יעקב נבו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
יעקב (יאק) נבו
Yaakov Nevo.jpg
לידה 7 ביולי 1932
ישראלישראל עפולה, ארץ ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 1989 (בגיל 56 בערך)
תל אביב-יפו, ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
כינוי יאק
השתייכות Badge of the Israel Defense Forces.new.svg  צבא הגנה לישראל
דרגה אלוף-משנה (אוויר) אלוף-משנה
תפקידים בשירות
פעולות ומבצעים
מלחמת סיני  מלחמת סיני
מלחמת ששת הימים  מלחמת ששת הימים
מלחמת ההתשה  מלחמת ההתשה
מלחמת יום הכיפורים  מלחמת יום הכיפורים
תפקידים אזרחיים
יועץ תעופה בינלאומי
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

יעקב נבו (מילנר) (ידוע בכינוי "יאק", 7 ביולי 1932[1]1989) היה טייס קרב בחיל האוויר הישראלי, ההוגה והמפתח של תרגולות קרבות האוויר בחיל[2]. עמד בראש הצוות שתכנן את מבצע מוקד שיצא לפועל בתחילת מלחמת ששת הימים.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד בשנת 1932[1] בעפולה. למד בבית הספר החקלאי כדורי[1].

עם גיוסו לצה"ל התנדב לקורס טיס והוסמך כטייס קרב[3], והוצב בטייסת ספיטפייר בפיקודו של מנחם בר בבסיס רמת דוד. נמנה עם הטייסים שהרכיבו את טייסת מטוסי הסילון הראשונה בחיל האוויר, מטוסי מטאור. לחם במלחמת סיני, במהלכה הפיל כטייס מיסטר מטוס מצרי מסוג מיג-15. לאחר המלחמה שימש כמפקדה בפועל של טייסת 101. נבו היה ממפתחי תורת קרבות האוויר בחיל, והאלוף מוטי הוד כינה אותו "המשורר של הקרב האווירי"[4]. בשנת 1958 יצא לצרפת יחד עם שלושה טייסים נוספים ללמוד את מטוסי סופר מיסטר B2 והיה אחראי על הבאתם ארצה. פיקד על טייסת 105 אשר קלטה את 18 מטוסי הסמב"ד והייתה לטייסת המובילה של החיל למשך שלוש שנים[5]. באותה שנה הפיל נבו בקרב אוויר מיג-17 מצרי[6].

לאחר מכן שימש כרע"ן מבצעים במטה חיל האוויר. בתפקידו זה תכנן בתחילת שנות ה-60, עם רפאל סברון ורפי הר-לב את מבצע מוקד[7]. לאחר מכן השתלם בשנת לימודים בארצות הברית. בתקופת ההמתנה שלפני מלחמת ששת הימים חזר לישראל והשתתף בלחימה שבמהלכה הפיל מטוס מיג נוסף[8]. במלחמת ההתשה פיקד על בסיס חצור[9]. במלחמת יום הכיפורים נטל את הפיקוד על בסיס חיל האוויר שדה אופיר. לאחר המלחמה, השתחרר מצה"ל בדרגת אלוף-משנה[10].

לאחר שחרורו, עסק במשך שנים בייעוץ בתחום התעופה ובעשור האחרון של חייו, החל לפסל פסלים קינטיים בעץ בסטודיו שלו בנמל יפו.

נבו נפטר בשנת 1989 מהתקף לב אך בשל טעות באבחנה הרפואית, לא קיבל טיפול מתאים, ובעקבות כך נגרם נזק בלתי הפיך לשריר הלב. לאחר שלושה ימים בלבד במחלקת טיפול נמרץ, קיבל התקף לב נוסף ונפטר.

היה נשוי לאהובה ואב לארבעה.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אהוד יונאי, עליונות אווירית: סיפורו של חיל-האוויר הישראלי, הוצאת כתר, 1993, עמ' 162–169

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 3 אור קשתי, ‏חלף עם המיתוס, בטאון חיל האוויר 177, דצמבר 1990, באתר הספרייה הדיגיטלית להיסטוריה ומורשת חיל האויר
  2. ^ יפתח ספקטור,"רם וברור", ידיעות ספרים, 2007, עמ' 118: "יעקב מילנר־נבו ז"ל, מתכננו של מבצע "מוקד". יאק, אבי קרבות האוויר בישראל, הגה את דרך הלחימה במטוסי קרב סילוניים, כתב אותה, ניסה אותה באוויר והטמיע אותה בחיל".
  3. ^ אהוד יונאי,עליונות אווירית - סיפורו של חיל האוויר הישראלי, הוצאת כתר, 1993, עמ' 102
  4. ^ אורי דרומימפיל המיג הראשון, באתר הארץ, 8 באוגוסט 2009
  5. ^ יפתח ספקטור,"רם וברור", ידיעות ספרים, 2007, עמ' 16
  6. ^ דודי חורי, ‏מלכודת מעל קציעות, באתר חיל האוויר הישראלי, 27 בדצמבר 2004
  7. ^ יפתח ספקטור,"רם וברור", ידיעות ספרים, 2007, עמ' 106–107
  8. ^ יפתח ספקטור,"רם וברור", ידיעות ספרים, 2007, עמ' 104–105
  9. ^ גיורא רום,"צבעוני ארבע", ידיעות ספרים, 2008, עמ' 11
  10. ^ נרי ליבנההסירובניק, באתר הארץ, 7 בספטמבר 2007 - יפתח ספקטור: "ליאק - יעקב מילנר נבו - שהשתחרר כאלוף-משנה, הייתה השפעה יותר גדולה על החיל, משום שעד ליאק חיל האוויר היה פרימטיווי, והוא הכניס את התחכום בלחימה".