יעקובו גואון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
יעקובו גואון
Yakubu Gowon
Yakubu Gowon during the Friends of Global fund Africa meeting in Kigali.jpg
לידה 19 באוקטובר 1934 (בן 85)
ניגריה עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ניגריה עריכת הנתון בוויקינתונים
השכלה
עיסוק פוליטיקאי, איש צבא עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
המסדר הלאומי של ניז'ר עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

יעקובו "ג'ק" דן-יהומה גואון (Yakubu "Jack" Dan-Yumma Gowon), נולד ב-19 אוקטובר 1934 והוא ראש המדינה לשעבר (ראש הממשל הצבאי הפדרלי) של ניגריה, אשר כיהן בתפקיד זה משנת 1966 עד 1975. גואון עלה לשלטון לאחר הפיכה צבאית, והודח מתפקידו בהפיכה צבאית אחרת. במהלך שלטונו, ממשלת ניגריה מנעה את הפרישה של חבל ביאפרה, שהכריז על עצמו כמדינה עצמאית במהלך מלחמת האזרחים הניגרית אשר התקיימה בין השנים 1967–1970.

ראשית חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

גואון הוא נאגסי, ומוצאו הוא לור, כפר קטן השייך למחוז קאנק שהנמצא במדינת פלאטו בניגריה. הוריו של גואון, נד יוהנה ומתווק קרניניאנג, עזבו לאזור אחר בניגריה (וואסאסא, זריה) אשר נמצא בחלקו הצפוני של ניגריה, על מנת לחבור לקהילה מיסיונרית מטעם הכנסייה עוד בראשית חייו. גואון היה הילד החמישי מתוך אחד עשר ילדים. הוא גדל בזהירה וחונך במקום. בבית הספר גואון התגלה כספורטאי טוב מאוד: הוא היה שוער כדורגל בית הספר, קופץ במוט ורץ למרחקים ארוכים. בשנתו הראשונה בבית הספר הוא שבר את שיא הריצה למרחקים ארוכים בבית הספר. בנוסף גואון גם היה גם קפטן האיגרוף של נבחרת בית הספר.[1]

קריירה מוקדמת ועלייתו הפוליטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

יעקובו גואון התגייס לצבא הניגרי בשנת 1954. בשנת 1955 בגיל 21 הוסמך גואון והפך לסגן משנה בצבא הניגרי. בין השנים 1955 ו-1956 גואון רכש השכלה במסגרת האקדמיה המלכותית הצבאית בבריטניה. בשנת 1962 המשיך את לימודיו במכללה לפיקוד ולמטה בקימברלי, בריטניה. הוא ראה בפעילות בקונגו (זאיר) אשר התרחשה בין השנים 1960–1961 ובשנת 1963 כחלק מהניסיון של האו"ם לשמור על השלום באזור. בשנת 1965 החל ללמוד במכללת המטה, לאטימר, בריטניה. הוא התקדם בגדוד ובשנת 1966 הפך למפקד.

עד אותה שנה היה גואון איש קבע שביצע את מחויבויותיו בקפדנות ולא התערב בענייני פוליטיקה, עד שהאירועים הסוערים של אותה השנה דחפו אותו להנהגה, כאשר הרקע יוצא הדופן שלו בתור צפוני שהיה לא ממוצא האוסה או פולאני וגם לא היה מוסלמי, הפך אותו למועמד פוטנציאלי להנהגה, בייחוד באומה שאוכלוסייתה הייתה חדורת מתיחות אתנית בין האוסים, הפולאנים והמוסלמים. 

בחודש ינואר 1966 גואון הפך למנהיג הצבא הניגרי (רמטכ"ל) והיה לאדם הצעיר ביותר אשר כיהן בתפקיד זה בתולדות ניגריה, בהיותו בן 31 בלבד.  גואון קיבל את התפקיד בעקבות הפיכה צבאית אשר התבצעה בידי קצינים זוטרים בצבא הניגרי אשר הובילה להפלת הממשלה האזרחית של ניגריה.[2] בהפיכה זו נהרגו בעיקר מנהיגים מצפון וממערב ניגריה כולל סר אבובכר טפאווה באלווה, שהיה ראש ממשלת ניגריה, בנוסף נהרגו גם ראש המחוז הצפוני של ניגריה וראש המחוז המערבי של ניגריה ועוד רבים אחרים. גואון חזר מהקורס שלו במכללת לאטימר שבבריטניה לניגריה כיומיים לפני שהתבצעה ההפיכה. ייתכן שאילו היה מגיע מאוחר יותר לניגריה הדבר היה פוטר אותו מחשדות והאשמות בדבר הקשר שלו לאותה הפיכה.

תפקידו במלחמת ביאפרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

גואון פעל במהירות על מנת להחליש את בסיס התמיכה במחוזות המפולגים באזור מזרח ניגריה. הוא יצר שתים-עשרה מדינות חדשות אשר יחליפו את ארבעת המחוזות שהיו קיימים קודם לכן; זאת על מנת למנוע את ניסיון הפרישה של אזור מזרח ניגריה, מדינת ביאפרה. שש מתוך שתים-עשרה המדינות שהקים גואון הכילו בתוכן קבוצות מיעוט אשר דרשו עצמאות מאז 1950. גואון חשב בצדק כי המיעוטים המזרחיים לא יתמכו באיגבו באופן פעיל, בהתחשב בכך שישנה אפשרות שהם יאבדו את המדינות שקיבלו אם מאמץ הפרישה יעלה בתוהו. רבים מן הכוחות הפדרליים שלחמו במלחמת האזרחים הניגרית, הידועה גם בשם מלחמת ביאפרה, היו בני מיעוטים.

המלחמה נמשכה שלושים חודשים והסתיימה בינואר 1970. עם קבלת הפסקת האש ללא תנאי על ידי ביאפרה, הצהיר גואון כי אין שום מנצח במלחמה זו ואין מנוצח. ברוח זו, השנים לאחר מכן הוכרזו כתקופה של שיקום, שחזור, ופיוס. עליית מחירי הנפט, שהחלה כתוצאה מעליית מחירי הנפט הגולמי (מקור הכנסות עיקרי של המדינה) בשוק העולמי בשנת 1973, הגדילה את היכולת של הממשל הפדרלי לקחת על עצמו משימות אלו.[2]

גואון כמנהיג מלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-30 במאי 1967 אודמווגו אוג'וקוו, אשר כיהן בתפקיד מושל המחוז המזרחי בניגריה, הכריז על הפרישה הרשמית של אזור המזרח מניגריה ועל הקמת מדינה עצמאית אשר כונתה הרפובליקה של ביאפרה. הכרזה זו היוותה את הטריגר למלחמת אזרחים אשר גבתה את חייהם של 100,000 חיילים ואת חייהם של מעל למיליון אזרחים אשר מתו מרעב תחת המצור שהטילה ממשלת ניגריה על האזור. המלחמה הובילה להתרחבות מסיבית של הצבא הניגרי ועליה בביצועים הטכניים של הצבא, כך לדוגמה חיל האוויר הניגרי הוקם במהלך אותו עימות.

מחלוקת משמעותית התהוותה סביב הפעילות של חיל האוויר הניגרי במהלך מלחמת ביאפרה ועל הפעילות האווירית של הכוחות הניגרים; ביקורת חריפה הושמעה על ידי גורמים כמו מתושבי ביאפרה, אנשי הצלב האדום, מיסיונרים זרים ועיתונאים; אלו האשימו את חיל האוויר הניגרי בפעילות באזורים בהם חיה אוכלוסייה אזרחית, כמו מרכזי סיוע ושווקים. גואון הקפיד להכחיש טענות אלו. בנוסף לאותה הביקורת, עלו טענות נוספות אשר הצביעו על כך שצבא הניגרי ביצע זוועות כגון אונס, הוצאות להורג המוניות של אוכלוסייה אזרחית וביזה נרחבת באזורים כבושים; גואון הכחיש גם את הטענות הללו.

קורבנות ההפצצות של חיל האוויר וקורבנות המלחמה אשר הורעבו למוות עקב תנאי המצור הקשים שהוטל עליהם, זכו לפופולריות מחודשת בשנת 2014 כאשר גואון הוכרז כרודן האכזרי ביותר בהיסטוריה המודרנית ב"מם" אינטרנטי אשר הוביל לדיון ויראלי בנושא ברשת האינטרנט.[3] גואון תמיד הכחיש את האישומים בדבר היותו רודן אלים.

מלחמת ביאפרה הסתיימה ב-13 בינואר 1970, כאשר קולונל אולסג'אן אובאסאנג'ו קיבל את הסכם הכניעה של כוחות ביאפרה. במעמד זה גואון, בנאומו המפורסם, הכריז כי "אין מנצח ואין מנוצח". המדיניות בה תמך עודדה מתן חנינה עבור רבים מאלו אשר השתתפו במרד ביאפרה, כמו גם את התוכנית של "פיוס, שחזור, ושיקום", שמטרתה הייתה לתקן את הנזק הנרחב שנגרם לכלכלה ולתשתית של אזור המזרח במהלך שנות המלחמה.[4] חלק מן המאמצים הללו מעולם לא עזבו את שולחן התכנונים. בנוסף לכך, מדיניות הממשל של האלוף גואון לתת 20 פאונד לכל תושב בביאפרה אשר היה לו חשבון בנק בניגריה לפני המלחמה, לא משנה כמה כסף היה בחשבונו, הובילה לקיבוץ נדבות, ביזה ושוד באזור ביאפרה בממדים חסרי תקדים לאחר המלחמה.

השנים שלאחר המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנים שלאחר המלחמה נהנתה ניגריה מצמיחה כלכלית שבמהלכה גדל היקף הפעילות של הממשלה הפדרלית הניגרית במידה חסרת תקדים, זאת בזכות ההכנסות מנפט אשר הניבו רווחים גדולים למדינה. עם זאת, בתקופה זו חל גידול מהיר במקרי שחיתות, בעיקר שוחד, על ידי פקידי הממשל הפדרלי; על אף שגואון מעולם לא נמצא כמי שלקח חלק באותן שחיתויות, לעיתים קרובות הואשם בהעלמת עין.[5]

צו הילידיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

החלטה נוספת שהתקבלה בידי גואון בתקופת השיא של גאות הנפט הובילה להשלכות שליליות על הכלכלה הניגרית בשנים מאוחרות יותר, אף על פי שההשלכות המידיות של אותה החלטה היו כמעט ולא מורגשות: צו הילידיות, אשר יושם בשנת 1972, הפך חלקים רבים בכלכלה הניגרית לחסומים להשקעות זרות, אלו נותרו פתוחות למקומיים בלבד. צו זה היטיב והיה רווחי לפלגים מסוימים בכלכלה הניגרית אולם הזיק מאוד להשקעות זרות בתחום הנפט במדינה, ובסופו של דבר הוביל למשבר כלכלי.

המפלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1 באוקטובר 1974, בסתירה להבטחות הקודמות שלו, הכריז גואון כי ניגריה לא תהיה מוכנה לשלטון ומשטר אזרחי ב-1976, והודיע ​​כי מועד המעבר למשטר מסוג זה יידחה למועד בלתי ידוע. כמו כן, בשל ריבוי ביורוקרטיה, היו טענות לעליה ברמת השחיתות. הגידול בעושרה של ניגריה הביא להנפקת רישיונות יבוא מזויפים. היו סיפורים על טונות של אבנים וחול שמיובאים לניגריה ללא צורך. גואון בעצמו אומר לכתב זר באחד הראיונות כי "הבעיה היחידה של ניגריה היא איך לבזבז את הכסף שיש לה".

השחיתות בממשלת גואון הגיעה לשיאה ב "צי המלט" הידוע לשמצה. בקיץ 1975, כאשר נמל לאגוס נתקע עם מאות ספינות המנסות לפרוק מלט. איכשהו, סוכנים של ממשלת ניגריה חתמו על חוזים עם 68 ספקים בינלאומיים שונים עבור משלוח של סך של 20 מיליון טון מלט בשנה אחת ללאגוס, אף על פי שנמלה יכול היה רק לקבל כמיליון טון מטען בשנה.[6] יתרה מכך, חוזי המלט המפוקפקים כללו סעיפים שהיו נוחים מאוד לספקים, התשלום לספקים הרקיע שחקים ככל שהספינות בילו זמן רב יותר בנמלים בהמתנה לפריקה (או אפילו אם הם ישבו בנמלי הבית שלהם מחכים לקבל רשות לעזוב עבור לניגריה). ממשלת ניגריה לא תפסה לגמרי את גודל הטעות שלה עד לאירוע "צי המלט" שהתרחש בנמל לאגוס, באירוע זה הדרך בנמל הייתה כה פקוקה עד שלא היה ניתן להעביר בנמל אפילו מוצרי יסוד בסיסיים, אולם באותה עת כבר היה מאוחר מדי. 

ניסיונותיה  של המדינה להתנער מחוזי המלט הובילו להטלת אמברגו חירום על כל משלוח הנכנס למדינה, מדיניות זו כבלה את ניגריה והובילה להליכים משפטיים בינלאומיים כלפי ניגריה ברחבי העולם וזו נמשכה במשך שנים רבות, לרבות החלטה 1983 של בית המשפט העליון של ארצות הברית.[7] שערוריות אלה עוררו אי שביעות רצון בתוך הצבא. ב-29 ביולי 1975, בזמן שגואון השתתף בפסגה של הארגון לאחדות אפריקה בקמפלה שבאוגנדה, קבוצה של קצינים בראשות ג'ו נאנוואן גארבה הודיעה על הפלת שלטונו. קושרי הקשר להפלת שלטונו של גואון מינו את מוחמד מורטלה לראש הממשלה החדש ואת אולסג'אן אובאסאנג'ו כסגנו.

חייו המאוחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1975, לאחר מפלתו, יצא גואון לגלות בבריטניה, שם רכש תואר דוקטור במדעי המדינה כסטודנט באוניברסיטת וורוויק. הוא גר בעיקר בצפון לונדון ובהרטפורדשייר, ובלט בחיי הקהילה האזוריים. הוא שימש במשך תקופה כשמש-כנסייה בכנסייה הקהילתית באזור מגוריו שאליה הוא משתייך, סנט מרי הבתולה, מונקן האדלי.

בפברואר 1976, גואון היה מעורב בהפיכה בראשות סא"ל בוקה סוכה דימקה; השניים גרמו למותו של האלוף מוחמד מורטלה. על פי וידויו של דימקה, הוא נפגש עם גואון בלונדון, וקיבל את תמיכתו בנוגע להפיכה. בנוסף, ציין דימקה לפני הוצאתו להורג כי מטרת ההפיכה הייתה להוביל לעלייתו של גואון לשלטון בניגריה. כתוצאת ממצאי בית הדין, גואון הוכרז כמבוקש על ידי ממשלת ניגריה, דרגותיו הצבאיות נלקחו ממנו שלא בפניו והפנסיה הצבאית שלו בוטלה. לבסוף, גואון קיבל חנינה על ידי בית הדין הניגרי, בתקופת שלטונה של הרפובליקה השנייה תחת הנשיא שאבו שאגארי. דרגתו של גואון (דרגת אלוף) נשללה ממנו, אך הוחזרה לו בשנת 1987, כאשר על ידי האלוף איברהים באבאנגידה.[8]

גואון חזר לניגריה ב-1983, ובשנת 1990 הקים קבוצה בשם המתפללים של ניגריה. על אף שמרכז פעילותו של גואון עודנו בבריטניה, גואון מאייש כיום תפקיד של 'מדינאי בכיר' בפוליטיקה האפריקאית, כך לדוגמה הוא שימש כמשקיף רשמי בבחירות לנשיאות גאנה בשנת 2008.[9][10] יתר על כן, גואון גם מעורב בתוכנית מאבק באיידס יחד עם הקרן העולמית של ז'נבה. בשנת 1992 נוסד ארגונו של גואון אשר נקרא "המרכז של יעקובו גואון". הארגון אמור לטפל בנושאים שונים בעלי עניין ציבורי בניגריה כמו שמירה על התנהלות ממשל תקינה ועיסוק בבדיקה ופיקוח על מחלות זיהומיות, כולל איידס/HIV, תולעת גינאה ומלריה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Daily Trust, 19 October 2004 (Chief Sunday Awoniyi).
  2. ^ 2.0 2.1 Metz, Helen Chapin, ed. (1991). "The 1966 Coups, Civil War, and Gowon's Government". Nigeria: A Country Study (Washington, D.C.: GPO for the Library of Congress): 215–218. 
  3. ^ Which dictator killed the most people? Apparently, Hitler and Stalin combined killed less people that Mao Zedong..., Imgur
  4. ^ General Gowon Welcomes Biafra's Surrender, DAWODU.COM
  5. ^ גואון צוטט באומרו: "The problem with Nigeria was not lack of money, but how to spend it"
  6. ^ National Am. Corp. v. Federal Republic of Nigeria, 597 F. 2d 314 (2nd Cir. 1979).
  7. ^ Verlinden BV v. Central Bank of Nigeria(1983).
  8. ^ Julius Omozuanvbo Ihonvbere, Timothy M. Shaw, Illusions of Power: Nigeria in Transition, Africa World Press, 1998, עמ' p. 128
  9. ^ Ghana's Election Success To Be Spectacle For Africa – Gen Gowon, African Elections
  10. ^ IA logo.png Ghanaian election: ECOWAS says polls is free, fair ...claims first victim בתאריך 10 בדצמבר 2008, בארכיון האינטרנט