יעקב שרתוק

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
יעקב שרתוק
Ya'acov Shertok portrait in 1900.jpg
יעקב שרתוק (רוסיה, 1900)
תאריך לידה 10 במאי 1860
מקום לידה פינסק, בלארוס
תאריך פטירה 8 במרץ 1913 (בגיל 52)
מקום פטירה תל אביב
מקום קבורה בית הקברות טרומפלדור
פעילות בולטת חבר בתנועת ביל"ו, ממייסדי תל אביב, עיתונאי ומתרגם

יַעֲקֹב שֶׁרְתוֹק (צֶ'רְטוֹק) (10 במאי 18608 במרץ 1913), "ראשון הביל"ויים בארץ ישראל", היה חלוץ ציוני. ניסה להקים התיישבות יהודית ליד רמאללה, והיה מראשוני תל אביב. בכיר משפחת שרתוק ואביהם של ראש ממשלת ישראל השני משה שרת והמלחין יהודה שרת.

שנים ראשונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

יעקב שרתוק נולד בעיירה פינסק שבפלך מינסק, בתחום המושב של האימפריה הרוסית (כיום בבלארוס). אף שלמד בצעירותו בתלמוד תורה המשיך בבית ספר ממשלתי רוסי ולא בישיבה, לאחר סיום לימודיו בגימנסיה המשיך בבית ספר גבוה בוורשה, מתוך מגמה להתבולל. למראה פוגרום בעיר הזדעזע ו"חזר לעמו", כהגדרתו. הוא הצטרף לסניף חובבי ציון בעיר, ובשנת 1881 נסע לאודסה וחבר לקבוצה הראשונה של ביל"ו. הוא עלה לארץ ישראל זמן קצר לפני יתר חבריו, על מנת להכשיר את השטח וללמוד את התנאים.

עלייתו הראשונה ארצה וחזרתו לרוסיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מימין לשמאל: זאב וולף ולדימיר דוּבְּנוֹב, אליעזר בן-יהודה ויעקב שרתוק, 1901

כאשר עלו יתר חברי קבוצתו הם נקלטו על ידי קרל נטר לעבודה במקוה ישראל, והתגוררו בבית אנטון איוב (כיום בשכונת נווה עופר). לאחר ארבעה חודשי עבודה קשה נפטר נטר, והחבורה חיפשה מקום לעבוד בו. שרתוק עלה עם שישה חברים לירושלים וביקש לעסוק במלאכה. בעידודם של יחיאל מיכל פינס, דוד ילין ואליעזר בן-יהודה פתחו השבעה בית מלאכה קואופרטיבי למוצרי עץ זית ולידו אגודה בשם "שיבת החרש והמסגר", שהעלה על נס את מלאכת הכפיים כדרך להגשמה ציונית.

במקביל כתב שרתוק כתבות לעיתוניו של בן יהודה ("הצבי" ואחרים) וכן היה כתבו של העיתון האודסאי "אודייסקי ליסטוק" (Одесский листок) בארץ ישראל.

ואולם בית המלאכה לא עלה יפה, ונקלע לפשיטת רגל. בנוסף, שרתוק לא מצא אשה כלבבו וביקש לחזור לרוסיה. וכך ב-1886 שב יעקב שרתוק לבדו לרוסיה. הוא חזר לפינסק עיר הולדתו, אך גם שם לא הצליח למצוא אשה שתסכים להינשא ולבוא עמו לארץ ישראל. הוא עבר לעיר אודסה, ושם פגש בפניה לבית לב.[1] בני הזוג עברו להתגורר בחרסון יחד עם אחותו הצעירה של שרתוק, גוטה. בחרסון פתח שרתוק בית מסחר, היה פעיל בסניף חובבי ציון בעיר ועסק בחינוך ובכתיבה ספרותית ועתונאית, בין היתר תרגם את מלחמות היהודים של יוסף בן מתתיהו לראשונה לרוסית.

בחרסון נולדו חמשת ילדיהם: רבקה (לימים אשת דב הוז), משה (משה שרת, ראש ממשלת ישראל השני), עדה (לימים אשת אליהו גולומב), יהודה (המלחין יהודה שרת) וגאולה. הילדים למדו בבית ספר כללי וקיבלו גם חינוך עברי מאת המורה זאב סמילנסקי.

עלייתו השנייה ועין סיניא[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרסומת לשמן של המשפחה בעין סיניא, עיתון השקפה 1907
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – עין סיניא

ב-1906 החליט שרתוק לעלות שנית לארץ ישראל. בעולים נמנו הוא, אשתו חמשת ילדיו, אחותו גוטה ובעלה ברוך קטינסקי ואחיו זאב (וולודיה) ואשתו אנה.

עם הגיעם לארץ התגוררו בשכונה הנוצרית עג'מי ביפו. לחיים חיסין ואליעזר בן יהודה נודע שה"בֶּק" עיסמאיל אל-חוסייני (דודו של המופתי הירושלמי אמין אל-חוסייני), מחכיר את אחוזתו בכפר עין סיניא (סמוך לרמאללה, על הדרך לשכם, כ-3 ק"מ מצפון לבית אל) לרגל נסיעתו לפריז, והם המליצו לשרתוק לנסות להתיישב במקום, במקום בחדרה, כפי שהתכוון.

שרתוק ו"שבטו" הגיעו לכפר, בהסכם חכירה לעשר שנים, והתיישבו בבית האחוזה הגדול אליו הביאו את ספרייתם העברית הענפה, ופסנתר כנף – הראשון שנראה בכפר הערבי. מטרתם הייתה לייסד התיישבות עברית, אך הם נותרו מתיישבים יהודים בודדים באזור. במסגרת האחוזה הייתה גם טחנת קמח, ששימשה מרכז אזורי לתושבי הסביבה שהיו באים לטחון את תבואתם. המשפחה הקימה גם בית בד במטרה לשווק שמן זית ליהודי ירושלים. מקור פרנסה נוסף היה עדר עזים, שאותו רעו הבנים משה ויהודה. חוויותיו של יהודה שרת במרעה וצלילי חלילי הרועים הערבים השתקפו לימים בשירים שהלחין.[2]

יהודה למד ב"כותאב" (כעין "חדר" מוסלמי), ולאחר מכן הצטרף למשה שלמד בבית ספר כפרי בביר זית. עדה למדה בבית ספר של המיסיון באותו כפר. לבית הספר רכבו על חמור.

פעילים ציונים (בהם יצחק בן צבי) עלו לרגל לבקר את המשפחה המוזרה ודיווחו:

ילדים שהורגלו ללכת לגימנסיה חיים עתה חיי איכרים ממשים ואינם נבהלים מן העבודה הזאת ועושים זאת כאשר עשו אבותינו לפנים. בתי איכרים רבים ביקרתי אך חיים כאלה לא פגשתי... הם חיים בשלום ובשלווה עם הערבים בעלי הכפר. לא לכל אדם יש האומץ לחיות חיים כאלה.

נעם שרת-פורטר[3]

תוחלתו של שרתוק להקים יישוב יהודי נכזבה; למרות שחיו חיים טובים ובטוחים בקרב הערבים, היה חינוך הילדים לקוי, ויהודים נוספים לא הגיעו. גם רווחי הטחנה וממכר השמן לא הצליחו לקיים את כל בני המשפחה, וב-1908 עזבו יעקב שרתוק ומשפחתו את עין סיניא אל ירושלים.

תל אביב[עריכת קוד מקור | עריכה]

שרתוק לא שהה בירושלים זמן רב. אף כי החמיץ את ההזדמנות להמנות על מייסדי תל אביב, היה לאחד המתיישבים הראשונים בעיר. אחיו זאב והוא הקימו בית בשדרות רוטשילד 25 (הוא מוזיאון ההגנה). יעקב שרתוק היה לחבר הוועד המפקח על הגימנסיה הרצליה (יחד עם יהודה לייב מטמון-כהן, מרדכי בן הלל הכהן, מנחם שינקין,חיים בוגרשוב, ד"ר חיים חיסין ואחרים)[4] ובנו משה היה לאחד מששת תלמידי המחזור הראשון של הגימנסיה (יחד עם דב הוז ואליהו גולומב, שיישאו את רבקה ועדה, בנותיו).

ב-1911 ייסד יחד עם מרדכי וייסר, עקיבא אריה ויס ובצלאל יפה את חברת "חברה חדשה", אשר רכשה קרקעות מערבים ומכרה אותן ליהודים. על קרקעות "חברה חדשה" הוקם רחוב אלנבי.

שרתוק נפטר בעקבות סיבוך של מחלת אסתמה, שממנה סבל כל חייו, ונטמן בבית הקברות טרומפלדור.

כתביו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הפנמה הארץ ישראלית, (מתורגם מכ"י רוסי בעריכת המחבר), ירושלים: [חמו"ל], תר"ע.[5]
  • 'הכל אבוד? (שיחה עם יעקב שרת)', סביבות, 29, 1992, עמ' 68–77.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • משה שרת, יומן אישי, תל אביב: ספרית מעריב, 1978, כרך ז', הפרק "בית יעקב", עמ' 1957–1988.
  • יעקב מרקל, הפנתאון של תל אביב (ביוגרפיה של דמויות מבין אלו שמצאו מנוחתן בבית העלמין שברחוב טרומפלדור בתל אביב) (עריכה: אהרון לירון), תל אביב: רחל, תשס"ב 2002.
  • ציונה רבאו קטינסקי, בתל אביב על החולות (ציורים: סטודיו פת), רמת גן: מסדה, 1973.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]