה באוניברסיטה העברית.

קריירה תקשורתית

את דרכו בעיתונות החל ככתב "חרות לנוער". בשנות השישים שהה בלונדון, שם שימש כשדר בשידור העברי של הבי בי סי, אשר כלל שידור יומי קצר בשפה העברית ששודר לישראל בגלים קצרים.

מראשית שנות השבעים, היה יעקב אחימאיר שדר בקול ישראל ובערוץ הראשון. הוא הגיש את התוכנית "היום הזה", עבד כמראיין ומנחה ב"מוקד", שימש כעורך ומגיש ב"יומן", ככתב מדיני וככתב בוושינגטון. בעשרות שנות עבודתו, סיקר יעקב אחימאיר חלק ניכר מן האירועים המדיניים בישראל. בין היתר, היה ליד כבש המטוס שהביא לארץ את נשיא מצרים אנואר סאדאת ב-19 בנובמבר 1977 וסיקר את ההתנתקות מגוש קטיף באוגוסט 2005.

בראשית שנות ה-80 היה כתב הטלוויזיה בכנסת ובשנת 1986 נתמנה לעורך "מבט". בחירתו הגיעה לאחר שמלשכת ראש הממשלה שמעון פרס, בקשו שלא למנותו לתפקיד מאחר שאחיו היה יועץ התקשורת של יצחק שמיר.

במהלך שנות ה-90, הנחה אחימאיר מספר תוכניות אקטואליה, בהן "פוליטיקה" ו"פופוליטיקה". כמו כן, הוא נמנה בין מגישי התוכנית "יש עם מי לדבר" בגלי צה"ל, עד אשר הופסק שידורה.

גם לאחר סגירת רשות השידור והקמת תאגיד השידור הישראלי, המשיך אחימאיר לערוך ולהגיש את התוכנית "רואים עולם", בערוץ "כאן 11", אותה הגיש בימי הערוץ הראשון. המשדר האחרון של "רואים עולם" שודר ב-1 בפברואר 2020 ולאחריו אחימאיר פרש לגמלאות. עד אז, הגיש אחימאיר לעיתים גם את התוכנית "הבוקר הזה" בכאן ב'. הוא גם פרסם מאמרים במדור הדעות בעיתון "מעריב", ובעשור השני של המאה ה-21, ב"ישראל היום".

מנימוקי זכייתו בפרס ישראל: "יעקב אחימאיר מעמודי התווך של השידור הציבורי מזה כחמישה עשורים. נמנה עם מייסדי הטלוויזיה בישראל. עיתונאי במובן הקלאסי. עשה שורה של תפקידים: כתב, עורך, מגיש, שליח בחו"ל, פרשן, פובליציסט ודוקומנטר. אחימאיר הקפיד בעבודתו על הפרדה מוחלטת בין דעות ועובדות. סגנונו העיתונאי נטול פניות, אמין, מעמיק ורחב אופקים. סגנון זה שימש השראה ומופת לדורות של עיתונאים".

הוא חתן פרס ירושלים לתקשורת הגונה לשנת ה'תש"ף (2020), "בהיותו המצפן של השידור הציבורי ביושר ואמת ובקור רוח".

אחימאיר הוא עמית-בכיר במרכז לתקשורת בינלאומית באוניברסיטת בר-אילן.

חיים אישיים

נשוי לאורה אחימאיר, ואב לבן ובת. אחיו הוא חבר הכנסת לשעבר יוסף אחימאיר. בנוסף יש לו אחות למחצה מנישואיו הראשונים של אביו, זאבה.

פרסים

יעקב אחימאיר זכה בשורה של פרסים על עבודתו העיתונאית:

• חתן פרס סוקולוב לעיתונות האלקטרונית לשנת 2005, "על מפעל חיים ועבודתו היסודית והאחראית בסיקור מכלול נושאים בחברה הישראלית ובעולם".
• חתן הפרס לביקורת התקשורת מטעם האגודה לזכות הציבור לדעת.
• פרס כנס העיתונות באילת, על מפעל חיים בשנת 2010.
• פרס-סמולר, מטעם ארגון הג'וינט, על סיקור נושאים יהודיים ב"רואים עולם".
• פרס ישראל בתקשורת לשנת ה'תשע"ב

קישורים חיצוניים

• יעקב אחימאיר, ברשת החברתית טוויטר
• יעקב אחימאיר, באתר של פרס ישראל
• נורית ברצקי, שטח פרטי - יעקב אחימאיר, מעריב, 26 ביולי 1985
• חיים אתגר, ‏"אני לא חברותי ולא מתנצל", באתר ‏מאקו‏‏, ‏1 במרץ 2012‏
• שרי מקובר-בליקוב, יעקב אחימאיר לא מרוצה מהתקשורת, באתר nrg‏, 9 במרץ 2012
• יורם יובל, שיחת נפש עם יעקב אחימאיר, הטלוויזיה החינוכית
• גלעד צוויק, יעקב אחימאיר: "התקשורת שונאת את נתניהו, לא זוכר יחס כזה לראש ממשלה", באתר מידה, 20 בספטמבר 2017
• יעקב אחימאיר, בראיון לליאת רגב, 70 פנים בערוץ כאן 11, ינואר - אפריל 2018, באתר יוטיוב
• יעקב אחימאיר, בראיון לאורי לוי ושרון וכסלר לרגל יום הולדתו השמונים, כולל קטעי ארכיון רבים, מבט לאחור בערוץ כאן 11, 26 ביולי 2018, באתר יוטיוב
• פגישה עם רוני קובן עונה 3, YouTube, ‏5 בינואר 2020
• מיכאל טוכפלד, ‏"התקשורת נטועה בשמאל ונוטה להתעלם מהציבור בצד האחר", בעיתון מקור ראשון, 12 בינואר 2020

ממאמריו:

• תחושת אשמה מובנת, מעריב, 25 במרץ 1987
• שרון חוזר לאספסת, מעריב, 22 בנובמבר 1987
• ארץ נהדרת, אותי זה לא מצחיק, באתר הארץ, 3 במרץ 2014