יעקב וינשל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
יעקב וינשל, 1956

יעקב וֶיְנְשַל (לעתים נכתב ויינשל; 1891[1]1 בדצמבר 1980[2]) היה רופא ממייסדי קופת חולים לאומית, פעיל ציוני רוויזיוניסטי וסופר-ביוגרף. חבר מועצת עיריית תל אביב (1925-1928), ציר באספת הנבחרים הראשונה והשנייה, חבר הוועד הלאומי וציר בקונגרס הציוני, יקיר העיר תל אביב לשנת תשל"ו־1976, וחתן פרס ז'בוטינסקי לספרות ולמחקר (של מסדר ז'בוטינסקי) לשנת 1968[3].

קורות חייו ופועלו[עריכת קוד מקור | עריכה]

משפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

וינשל נולד בטביליסי שבגאורגיה לד"ר זאב וקרולינה וינשל. אחרי מעבר משפחתו לבאקו בעקבות עבודותיהם של הוריו סיים את בית הספר התיכון במקביל להיותו יושב ראש אגודת הנוער הציונית יהודה הצעירה ("מולודאיה יהודיה"). ב-1920 התחתן עם אסתר (לבית בינסקי) ונולד להם בנם אריה. ב-1922 עלתה המשפחה לארץ והם השתקעו בתל אביב. אשתו נפטרה ב-7 בפברואר 1928, והוא התחתן בשנית ב-1936 לאמיליה (לבית זלמן אקון). בן דודו לב לנדאו היה פיזיקאי סובייטי, מבכירי הפיזיקאים התאורטיים של המאה ה-20 וחתן פרס נובל לפיזיקה[4]. יעקב וינשל נטמן בבית העלמין קריית שאול והותיר אחריו את רעייתו ובן אחד.

על שמו רחוב בתל אביב[5].

עבודתו כרופא[עריכת קוד מקור | עריכה]

וינשל למד רפואה (19101915) באוניברסיטת מינכן, ז'נבה ודורפאט. ב-1916, בעת מלחמת העולם הראשונה, קיבל תואר דוקטור. הוא שימש כרופא בצבא הרוסי, בחזית הטורקית ובצפון איראן וכן כקצין רפואה. התמחה בכירורגיה בבית החולים של אוניברסיטת באקו וב-1921 פרסם (עם פרופסור קונסטנטין פינקלשטיין) ספר לימוד בשם "כירורגיה כללית".

עם עלייתו לארץ ישראל החל וינשל לעבוד בבית החולים הדסה בתל אביב ומאוחר יותר במסגרת קופת חולים כללית.

פעילותו הציונית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1909 ביקר עם אביו בארץ ישראל כהקדמה לעלייתם בעתיד. בעת לימודי הרפואה שלו במינכן שימש כיושב ראש "החבר", אגודת סטודנטים ציונים, והיה ציר בוועידת אגודות "החבר" בגרמניה. וינשל שימש כציר באסיפות הנבחרים הראשונה והשנייה, והיה חבר הוועד הלאומי. ב-25 באפריל 1925 היה המשתתף היחיד מארץ ישראל[6].
וינשל העריך מאוד את פועלו של זאב ז'בוטינסקי, והיה ממקורביו. בשנות העשרים והשלושים, כאשר התגורר ז'בוטינסקי בארץ ישראל הם נפגשו, ועמדו בתכתובת מכתבים ענפה בשבתו, כמנהיג התנועה הרוויזיוניסטית, בוורשה, בפריז ובלונדון[7]. בשנות הארבעים עמד בקשר עם נתן ילין-מור, ממנהיגי לח"י[8]. וינשל היה ממייסדי ברית הציונים הרוויזיוניסטים (הצה"ר) והשתתף בוועידת פריז שבה נוסדה. הוא שימש כיושב ראש הוועד המרכזי שלה בארץ עד שנת 1928.הוא נבחר כחבר מועצת עיריית תל אביב, בין השנים 1925–1928, וציר בקונגרס הציוני ה-17 מטעם התנועה הרוויזיוניסטית. כמו כן נבחר כציר לוועידת הסתדרות העובדים כנציג העובדים הרוויזיוניסטיים. לאחר מכן, הוא הצטרף אל החלטם של רבים בתנועה הרוויזיוניסטית, לפרוש מהסתדרות העובדים ולהקים את הסתדרות העובדים הלאומית[9].

הקמת קופת חולים לאומית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות השעיית רופאים המזוהים עם התנועה הרוויזיוניסטית לאחר רצח ארלוזורוב, החליטו מספר רופאים להקים קופת חולים משלהם. קופת חולים לאומית הוקמה בביתו של ד"ר וינשל ב-1933, ומרפאתו ברחוב גרוזנברג 23 בתל אביב, הייתה המרפאה הראשונה של הקופה.

חיבוריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאביו ואחיו אברהם, כתב גם יעקב וינשל ב"Еврейский кавказский вестник" ("המבשר ליהודי קווקז"), עיתון שאביו היה עורכו. במקביל לעבודתו כרופא, הוא שימש כעיתונאי ופובליצסט בעיתונים "ראזסוויט", "הארץ", "הבוקר", "הירדן", בכתב העת "החברה" שייסדו הוא ואחיו באנגלית ב-1939, בעיתון "הצפון", שהיה בבעלות אחיו אברהם[10] ועיתונים וכתבי עת נוספים. הוא היה סופר עברי, שכתב חיבורים ספרותיים אחדים על דמויות ואירועים בתולדות עם ישראל, בהם על הפעיל הציוני מרקו ברוך ועמד בתכתובת עם הסופר שמואל יוסף עגנון והמשורר אורי צבי גרינברג[11].

מספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הבלתי ליגלי, הוצאת כרובים, תרצ"ח 1938.
  • היהודי האחרון, 1946 - היסטוריה אלטרנטיבית של עולם שבו ניצחו הנאצים במלחמת העולם השנייה [1]
  • אחרון הענקים, שיקגו: מקדה, תשכ"א-1961. ‬
  • בצל שער טיטוס : ספור על רקע פצוץ בית השגרירות הבריטית על ידי חיילי הארגון הצבאי הלאומי, הוצאת שלח, תשי"ב-1952.
  • האנס הרצל, חזון, תש"ה 1945.
  • הדם אשר בסף - סיפורו של יאיר - אברהם שטרן, המתמיד, תשט"ז, והוצאת יאיר ע"ש אברהם שטרן, תשל"ח 1978[12].
  • הורדוס אחי: רומן היסטורי, מקדה, תש"ך 1960. ‬
  • מרקו ברוך: נביא מלחמת השחרור, הוצאת ספרית ראשונים, תש"ט-1949.
  • פרשיות עלומות בתולדותינו, אברהם, תשל"ג-1973.
  • ירמה: פרקי חייו של פורש גדול, תל אביב: הוצאת אחיאסף, 1968.
  • הקרב על המנורה, הוצאת דפוס ישראל, תשי"ז 1957.
  • הראשון בכובשי ההר, תל אביב: הוצאת אל"ף, תשכ"ח 1968.
  • אגדת אונקלוס, תל אביב: הוצאת א' מוזס, תשי"א 1951.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • גלילה רון־פדר-עמית, האגדה לבית וינשל, הוצאת עמית.
  • נסים לוי, פרקים בתולדות הרפואה בארץ ישראל 1799–1948, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד.
  • נסים לוי ויעל לוי, רופאיה של ארץ ישראל 1799–1948 (עריכת תוכן, עיצוב וסדר: חדוה רוקח, איתי בחור), זכרון יעקב: איתי בחור - הוצאה לאור, 2008, עמ' 170.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא יעקב וינשל בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ בשל נתונים סותרים ניתנה פה רק השנה.
  2. ^ נפטר הסופר והעתונאי ד"ר יעקב ויינשל, מעריב, 2 בדצמבר 1980
  3. ^ שרגא הר-גיל, פרס ז'בוטינסקי – לד"ר יעקב ויינשל, מעריב, 4 בנובמבר 1968; פרס ז'בוטינסקי לספרות – לד"ר י. וינשל וא. שחן, מעריב, 4 בנובמבר 1968
  4. ^ בן־דודי פרופ' לב לנדאו, דבר, 9 בנובמבר 1962
  5. ^ מדריך הרחובות - ו - ט באתר עיריית תל אביב-יפו
  6. ^ יוסף נדבה, זאב ז'בוטינסקי: האיש ומאבקו, תל אביב: מכון ז'בוטינסקי, 1986, עמ' 49
  7. ^ ראו תכתובת בין ז'בוטינסקי לבין וינשל, בארכיון מכון ז'בוטינסקי בתל אביב: תיק א 1 - 2 / 14, א 1 - 2 / 18 / 2, א 1 - 1 / 19 / 2, א 1 - 1 / 21 / 2, א 1 - 1 / 22 / 2, א 1 - 2 / 23 / 2, א 1 - 1 / 26 / 2
  8. ^ ראו תכתובת ביניהם בארכיונו של נתן ילין מור בארכיון הספרייה הלאומית
  9. ^ ראו תיקו האישי בהסתדרות העובדים הלאומית: תיק ד 2 - 11 / 10 בארכיון מכון ז'בוטינסקי בתל אביב
  10. ^ ראו תכתובת ביניהם: תיק ל 14 - 20 / 4, ארכיון מכון ז'בוטינסקי בתל אביב
  11. ^ ראו: ארכיוניהם האישיים בארכיון הספרייה הלאומית
  12. ^ ש. שניצרהדם אשר בסף, מעריב, 24 בפברואר 1956