יעקב קוזלצ'יק

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
יעקב קוזלצ'יק בדרכו לישראל על סיפון אוניית המעפילים הגנה
המצבה על קברו של יעקב קוזלצ'יק שהקים אמיר השכל

יעקב קוזלצ'יק (כונה שמשון אייזן; 1902 - 13 ביוני 1953) היה ראש המשטרה היהודית בעיירה קרינקי, קאפו במחנה המוות אושוויץ.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קוזלצ'יק נולד בעיירה קרינקי שליד ביאליסטוק למשפחה של בורסקאים. כבר בגיל צעיר התבלט בזכות כוחו האדיר וגופו הרחב והשרירי. בגיל 7 הדהים את יהודי העיירה, כאשר נשא בשיניו דלי מים מן הבאר ועד בית-הוריו. בגיל 8 התייתם משני הוריו - אבל ידע לדאוג לעצמו. כשהיה בן 14 הניס פורעים פולניים שניסו לערוך פוגרום בעיירה.

כשמלאו לו 18 עזב את פולין ונסע לאמריקה, אל קרובי משפחה שהיו לו בקובה. הוא מצא עבודה כסבל בנמל הוואנה וערך הופעות-ראווה בנמל, שהציגו את כוחו האדיר, כגון משיכת חבל נגד עשרות אנשים או עצירת עגלה רתומה לסוסים.

בשנת 1932 מגיע קוזלצ'יק לניו יורק, מצטרף לכנופייתו של אל קפונה, ומשמש כשומר ראש בין היתר של המתאגרף הגרמני מקס שמלינג, עובדה שתציל את חייו בהמשך.

כגבר צעיר וחזק, ששקל 130 ק"ג, הצטרף לקרקס של מתאבקים ויצא אתו למסע הופעות בארצות הברית, מקסיקו וארגנטינה.

בשנת 1938 חזר למזרח אירופה בתוך קבוצה בינלאומית של מתאבקים, שאירח הקרקס של ורשה. הוא נהג לעלות לזירה כשמגן דוד ענק מצויר על חולצתו, וצעירים יהודיים רבים הזדהו עם דמותו. כששאר המתאבקים חזרו לארצות הברית, נשאר קוזלצ'יק בפולין. הוא הכיר אשה, בת העיירה סקולקה, והתחתן איתה.

בתקופת השואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1941 נכנסו הגרמנים לעיירה קרינקי, שבה נולד ובה חי. כאשר נמצאה פצצה במשקל 100 ק"ג שלא התפוצצה באחד הבתים, הרים אותה קוזלצ'יק ונשא אותה אל מחוץ לעיר. הגרמנים כינו אותו "בומבנטראגר" - "נושא הפצצות", ומינו אותו להיות מפקד המשטרה היהודית של הגטו.

לפי כמה מקורות, ובהם זיכרונותיו של אברהם סופר, קומוניסט יהודי שברח מהגטו והצטרף לפרטיזנים ודבריו של אליהו קושניר, נהג קוזלצ'יק להציל יהודים, ולעיתים "לקנות" את חייהם מהגרמנים תמורת שוחד.

בנובמבר 1942 חוסל גטו קרינקי. כל היהודים, ובהם אשתו ושני ילדיו הקטנים של קוזלצ'יק, נשלחו להשמדה בטרבלינקה. הוא עצמו נשלח לפקד על "מחנה מפעל" שבו עבדו 350 יהודים לטובת מכונת המלחמה הגרמנית.

ב-26 בינואר 1943 הגיע קוזלצ'יק לאושוויץ. הוא הרשים את הגרמנים בממדי גופו ובכוחו הרב. לבקשתם, הצליח לכופף מוטות ברזל ברוחב של פסי-רכבת. בקרב יהודי המחנה הוא זכה לכינוי "שמשון אייזן" - משחק מילים על שמו של שמשון, הגיבור המקראי ועל המילה "ברזל" ("אייזן" ביידיש).

בחודש מאי 1943 נעשה קאפו באחד המקומות הנוראים במחנה אושוויץ - בלוק 11, שנקרא "בלוק המוות", ושימש מתקן חקירות של האס אס. תפקידו היה לחלק מזון לעצירים שהוחזקו ב-28 תאים, לנקות את הבלוק, להוציא לפועל עונשי מלקות ולהוביל את הנידונים למוות אל "הקיר השחור" שלפניו בוצעו ההוצאות להורג בחצר הבלוק.

שמועות באושוויץ סיפרו שהוא משתף פעולה עם הגרמנים, אבל לפי מקורות רבים הוא הציל חייהם של יהודים רבים, העביר מידע בין נחקרים, העביר מזון לאסירים, שיחד גרמנים כדי שיצילו יהודים (בכספים וחפצים שאנשי הזונדרקומנדו נטלו מהנרצחים בתאי הגאזים) וסייע למרד האסירים באושוויץ 2 ב-7 באוקטובר 1944.

בספרו "מגיא ההריגה לשער הגיא" כתב עליו בני וירצברג:

ליד בלוק 10 היה בלוק מספר 11: הוא הבונקר. זה היה בית הסוהר בתוך מחנה הריכוז! כביכול, אין מחנה הריכוז מספיק. בית סוהר... היה זה בלוק אטום מכל עבריו. החלונות בו לא היו מסורגים אלא מכוסים בענפי עץ גדולים מלמטה ועד כמחצית המטר מעל החלון. הבלוק היה מוקף חצר וחומה מסביב לה. בתווך היה קיר המוות. בבלוק 10 היה חלון שממנו אפשר היה לפעמים להגניב מבט לתוך חצר הבונקר, שאליה היו מביאים את הנידונים לתלייה. כל מי שהיה חשוד בפעילות פוליטית בתוך המחנה היה מועבר הנה, והיא הדין בכל מי שגילה ההתנגדות הקטנה ביותר לזקיף ס.ס. או לבעל תפקיד. לא היה הבדל דת או גזע; גרמנים, פולנים, יהודים, כולם הוכנסו לבלוק 11. היו אפילו מקרים של חיילי ס.ס. שהשתכרו או ביצעו עבירות אחרות - גם אלה הובאו לבונקר. האיש ששלט במקום זה שליטה ללא מצרים, ושימש למעשה 'קאפו' וראש בלוק גם יחד, היה דווקא יהודי, רחב מידות במידה בלתי-שכיחה, קראו לו יעקב. ארץ מוצאו לא ידע איש. היו שחשבו שהוא פולני, אחרים אמרו שהוא בלגי או אפילו אמריקאי. מכל מקום היה רחב, גבוה משכמו ומעלה מכל אנשי המחנה, כולל חיילי הס.ס. היה חזק באופן בלתי רגיל, ויהודי המחנה כינוהו "שמשון אייזן". ואמנם ידע לעקם ברזל בעובי של פסי- רכבת. איש זה הגרמנים מינוהו 'כל-יכול' במחנה אושוויץ, אף על פי שעל חזהו התנוסס ליד מספרו האישי סמל 'מגן דוד'. גם אסירים ממוצא גרמני, ואפילו אנשי ס.ס. בעלי דרגות שונות, פחדו מפניו. טוב-לב היה ורך כלפי ילדים יהודים, ולא פעם זכינו לקבל ממנו סוכריות"

בני וירצברג, מגיא ההריגה לשער הגיא, עמ' 53

קוזלצ'יק שרד את השואה, וחזה בשחרור אושוויץ על ידי הצבא האדום ב-27 בינואר 1945.

לאחר השואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביוני 1946 עלה קוזלצ'יק לארץ ישראל על סיפונה של אוניית המעפילים "ביריה". הוא פתח קיוסק בחולון. לאחר כשנה עלתה אשתו יוכבד, ניצולת אושוויץ אף היא, אותה הכיר במחנה עקורים בגרמניה, יחד עם בנם איציק. כעבור זמן קצר השכיר את הקיוסק והחל להופיע בארץ ישראל כ"איש הברזל" תחת השם "שמשון אייזן" [1]. הוא נהג לכופף על הבמה פסי-רכבת[2], לנעוץ מסמרים של 6 אינץ' לתוך קירות בכפות ידיו, ללא פטיש, ולקרוע שרשראות ברזל. בשנת 1947 יצא למסע הופעות באנגליה, ובמלחמת העצמאות שירת כצוות בידור של אדם אחד.

בספטמבר 1946 התפרסמה ב"הארץ" ידיעה שטענה שקוזלצ'יק שיתף פעולה עם הנאצים. בתגובה פנה קוזלצ'יק למערכות העיתונים וביקש לְהָזֵם את העדויות. הוא הביא נערים ניצולי אושוויץ שהעידו שהידיעה הייתה שקרית ושקוזלצ'יק סייע ליהודים רבים[3]. באוקטובר 1946 התפרסם ב"דבר" שההאשמות התפרסמו שוב בעיתון "לודזר טאגבלאט", וכי קוזלצ'יק הגיש תביעת דיבה נגד העיתון. בנוסף דווח על העדויות על כך שקוזלצ'יק הציל יהודים רבים ממות[4]. אולם השמועות ש"שמשון אייזן" היה קאפו נמשכו, וחיסלו את הקריירה שלו כאיש בידור.

פולין וצ'כוסלובקיה ביקשו ממדינת ישראל להסגיר את קוזלצ'יק בחשד ששיתף פעולה עם הנאצים. משרד המשפטים הישראלי בדק את הבקשות, ולאחר חקירת משטרה הוא נוקה מהחשד, וישראל סירבה להסגירו. הצ'כים הציגו את אי הסגרתו של קוזלצ'יק כדוגמה למדיניות השלילית של ישראל כלפי מזרח אירופה[5].

הטענות על שיתוף פעולה עם הנאצים פגעו בקוזלצ'יק. אשתו עזבה אותו, הוא נחלש, סבל מדיכאון ובילה את מרבית שעות היום בשינה. בשעות הערב של 13 ביולי 1953[6] הוא נפטר בביתו בחולון בהיותו בן 51 בלבד, ונקבר בבית העלמין קריית שאול. איש לא הקים מצבה על קברו.

רק בשנת 2005 הונחה מצבה על הקבר, ביוזמת חוקר השואה תא"ל (מיל.) אמיר השכל[7]. בטקס השתתף גם אל"ם (מיל.) זאביק לירון (לונדנר), טייס חיל האוויר במילואים שחייו ניצלו באושוויץ על ידי קוזלצ'יק.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]