יעקב ויירניק

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
יעקב ויירניק בתקופת שהותו במחתרת

יעקב (יאנקל) ויֶירניק (נכתב גם וירניק, ורניק; ביידיש: יאנקעל וויערניק; בפולנית: Jankiel Wiernik;‏ 1889, ביאלה פודלסקה, פולין הרוסיתדצמבר 1972, ראשון לציון) היה יהודי פולני ניצול השואה שהיה דמות בעלת השפעה בהתקוממות במחנה ההשמדה טרבלינקה באוגוסט 1943. בעקבות בריחתו מהמחנה בזמן המרד, הוא פרסם את שעבר עליו בעת שהותו במחנה בחיבור שכותרתו: "שנה בטרבלינקה", על חוויותיו, ועדויות הראייה של מחנה המוות שבו הוא היה עד להירצחם של בין 700,000 ל-1,400,000 חפים מפשע. ויירניק גם העיד במשפטו של פישר לודוויג בשנת 1947, במשפט אייכמן בשנת 1961 ובמשפט טרבלינקה בשנת 1964, והיה נוכח בפתיחה של אתר הזיכרון בטרבלינקה בשנת 1964. לאחר מלחמת העולם השנייה היגר לשוודיה ולאחר מכן עלה לישראל, בה נפטר בשנת 1972 בגיל 83.

קורות חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

יאנקל ויירניק נולד ב-1889 בביאלה פודלסקה (Biała Podlaska) שבפולין הרוסית. הוא היה נגר טפסן, וחי בעיר ורשה שבפולין לפני שנשלח לטרבלינקה. החל משנת 1904 היה חבר בארגון ההגנה העצמית של "הבונד".[1] כשהחלה מלחמת העולם השנייה, הוא היה בן 50.

שנה בטרבלינקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויירניק פרסם את חיבורו "שנה בטרבלינקה" (בפולנית: Rok w Treblince) ב-1944 כחוברת שהודפסה בחשאי באמצעות מאמצים של הוועד היהודי הלאומי, הבונד, ו"ז'גוטה" (המועצה הפולנית לעזרת היהודים) באמצעות מכונת דפוס מחתרתית שאורגנה על ידי פרדיננד ארצ'ינסקי (Ferdynand Arczyński) והופעלה על ידי אנשי מחתרת פולנים שעבדו בבית הדפוס (הכפוף לגרמנים) של העיתון הפולני "נובי קורייר ורשבסקי" (Nowy Kurier Warszawski).[1] ולדיסלב ברטושבסקי העריך כי הודפסו כ-2,000 עותקים מן החוברת. ב-24 במאי 1944 נשלחו עותקים דרך ערוצי מחתרת פולניים ללונדון ומשם הועברו למקומות נוספים. הם תורגמו לאנגלית, לעברית, ליידיש ולספרדית והודפסו בארצות הברית על ידי נציגות של ברית הפועלים היהודית הכללית של פולין. בארץ ישראל יצאה החוברת לאור על ידי ההסתדרות הכללית בסדרת "פנקס קטן", בדצמבר 1944 (כסלו תש"ה) בתרגומו של יצחק צוקרמן.[1] הספר מתאר את חוויותיו במחנה הריכוז טרבלינקה בין השנים 1942–1943.[2]

ב-23 באוגוסט 1942 הועבר ויירניק מגטו ורשה לטרבלינקה.[2] ביום הגעתו נבחר לעבודה ולא להשמדה מיידית. העבודה הראשונה שלו במחנה הייתה גרירת הגופות מתאי הגזים לקברי אחים. ויירניק היה בטראומה מהחוויות שלו, כפי שכתב "קרה לעיתים קרובות שיד או רגל נפלה כשקשרנו את הרצועות סביבם כדי לגרור את הגופות משם." עם זאת, הוא התעודד מהגילויים המזדמנים של אומץ לב והתנגדות לשוביו. בפרק 8, הוא מתאר מקרה שראה, בו אישה עירומה הצליחה להימלט מאחיזת השומרים ולטפס מעל גדר תיל בת 10 מטרים ללא פגע. משנתקלה בשומר אוקראיני בצד השני - נאבקה עִמו, חטפה את המקלע שלו וירתה בכמה שומרים לפני שנהרגה.

כאשר התגלה המקצוע של ויירניק כנגר, הוא הוצב לעבודה במחנה בבניית מבנים שונים, כולל תאי גזים נוספים. בהתחשב בכישוריו, ויירניק לא היה נתון לאותו יחס והוא כבר לא נאלץ להתמודד עם גופות מתים. ויירניק מייחס את ההישרדות שלו למבני עבודות הבנייה שהיו נחוצים במחנה. בהתחשב במחסור בעובדי הבנייה מיומנים, ויירניק עבר בין שתי החטיבות של המחנה (העליונה והתחתונה) בתדירות גבוהה. כתוצאה מכך, ויירניק הפך דמות חשובה ושימש ככלי לתקשורת בין המחנות בתקופת תכנון המרד.

לאחר טרבלינקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תעודת זהות מזויפת של יעקוב ויירניק מתקופת הסתתרותו בצד הארי של ורשה לאחר הימלטותו מטרבלינקה

ויירניק נמלט מטרבלינקה בתקופת מרד האסירים ב -2 באוגוסט 1943, לאחר שהרג את אחד משומרי המחנה בגרזן. הוא הגיע לוורשה מטרבלינקה, כשהוא מסתתר ברכבת משא. הוא הסתתר בוורשה בתחילה אצל משפחת קשיבושבסקי (Krzywoszewski) הפולנית, מעסיקיו לשעבר, שהשיגו עבורו תעודת זהות מזויפת תחת השם קובאלצ'יק (Kowalczyk), ולאחר מכן הוסתר על ידי אישה בשם בוקובסקה (Bukowska). הוא יצר קשר באמצעות מילת הקוד "עמך"[1] עם חברי מחתרת יהודים שפעלו בצד "הארי" של ורשה. הוא שימש כקשר של ארגון הגג של המחתרות היהודיות, "ועד התיאום היהודי" (Komisja Koordynacyjna Zydowskich Instytucji Spolecznych).[1] הוא הוכר על ידי חברי המחתרות כעד ראייה חשוב מהליכי ההשמדה בטרבלינקה. בסוף 1943 הוא השתכנע לכתוב את חיבורו "שנה בטרבלינקה" למרות הרתיעה הראשונית שלו (ויירניק היה בעל השכלה נמוכה ולא היה סופר מיומן). הוא המשיך להתגורר בוורשה (הופעתו ה"ארית" של ויירניק אפשרה לו לנוע בחופשיות יחסית) ולחם שם בשנת 1944 במרד ורשה הפולני[2] במסגרת המחתרת השמאלית "ארמייה לודובה".[1]

לאחר תום מלחמת העולם השנייה נשאר ויירניק בתחילה בפולין והתגורר בלודז' ברחוב פרנצ'יסקנסקה 15. ב-9 במאי 1946 הוענקה לו תעודה של לוחם בנאצים מטעם הפיקוד העליון של הצבא הפולני.[3] בשנת 1947 הוא העיד במשפטו של לודוויג פישר).[2] אחר כך היגר לשוודיה, ולאחר מכן עלה לישראל בעלייה ההמונית שעם קום המדינה.

בשנת 1955 נתבקש ויירניק על ידי יצחק צוקרמן וצביה לובטקין, לבנות את דגם מחנה טרבלינקה. הדגם, שנחנך ב-1959,[4] מוצג במוזיאון בית לוחמי הגטאות.[1]

בשנת 1961 העיד ויירניק במשפט אייכמן. בשנת 1964 העיד במשפט טרבלינקה.[5] בשני המשפטים נעזרה התביעה בדגם שיצר.

ויירניק נשא את צלקות החוויה שלו, וסבל ככל הנראה מ"תסמונת הניצול" ומהפרעות דחק פוסט טראומטיות. את תחושת האשמה שמלווה אותו ניתן להכיר בפרק הראשון של "שנה בטרבלינקה". "אני הקרבתי את כל אלה הקרובים ויקרים לי. אני בעצמי לקחתי אותם למקום ההוצאה להורג. בניתי תאי מוות בשבילם." הוא הצהיר כי הוא סובל מסיוטים ומבעיות שינה.

בשנת 2011 הוציאה הוצאת "דרור לנפש" מבית תנועת "דרור ישראל" את ספרו של ויירניק "שנה בטרבלינקה" בהוצאה מחודשת מסדרת "בית-ספר לרוח האדם".

ספרו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יאנקעל וויערניק, א יאָר אין טרעבלינקע, ניו יורק: אונזער צייט, 1944. (ביידיש)
  • Rok w Treblince, Warszawa: [Żydowska] Komisja Koordynacyjna, 1944. (בפולנית)
  • A Year in Treblinka: An Inmate Who Escaped Tells the Day-To-Day Facts of One Year of His Torturous Experiences, New York: American Representation of the General Jewish Workers' Union of Poland, 1945.
  • Tremblinka el infierno nazi, México: Asociación Editorial "Pro Cultura", 1945. (בספרדית)

בעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • "שנה בטרבלינקה"; מפי עד ראייה, פרסום מס' 12 בתוך: פנקס קטן, תל אביב: ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ ישראל, 1944.
  • יעקב ויירניק, שנה בטרבלינקה: (עדות מפי עד ראייה); עריכה: עידו רותם, תל אביב–יפו: דרור לנפש – תנועת דרור-ישראל, תשע"א 2011.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא יעקב ויירניק בוויקישיתוף

עדויות ו"שנה בטרבלינקה":

דגם מחנה טרבלינקה:

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]