יצחק מנחם נחום טברסקי
 | |
| רבי יצחק מנחם נחום במארינבאד | |
| לידה |
1888 ה'תרמ"ח  |
|---|---|
| פטירה |
1942 (בגיל 54 בערך) ה'תש"ב |
| תקופת הפעילות |
?–1942 |
  | |
רבי יצחק מנחם נחום טברסקי (ה'תרמ"ח, 1888 - ה'תש"ב, 1942) היה אדמו"ר בדור השלישי בשושלת שפיקוב ורבה של רווה-רוסקה. נספה בשואה.
קורות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]
נולד בעיירה שפיקוב שבפלך פודוליה לרבי מרדכי, האדמו"ר משפיקוב (ענף מחסידות סקווירא) וחוה בת רבי יוחנן מרחמסטריווקא. היו לו ארבע אחיות מבוגרות ממנו ואח צעיר.
בצעירותו הלך שמו לפניו כעילוי, ורבני העיר ליבנו עמו סוגיות סבוכות בתלמוד ובהלכה. כך מתאר זאת טברסקי בסגנונו הספרותי המיוחד:
הרבה תורה למדתי בחיי. קימטתי הרבה את מצחי על ספרי התלמוד והפוסקים העבים. הגיתי הרבה גם בספרי החוקרים, המקובלים והחסידים שלנו. ועל ידי זה, ביצרתי לי עמדה הגונה בין הלומדים אשר בעירי, וקניתי לי "שם" בכל סביבתי, וכל הלומדים והחסידים - מטיפוס הישן, האמונים על ספרי החסידים הראשונים, ואשר יצקו מים על-ידי ה"צדיקים" הזקנים - באים יום יום לבקרני. זה בא בסוגיתו החמורה בש"ס שהוא מתקשה בה וחפץ להתיישב עמי בדבר, לשמוע את דעתי בזה, וזה בא בפיסת הרמב"ם שהוא נבוך בה, והלז רוצה לשבת "סתם" אצלי, להעניק לי ממעשיותיו...[1]
בשנת 1910 נישא לשבע, בתו של רבי ישכר דוב רוקח מבעלז, ועבר להתגורר ליד חמיו בבעלז שבאזור לבוב.
בשנת 1914 (ה'תרע"ד) בא לשפיקוב לבקר אצל אביו החולה, ומשנפטר האב בפסח אותה שנה התמנה לאדמו"ר במקומו, לצד גיסו רבי שלום יוסף פרידמן. הוא נשאר בשפיקוב, בנפרד ממשפחתו שנותרה בבלז. במלחמת העולם הראשונה עבר תלאות רבות עם אמו ואחיותיו. רק ב-1918 שב והתאחד עם אשתו וילדיו בהונגריה, לשם גלה האדמו"ר מבלז. בשנת 1922 חזרה המשפחה לגליציה, לעיירה אולשיצה, ובשנת 1925 חזרו לבלז. בשנת 1926 (ה'תרפ"ו) מינהו חמיו לכהן כרבה של ראווה רוסקה, כ-35 ק"מ מבלז, שבה התגוררו חסידי בלז רבים. אף שחמיו נמנה עם המתנגדים לציונות, רכש הרב טברסקי את השקל הציוני.[2]
במלחמת העולם השנייה דחה את האפשרות שהוצעה לו להימלט, ובחר להישאר עם בני עדתו. כשהגיעו חיילי גרמניה הנאצית לגליציה, בקיץ 1941, הם התעללו בו. נספה בבלז'ץ בשנת ה'תש"ב (1942).
דעותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]
כלפי חוץ היה טברסקי השתייך לבית חותנו רבי ישכר דוב מבעלז. חותנו כינהו בהערכה "הלמדן שלי" (בלשונו: "מיין למדן")[3], סמך על פסקיו ואף הסמיכו לייצג את בית בלז בוועדי הרבנים הכלל ארציים בפולין. גם כיום מכונה טברסקי בספרי הזיכרון הקהילתיים בתואר "הרב הקדוש"[3].
בשנת 2006 חשף דוד אסף כי טברסקי נסחף בצעירותו אל תנועת ההשכלה, והביע סלידה גלויה מחסידים ומנהגיהם ולבושיהם. החשיפה מבוססת על מכתב שכתב טברסקי אל סופר היידיש יעקב דינזון בשנת 1910, טרם נישואיו עם שֶבֶע, בתו של רבי ישכר דוב רוקח מבֶּלז. במכתב הוא מתאר בכישרון ספרותי את עולמו "הפעוט והמכוער", את "הניוול והכיעור" אשר בלבושו החיצוני, את כמיהתו "להשליך את המסכה השחורה" מעל פניו, ואת שנאתו לחסידות ולחסידים.
במיוחד הוא מביע את חששו מהגורל הצפוי לו בחצר בלז הידועה כקנאית ושמרנית (בלשונו: "אם עשרה קבין קנאות דתית קיצונית, בערות וטיפשות, ירדו לעולם - תשעה מהן נטלה בעלז, והאחת כל העולם"), ומחמיו לעתיד, רבי ישכר דוב, אותו הוא מכנה: "האינקויזיטור הגדול" [4].
המכתב לא התגלה בזמנו, ובהמשך אותה שנה נישא והתגורר ליד חמיו בבלז. ישנה השערה כי אחרי נישואיו שינה את השקפותיו החריפות נגד החסידות, והזדהה עם ההשקפה החסידית.
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- הרב יצחק לוין (עורך), אלה אזכרה: אוסף תולדות קדושי ת"ש-תש"ה, חלק רביעי, "המכון לחקר בעיות היהדות החרדית", ניו יורק תשכ"א, ערכו בעמ' 132–136
- מאיר וונדר, מאורי גליציה : אנציקלופדיה לחכמי גליציה, המכון להנצחת יהדות גליציה, תשל"ח-תשס"ה, כרך ג', עמ' 14–16
- דוד אסף, נאחז בסבך: פרקי משבר ומבוכה בתולדות החסידות, מרכז זלמן שזר, 2006, פרק שביעי: 'וידוי נשמתי הנענה': עולמו של ר' יצחק נחום טברסקי משפיקוב, עמ' 317–348