יצחק בשביס-זינגר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
יצחק בשביס-זינגר
Isaac Bashevis Singer (upright).jpg
יצחק בשביס זינגר
תאריך לידה 21 בנובמבר 1902
תאריך פטירה 24 ביולי 1991 (בגיל 88)
שם מקורי יצחק זינגר
עיסוק סופר
לאום יהודי
יצירות בולטות העבד, עושה הנפלאות מלובלין, שושה, מלך השדות
פרסים
הושפע מ היהדות; ארתור שופנהאואר, ברוך שפינוזה, עמנואל קאנט ופרידריך ניטשה

יצחק בשביס זינגרכתיב יידי: יצחק באַשעוויס זינגער; באנגלית: Itzhac Bashevis Singer21 בנובמבר 1902 או 14 ביולי 1904, ורשה24 ביולי 1991, מיאמי) היה מגדולי סופרי היידיש; חתן פרס נובל לספרות לשנת 1978. חי בפולין ולאחר מכן בארצות הברית.

תולדות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

רחוב קרוכמלנה בורשה, 2012

יצחק זינגר, בנו של רב, נולד בתחילת המאה ה-20 בכפר לאונצין שבפולין וגדל ברחוב קְרוֹכְמַלְנָה 10, ברובע יהודים עני בוורשה הבירה. הציג את 14 ביולי 1904 כתאריך הולדתו, אך ההערכה היא שהוא נולד מוקדם יותר, ב-21 בנובמבר 1902. הוריו היו חרדים, אביו היה רב וראש ישיבה, ר' פנחס מנדל ואמו בת שבע הייתה בתו של הרב מבילגוריי, רבי יעקב מרדכי זילברמן. אך אחיו, ישראל יהושע זינגר ואסתר קרייטמן, עזבו את הדת והיו סופרים יידישאים בזכות עצמם. לוורשה עבר זינגר עם הוריו בגיל שש, אך בשל מצוקת הרעב עזב בגיל 16 עם אמו לבילגוריי, עיר הולדתה של האם, בה שימש אבי האם ברבנות. עד גיל 12 לא קרא כלל ספרות חול, אך בשנותיו הראשונות בוורשה גברה ספקנותו הדתית והחלה התעניינותו במדעים, בפילוסופיה ובספרות העולמית.

בגיל 20 שב זינגר לוורשה בהזמנת אחיו, הסופר ישראל יהושע זינגר, שהציע לו לגזוז את פאותיו ולהחליף את הקפוטה בלבוש מודרני. את סיפוריו הראשונים כתב בעברית, אך עד מהרה עבר ליידיש - השפה שרוב העם היהודי במזרח אירופה ובארצות הברית הבין וקרא באותה תקופה. לאחר מכן החל זינגר לעבוד בהגהות בעיתון ספרותי ובתרגום ספרים מגרמנית ליידיש.

בזכות אחיו הסופר, בשנת 1923, נכנס זינגר לסביבת איגוד הסופרים והעיתונאים היהודיים ברחוב טְלוֹמֵצְקְיֶה 13 שכונה בפי חבריו "המלונה" ("די בודע"). על רקע המחסור והרעב שידע בוורשה, מצא באיגוד מעין "בית שני":

"כל היהדות המודרנית של פולין נקבצה אל מועדון הסופרים. פרט לסופרים ועיתונאים הגיעו לכאן צירי 'סיים' ציונים, מנהיגים בונדאים, חברי מפלגות 'פועלי ציון' ימין ושמאל, כתבים קומוניסטים ופונקציונרים למיניהם. דרו כאן יידישיסטים והבראיסטים, רוויזיוניסטים וטריטוריאליסטים. לשחקני התיאטרון היה אמנם איגוד משלהם, אך גם הם נפגשו שם. כך נהגו אמרגנים, במאים ומוציאים לאור, ואפילו קבוצת עיתונאים אורתודוקסים השתייכה למועדון. כאן התאספו ציירים ופסלים יהודים, וכן כמה מורים בגימנסיות שבהן לשון ההוראה הייתה עברית ופולנית.[1]

איגוד הסופרים נותר מרכזי כל כך בחיי זינגר, עד ששני רומאנים קרא על שמו, ואת ידידיו הקרובים הכיר ממנו, בהם אהרן צייטלין וי"י טרונק, זינגר חבר לצייטלין בשנת 1932 לעריכת כתב העת היידי "גלובוס", והיה מושפע מהאפיקורסיות של טרונק.

כותבת הביוגרפיה של בשביס, ג'נט האדה, מוסיפה שרצה גם להתרועע עם הנשים המנוסות שפגש במועדון, בעיקר מפני ששכנע את עצמו שהמגע הזה נחוץ לו כסופר יידיש מודרני; עם זאת, חש מגושם ומתוח, והחשש כי הן מביטות בו "בצחוק כבוש" ריפה את ידיו.[2]

בוורשה היה זינגר מגיה של מוסף ספרותי וכן עסק בתרגום ספרים מגרמנית לשפת היידיש. בשנת 1935 החליט אחיו להגר לאמריקה ויצחק הצטרף אליו, שם עבד עם אחיו בעיתון היידי "פארווערטס".

את השם "בשביס" אימץ לעצמו כדי להנציח את שם אמו בת-שבע שנספתה בשואה. כן השתמש בשמות עט בנוסף לבשביס זינגר – ורשבסקי וד. סגל. ספריו תורגמו לעשרות שפות וכמה מהם הפכו למחזות וסרטים, כמו "העבד", "שונאים סיפור אהבה" ו"ינטל" על פי ספרו "ינטל בחור ישיבה". שנים רבות הוא גר באפר איסט סייד (הצד המזרחי העליון) – שכונה ברובע מנהטן שבעיר ניו יורק.

נפטר במיאמי שבפלורידה ב-24 ביולי 1991, ונקבר בבית קברות קטן בצפון ניו ג'רזי. במיאמי נקראה שדרה על שמו לאחר מותו. בחודש ינואר 2008, כסלו תשס"ח, לאחר מאבק רב שנים של בנו, ישראל זמיר, נחנך רחוב על שמו בשכונת הגוש הגדול בתל אביב.

ישראל זמיר, בנו של יצחק בשביס זינגר, חי בקיבוץ בית אלפא, והיה עורך המוסף השבועי של העיתון "על המשמר". אֶחיו של בשביס-זינגר היו סופרים יידישאים בזכות עצמם גם כן. אחיו הוא הסופר ישראל יהושע זינגר, שבין ספריו הידועים ניתן למנות את "יושה עגל", "בית קרנובסקי" ו"האחים אשכנזי". אחותו היא הסופרת אסתר קרייטמן.

יצירתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשביס זינגר מכריז שהמטרה שלו היתה, ותמיד תהיה, לספר סיפור. לדבריו בשיחה עם ריצ'רד בורגין "הסיפור הוא המסר".[3] הוא חוזר ומאשר כי הוא יכול לאהוב ספרות בלי לחפש מסרים וסמלים בכל ספר שהוא קורא, ומודה שהוא נמצא בכל ספריו בדרך זו או אחרת. .[4] "הצרה היחידה הם במחצית השניה של המאה העשרים היא שאין בה די סיפורים, ובאין סיפור, המילים נעשות קלישאות חסרות משמעות".[5]

בכתיבתו באה לידי ביטוי דמותו כאיש מאמין אף על פי שעוד מילדות לא הקפיד לשמור על מצוות התורה. אחד המוטיבים החוזרים הנפוצים בכתביו הוא התהייה של הדמויות על קיום האלוהים וכן שאלות על מהות הבריאה והקיום האנושי,.

"יחסי עם האל הם יחסי מחאה. איני מסוגל להתקומם שכן כדי להתקומם צריך כוח כלשהו, ואילו כדי למחות אינך זקוק לכוח כלל"[6] לעתים קרובות הגורם לתהיות הוא השטן ממש, שמנסה לפתות בדרכים שונות יהודים שומרי-תורה לחטוא, להאמין כי "אין דין ואין דיין" או להתנצר. התהיות האלה גורמות לדמויות לפתח סטיות ושיגעונות. בשביס זינגר מרבה לתבל את כתיבתו בתערובת של אמונות יהודיות, כשפים ומושגים מהקבלה, כולל גלגולי נשמות ושמות של מלאכים ושדים כגון קטב מרירי, כל זאת על רקע חיים יהודיים פשוטים. תיאור של קיום מצוות יומיומיות כגון תפילות, תפילין, כשרות ושמירת שבת תופסים לרוב חלק מהעלילה.

השכלתו הרחבה של זינגר שבסיסה ספרות קלאסית שקרא בילדותו "תחת השולחן" ,טולסטוי, דוסטויבסקי, יחד עם ספרי פילוסופיה ניכרת בכתיבתו שמצטיינת בעומק מחשבה השזורה בעלילה. הוא הושפע רבות משופנהאואר, ברוך שפינוזה, עמנואל קאנט ומפרידריך ניטשה והדבר ניכר ביצירותיו הספרותיות.

כמו כן, קיים אצלו מוטיב מרכזי של מאבק אידאולוגי בין אמונה ודת לרציונליות, והתייחסותו לדת היהודית היא מזווית של אדם מודרני, אך עם קורטוב של געגוע לחיים יהודיים ישנים על-פי התורה. כך הוא מוצא את עצמו מתריס נגד אלוהים על חוסר הצדק בעולם ועל האכזריות השלטת בו. הוא מגדיר את עצמו כיהודי מרצון ולא מכורח גורל, והתשובה לשאלה "מיהו יהודי?" קשורה למה שכל אינדיבידום חש ולאיזו לאומיות ברצונו להשתייך.

בכתיבתו של זינגר יש מקום נרחב לתאורים ארציים מאד, לתשוקות מיניות עזות, (דוגמא מייצגת מאד הסיפור "המכשפה" בתוך ספרו "תאוות"). בשיחתו עם בורגין על כתיבתו הוא אומר: "הייתי אומר כי הקשר הטוב ביותר עם האנושות הוא דרך המין. כאן אתה לומד דברים רבים על החיים, כיוון שביחסי מין ואהבה נחשף האופי האנושי יותר מאשר בכל דרך אחרת".[7] בשביס משכיל לשלב את פרטי היומיום הטריוויאלים ביותר עם הדרמתי והגורלי; לעיתים מסיים בשביס זינגר את עלילת סיפוריו באבדון, כשלגיבוריו אין מוצא מהגורל שנכפה עליהם ("יום שישי הקצר") או מהחטאים שלהם ומכניעתם ליצר הרע ("זיידלוס האפיפיור"), אך יש גם סיפורים שבסופם הגיבור מוצא מנוחה ונחלה (כגון "הסנדלרים הקטנים").

חיים פרטיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1935 נפרד זינגר מאשתו ללא-נישואין רוניה פונטץ', אם בנו ישראל זמיר. הוא היגר מפולניה לארצות הברית, ואילו פונטץ' עזבה עם בנם (1929-2014) למוסקבה ומשם לישראל. השלושה נפגשו שוב רק עשרים שנה מאוחר יותר.

זינגר היה נשוי במשך יותר מחמישים שנה לאלמה היימן וסרמן, פליטה ילידת גרמניה. כותבת הביוגרפיה אודותיו, ג'נט האדה, מציינת: "בשביס לא היה יכול למצוא לו אישה שיהיו לו עמה פחות במשותף... היא לא ידעה מילה ביידיש, היא נולדה בבית מתבולל במינכן - בקיצור, לא היה לה שום מושג על הסוגיות והקונפליקטים שהטרידו והלהיבו אותו".[8]

הם נפגשו לראשונה בשנת 1937 כאשר היתה אלמה נשואה לאחר. בשנת 1939 התגרשה; אף על פי כן לא מיהר בשביס להתחתן עמה, ומצב זה גרם לקטטות ופרידות ביניהם.[9] בסופו של דבר נישאו ב 1940. חייהם היו רוויי מתחים. בין השאר, לא ייחס בשביס שום חשיבות לנאמנות כלפי אשתו: "רווק אני, רווק בנשמתי. אף אם אשא הרמון מלא נשים - אתנהג כרווק".[10]

בשיחתו עם ריצ'רד בורגין הוא אומר: "לא נשאתי אישה עד גיל שלושים וחמש. במשך שנים התנגדתי לנישואין. הייתי מושפע מן הסופר היהודי הדגול אוטו ויינינגר שהיה סבור כי הנשים ומוסד הנישואין עומדים בדרכו של איש הרוח. אך את ההחלטות של אנשים צעירים מפרים החיים. במועד מסוים בחיי, חשתי שבלי בית אין עתיד לקריירה הספרותית שלי. אז פגשתי את אשתי אלמה, וידעתי שהיא האדם שהועיד לי הגורל. אנו נשואים יותר מארבעים שנה ומימי לא התחרטתי. הרשה לי לצטט סופר אשר נשאל אם חשב אי פעם להתגרש מאשתו והשיב: 'פעמים רבות חשבתי להרוג אותה - אך לא להתגרש ממנה'".[11]

בשביס הקיף את עצמו בנשים כמתרגמות, מעריצות ומקורות השראה. שתי הנשים שהצליחו למשוך את ליבו היו דובה גרבר, ניצולת שואה ודוברת יידיש מהבית, ועליזה שבריין, אחת המתרגמות של בשביס. לדעתה של כותבת הביוגרפיה שלו, "המכנה המשותף בין דובה דבורה ואלמה היה נכונותן לטפל בבשביס, לראות בו מאהב וילד גם יחד. בתקופות שונות שימשה כל אחת מהן מזכירה, וכל אחת הצטרפה אליו לנסיעותיו".[12]

קשה שלא לראות באורח חייו הדהוד של יצירתו הנפלאה "שונאים סיפור אהבה". בהקשר של דמותו של הרמן ברודר בספר זה הוא אומר: "אני סביל במידת מה, מעולם לא חיזרתי אחרי נשים. הן נאלצו לבוא אלי, כיוון שהייתי ביישן[13]".

על יחסיו עם אחיו ישראל יהושע זינגר אמר: "אף שכל תכניותי היו קשורות באחי יהושע, שישלח לי 'אפידוויוט' לבוא לאמריקה באשרת תייר ויעזור לי להישאר שם, עניתי על מכתביו לעיתים רחוקות",[14] ובשיחתו עם רוצ'רד בורגין: "למעשה אחי היה המורה שלי לספרות... לעיתים רבנו, כדרך אחים, אך הסברה שאחי עמד בדרכי ועיכב את התפתחותי היא שגויה לחלוטין. ההיפך הוא הנכון. הוא סייע לי להתפתח".[15]

צמחונות וטבעונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

המעבר לצמחונות ממשית התרחש בתקופה מאוחרת יחסית בחייו: כאשר היה כמעט בן שישים.[16] הצמחונות ידועה כמוטיב מרכזי ביצירתו. בסיפורו "כותב המכתבים", מספיד גיבור הסיפור, הרמן, את העכברה שחלקה עמו פרק מחייה ומתה בגללו: "מה הם יודעים - כל המלומדים הללו, כל הפילוסופים הללו - על שכמותך? הם שכנעו את עצמם כי האדם, הנפשע שבכל המינים, הוא נזר הבריאה. כל היצורים האחרים נבראו רק כדי לספק לו מזון, עור, ולסבול ייסורים והשמדה. מבחינתם, כל בני האדם נאצים; עבור בעלי החיים כל יום הוא טרבלינקה."[17] כך בספרו הידוע "העבד" כותב בשביס: "היהודים נהגו ביצורים כפי שנהגו הגויים עם היהודים. המילים ראש, גרגרת, כבד, כרעיים, קורקבן, עוררו בו חלחלה. כל פעם שנטל בשר לפיו, דומה היה עליו כאילו אוכל מבשר ילדיו... אף קרה שלאחר סעודת-שבת יצא החוצה והקיא הכל...".[18]

בשביס זינגר אף תמך בטבעונות ולא רק בצמחונות. בספרו "העבד" מצהיר הגיבור יעקב כי אינו אוכל גם מוצרי חלב וביצים: "האשה... הביאה לו תבשיל חם, אך יעקב הסביר לה שאינו אוכל דגים או בשר ושום מאכל מן החי, אף לא גבינה וביצה".[19]

מדבריו בנאום פרס נובל, 1978[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1978 זכה בשביס-זינגר בפרס נובל לספרות. הוא התלבט באיזה שפה ינאם בעת קבלת הפרס. תמיד חש כי הוא חב את הצלחתו לשפה האנגלית. ביידיש, אמר, ספר מוכר 2,000 עותקים, במקרה הטוב, ואילו באנגלית הוא רב מכר. עם זאת, דבר לא יכול היה להחליף את חיבתו ליידיש. הוא סבר שעל הספרות להביא שמחה, לברוא עולם אחר לקורא, ויחד עם זאת היא יכולה - ואולי אף חובתה - לתעד ולשמר עולמות שנכחדו. כפשרה, החל את הנאום ביידיש והמשיכו באנגלית. מתוך הנאום:

היידיש היא שפה של גלות, בלי ארץ, בלי גבולות, שאינה נתמכת בידי שום ממשלה. זו שפה שאין בה מילים לכלי נשק ולשיטות מלחמה. זו שפה שבזו לה, הן יהודים שהשתלבו באמנציפציה והן גויים. האמת היא, שאת הדברים להם הטיפו הדתות הגדולות, יישמו דוברי היידיש בגטאות יום יום. הם היו עם הספר במובן האמיתי ביותר של המילה. הם לא ידעו תענוג גדול יותר מאשר לימוד האדם והיחסים האנושיים, אותם כינו "תורה, תלמוד, מוסר, קבלה". הגטו היה לא רק מקום מקלט למיעוט נרדף, אלא גם ניסוי גדול בשלום, משמעת עצמית והומניזם.

בית אבי ברחוב קרוכמלנה בווארשה היה בית לימוד, בית משפט, בית תפילה וסיפור סיפורים, כמו גם מקום לנישואין ולחגיגות חסידיות.

ביידיש אפשר למצוא ביטויים של עונג, תאווה לחיים, געגועים למשיח, סבלנות והערכה עמוקה לאינדיבידואליות האנושית. ביידיש יש הומור והערכה לכל יום בחיים, לכל פרור של הצלחה, לכל מפגש של אהבה... היידיש אינה מקבלת את הניצחון כמובן מאליו. היא מתגנבת, חומקת, מבריחה את עצמה בין כוחות ההרס...

היו שקראו ליידיש שפה מתה, אך כך נקראה גם העברית במשך אלפיים שנה. היא הוחייתה בזמננו באופן ראוי לציון, כמעט פלאי. ארמית הייתה לבטח שפה מתה במשך מאות שנים, אך אז היא הביאה לחיים את ספר הזוהר, יצירה מיסטית בעלת ערך רב. עובדה היא, כי היצירות הקלאסיות של הספרות היידית הינן גם היצירות הקלאסיות של הספרות העברית המודרנית. היידיש עדיין לא אמרה את המילה האחרונה. היא מכילה אוצרות שטרם נגלו לעיני העולם. הייתה זו שפתם של קדושים מעונים וצדיקים, של חולמים ושל אנשי קבלה – עשירה בהומור ובזכרונות, אותם מי ייתן והמין האנושי מעולם לא ישכח. אם לנסות ולהמחיש זאת, יידיש היא השפה החכמה והצנועה של כולנו, צורת הדיבור של אנושות מפוחדת אך מלאת תקווה.[20]

איורים בספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

חלק מספריו של בשביס-זינגר אויירו על ידי אמנים ידועים, ביניהם רפאל סויר, מוריס סנדק, אריק קרל ורות צרפתי.

מספריו שתורגמו לעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחזות לפי יצירותיו שהוצגו בארץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ישראל זמיר, אבי יצחק בשביס זינגר, ספרית פועלים וידיעות אחרונות, 1994.
  • ג'נט האדה, יצחק בשביס זינגר : ביוגרפיה, רסלינג, 2009.
  • פלורנס נואוויל, יצחק בשביס זינגר : ביוגרפיה, מצרפתית: דורית דליות רבינוביץ, ידיעות ספרים, תל אביב, 2010.
  • יהודה אטלס, "יצחק בשביס זינגר: חשוב הסיפור, לא המסר", בספר ילדים גדולים (כרך 2, עמ' 220-215), הוצאת ידיעות אחרונות, 2003.

על יצירתו:

  • ג'נט האדה, "אשכנז של הדמיון", רגע של הולדת, תשס"ז-2007.
  • יעל שגב, "זהות מינית אמביוולנטית ביצירות יצחק בשביס-זינגר", חוליות 10, 2006.
  • נתן כהן, "איגוד הסופרים והעיתונאים היהודים בוורשה בחייו וביצירתו של יצחק בשוויס-זינגר", בין שתי מלחמות עולם, תשנ"ז-1997.
  • בלהה רובינשטיין, "תבניות סיפור ביצירות יצחק בשביס-זינגר וזיקתן למסורת הסיפור הקבלי-עממי", חוליות 2, 1994.
  • אברהם רובינשטיין, "בין גוריי לבילגוריי: עולמו הספרותי של יצחק בשביס-זינגר ועולמה ההיסטורי החברתי של יהדות פולין", מבוע י"ח, תשמ"ג-1983.
  • חנא שמרוק, "בין אוטוביוגראפיה לרומן ביצירת בשביס", מולד 41, 251, 1982.
  • מרדכי אבישי, "על יצחק בשביס-זינגר, המופלא והפשוט בעולמו", מאזנים מ"ז, 6, תשל"ט-1979. (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR דרך אתר הספרייה הלאומית, לאחר הזדהות ולאחריה כניסה לכתב עת כלשהו דרך המסך המוצג. הרישום לאתר הספרייה הוא חינם)
  • אברהם בלט, "משנתו הסיפורית של יצחק באשביס-זינגר", מבוע ט"ו, תש'ם-1980.
  • דינה פלדות, "דון ז’ואן או שלומיאל? קזנובה ביצירתו של יצחק בשביס-זינגר", בשער 156, 1981.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ נתן כהן, "העט מנסה לעצור את הזמן שחלף", עיתון הארץ, דצמבר 2004
  2. ^ בשבוס זינגר, "איגוד הסופרים", התפרסם ב"פארווערטעס" מ 28 ביוני 1979 ועד, מ 28 ביוני 1979 ועד 10 בינואר 1980 [דרושה הבהרה]
  3. ^ יצחק בשביס זינגר וריצ'רד בורגין, שיחות עם יצחק בשביס זינגר, עמ' 86.
  4. ^ יצחק בשביס זינגר וריצ'רד בורגין, שיחות עם יצחק בשביס זינגר, עמ' 91.
  5. ^ יצחק בשביס זינגר וריצ'רד בורגין, שיחות עם יצחק בשביס זינגר, עמ' 97.
  6. ^ יצחק בשביס זינגר וריצ'רד בורגין, שיחות עם יצחק בשביס זינגר, עמ' 109.
  7. ^ יצחק בשביס זינגר וריצ'רד בורגין, שיחות עם יצחק בשביס זינגר, עמ' 24.
  8. ^ ג'נט האדה, יצחק בשביס זינגר : ביוגרפיה, עמ' 125.
  9. ^ ג'נט האדה, יצחק בשביס זינגר : ביוגרפיה [דרושה הבהרה]
  10. ^ ישראל זמיר, אבי יצחק בשביס זינגר, עמ' 71.
  11. ^ יצחק בשביס זינגר וריצ'רד בורגין, שיחות עם יצחק בשביס זינגר, עמ' 102.
  12. ^ ג'נט האדה, יצחק בשביס זינגר : ביוגרפיה, עמ' 204.
  13. ^ ריצ'רד בורגין, שיחות עם יצחק בשביס זינגר, ספריית פועלים, 1990
  14. ^ ג'נט האדה, יצחק בשביס זינגר : ביוגרפיה, עמ' 108.
  15. ^ יצחק בשביס זינגר וריצ'רד בורגין, שיחות עם יצחק בשביס זינגר, עמ' 103.
  16. ^ ג'נט האדה, יצחק בשביס זינגר : ביוגרפיה, עמ' 184.
  17. ^ תרגום: נמרוד הלפרן, מעריב, 12/7/2002. וראו גם: כל יום הוא טרבלינקה (ספר); מאמריה של יעל שמש בקישורים חיצוניים.
  18. ^ "העבד", הוצאת עם עובד, פרק ששי, אות ד'.
  19. ^ "העבד", הוצאת עם עובד, פרק שלושה-עשר, אות ג'.
  20. ^ ישראל זמיר, אבי יצחק בשביס זינגר, ספרית פועלים וידיעות אחרונות, 1994, ע' 117, 131