יצחק סירקין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
כיתת הציור של יצחק סירקין באולם הציור בבית הספר הריאלי, הדר הכרמל, חיפה, 1920

יצחק סירקין (188310 ביוני 1938, י"א בסיוון תרצ"ח) היה פסל, אדריכל ומורה לאמנות ביישוב. אחיו הצעיר של נחמן סירקין.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

יצחק בן אליעזר סירקין נולד בעיר מוהילב שברוסיה, ובילדותו עברה משפחתו למינסק. אביו היה חסיד שעסק בלימוד תורה, ואמו ניהלה בית מלאכה לגרביים. למד פיסול וריקוע נחושת בבית ספר לאמנות בקאזאן ופיסול ואדריכלות באקדמיה בסנקט פטרבורג ובמוסקבה, וסיים ב-1912.[1] סירקין שאף להיות פסל אמן, אך הוא ביקר בחומרה את יצירותיו עד שלבסוף משך את ידו מהפיסול והתמסר ללימודי אדריכלות ואמנות.[2] בימי המשבר בבצלאל והסכסוך שנתגלע בין בוריס שץ לוועד הברלינאי ב-1913, כשנה לאחר תום לימודיו של סירקין, הזמין אותו הוועד לעלות לארץ ישראל, לירושלים, ולעמוד בראש מחלקת המִקשה (המחלקה לעבודות נחושת) בבית הספר. שם התיידד עם הצייר ריכרד גולדברג, שהגיע ב-1911 ל"בצלאל" מטעם ההנהלה הברלינאית לפקח על בתי המלאכה,[3] ועם בנו, אריך גולדברג, שניהל לצד סירקין את מחלקת המקשה.[4]

כשביקש ארתור בירם לייסד בית ספר תיכון למלאכה בחיפה, המליץ לו זאב ברין על סירקין, שלא היה מרוצה מהנעשה ב"בצלאל". הוסכם ביניהם שסירקין ייצא לגרמניה לרכוש ציוד עבור בית הספר, בסוף חודש יוני 1914 עזב סירקין את "בצלאל"[5] (את מקומו כמנהל מחלקת המקשה תפס זאב רבן) ונסע. בסוף חודש יולי פרצה מלחמת העולם הראשונה, וסירקין נשאר בברלין, שם היה פעיל בתנועה הציונית ועבד כעוזר של דייוויס טריטש בחיבור ספרים על ארץ ישראל ותוכניות להתיישבות בה.

בשנת 1920 שב לארץ, התיישב בחיפה וסייע בפיתוח בית הספר הריאלי מיסודם של בירם ופנחס כהן. בירם ניסה להפוך את בית הספר לבית ספר עמלני, שהלימודים העיוניים בו יילמדו דרך העשייה והעבודה תהיה אמצעי ביטוי ליצירה עצמית של הילד,[6] וסירקין וצוות מורים מקצועיים הציעו תוכנית לימודים בדגש עמלני, שנתקלה בהתנגדות המורים העיוניים.[6] בתוך כך הוא נשלח שוב לגרמניה ללמוד על דרכי ההוראה בבתי ספר עמלניים. בהיותו בברלין נשא אישה, גרֶטֶל, ושב עִמה לארץ. מאז שובו הורה בבית הספר – בשנים הראשונות לימד ציור ומלאכת יד, ובהמשך התרכז רק בהוראת ציור. סירקין הוא שעיצב את סמל בית הספר.[7] בין תלמידיו: קוסו אלול.[8] על פי חוקרת הוראת האמנות העברית בישראל מירי שטיינהרדט, נושאי השיעור היו מכוונים להסתכלות – ציורי טבע דומם, ציור מחוץ לכיתה, מן הנוף, ופעמים רבות ציור מודל (תלמיד ששימש מודל) – והדגש ניתן על הצד האינטלקטואלי.[9] לדעת תלמידו דב מדזיני, שהיה בעצמו לאמן ובמשך שנים רבות מורה לאמנות בבית הספר הריאלי, סירקין "היה צייר ואדריכל אבל ללא כל הכשרה והבנה פדגוגית ודידקטית. את כל זמן השיעור הוא הקדיש למספר קטן של תלמידים, כולל 'התערבות' ממשית בציור". עם זאת, לדבריו, "סירקין היה דוגמה טובה איך לא ללמד, אך הוא הלהיב".[10]

במקביל להוראה, פתח סירקין כעבור מספר שנים משרד אדריכלות. הוא ביצע עבודות שונות, בהן ביתן עשוי זכוכית ופלדה שהוקם ב"יריד המזרח" בתל אביב (1932) עבור חברה לעבודות ברזל, ותכנן מספר בניינים – כולם בחיפה (בהדר הכרמל ועל הר הכרמל, וכן בשכונת מושלי) ובסגנון מודרני: בניין מגורים ברחוב אחד העם; בית יחיאל ויצמן, ברחוב מלצט; בית תח"מ; בית סירקין, בהדר הכרמל.[1] בשעות הפנאי שלח ידו בפיסול, ובפרט בגילוף דיוקנאות בעץ ובאבן. בין יצירותיו: מסכת שמריהו לוין.[11] כמה מפסליו מצויים בעין חרוד.[8][12]

מבקר האמנות גבריאל טלפיר תיאר את סירקין כ"גבה-קומה, רחב-גרם ויפה-תואר, בעל בלורית מאפירה וזקן מחודד; שופע חיים ואוהב חיים. אהב הלצה שנונה, שהיה מרבה להשמיע ואף לשמוע, כשצהלת צחוקו פורצת במלוא עוזה. היה דמות חלוצית מובהקת, בעל נפש רגישה ואפקי תרבות רחבים... אהב את החיים ואת שפעת השמחה והעליזות. יחד עם זאת היה דמות בוהימית, מעורה בחיי האמנות, אוהב אמנים, תומך בהם ומשתף את עצמו בבעיותיהם ובסערת האוואנגרד הצעיר." לדבריו,

הוא הוריש לנו ירושה אמנותית ואדריכלית לא-מבוטלת לפי תנאי החיים והעבודה בזמן ההוא, פסלים שערכם האמנותי אינו מוטל בספק, כי כוח עיצובו ועינו החדה סייעו לו בגילוף דמויות בעץ ובאבן. הוא אהב לגלף דמויות בעץ והעניק להן מהשראתו ומחוויתו הנפשית העשירה והתוססת, הוא אהב את מלאכת-הגילוף, את האדם ואת החיים. את מלוא הפנטאסיה היוצרת השקיע בעיצוב דיוקנאות של דוגמנים נבחרים ודלה מפניהם את אישיותם האותנטית. יצר האמנות לא נתן לו לקפוא על שמרים, לא נתן לו להסתגר במסגרת של תפיסה מוגדרת. היה תמיד ער להמתרחש בעולם האמנות ושיתף את עצמו בליבון בעיות אמנותיות, שעמדו ברומו של עולמנו הקטן. מלאכת-הגילוף, שעסק בה במין תאוה לוהטת, הייתה חלק מחזותו האנושית והאמנותית. פסליו השונים, דיוקנאות לרוב, מעוצבים לא רק בכוח של ידע טכני רב אלא בעיקר בזכות הפנטאסיה היוצרת, שמילאה את אישיותו הנלבבת והסוערת, שידעה להציץ לפני ולפנים של סערת החיים. יחד עם זאת ידע להציץ לתוך נפשו של הדוגמני, לראות את לבטיו, סבלותיו ואת שמחת חייו, כדי לשמור עולם אירועים זה בנפחים פלאסטיים, הבנויים במיקצבים מעוגלים, בשבירת המישטחים או בהעגלתם המכוונת למטרה מוגדרת. פסלים אלה, בעץ ובגבס, מעידים גם, שסירקין האמן היה אדם מלא הומור, לעיתים הומור סארקאסטי ולעיתים מלא סלחנות, כאדם המבין ליסורי זולת. הוא אהב את החיים כאמן ואת האמנות באדם, שידע טעם וסוד החיים, ואת שני קטבי נפשו עיצב בעבודותיה חיים ואמנות. כי שתי רשויות אלה מילאו את ישותו, בעלת תחושה חריפה ורגישות עדינה. היה בעל פנטאסיה, שהוליכה אותו לעיצוב עבודותיו מזווית-ראות מיוחדת, שהיו בה אימגינאציה מפותחת ועצמת ראיה, שאיפיינו את אישיותו.[13]

נקבר בבית העלמין החדש בחיפה. הניח אישה.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • גבריאל טלפיר, 'יצחק סירקין', בספרו 100 אמנים בישראל שהלכו לעולמם בשנים תרס"ח–תש"ל, תל אביב: גזית, תשל"א, עמ' 23. (במקור בגזית כו, עמ' 51)

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 אליעזר פרנקל, 'סירקין, יצחק', בספרו: כרונולוגיה: תולדות האמנות, 1900–1909, תל אביב: הסדנא לעיצוב ואדריכלות, 1993, עמ' 431.
  2. ^ לדברי גבריאל טלפיר, "במוסקבה עיצב פסל של "קין" בממדי-ענק, שלפי כל הדעות היה יצירה מעולה, אך הוא התייחס אליו בספקנות עד כדי כך, שבאחד הימים התגנב לאָטֶליֶה שלו באקדמיה ובמהלומות-פטיש הרס את יצירתו. מאז משך ידו מן הפיסול והתמכר ללימוד אדריכלות ומלאכת-מחשבת, כדי בזה לתרום את תרומתו לבנין הארץ. לא היה חובב-ציון, אך ראה את חובתו לשתף את עצמו ביצירה הלאומית" (גבריאל טלפיר, 'יצחק סירקין', בספרו 100 אמנים בישראל שהלכו לעולמם בשנים תרס"ח–תש"ל, תל אביב: גזית, תשל"א, עמ' 23..
  3. ^ גדעון עפרת, על הארץ: האמנות הארצישראלית: פרקי אבות, כרך א, תל אביב: י’ גולן, תשנ"ג 1993, עמ' 233; הנ"ל, ביקורי אמנות: פרקים על אמנים ישראלים, ירושלים: הספרייה הציונית – ההוצאה לאור של ההסתדרות הציונית העולמית, תשס"ה 2005, עמ' 23.
  4. ^ נורית שילה-כהן, בצלאל של ש"ץ: 1906–1929, ירושלים: מוזיאון ישראל (קטלוג), תשמ"ג, עמ' 68.
  5. ^ ביחד איתו עזב גם אריך גולדברג (שילה-כהן, בצלאל של ש"ץ (תשמ"ג), עמ' 85).
  6. ^ 6.0 6.1 מירי שטיינהרדט, מגמות בהוראת האמנות במאה ה-20, דור לדור ל (2007), 149.
  7. ^ שרה הלפרין, ד"ר א. בירם ובית הספר הריאלי: דרכים חדשות ומסלול קבוע, ירושלים: ר’ מס, 1970, עמ' 185.
  8. ^ 8.0 8.1 ישעיהו אביעם, סלע השיש יהיה "משה", מעריב, טור 4, 17 ביולי 1963.
  9. ^ שטיינהרדט, מגמות, 150.
  10. ^ מובא אצל שטיינהרדט, מגמות, 150.
  11. ^ יצחק סירקין, דבר, 12 ביוני 1938.
  12. ^ זרבבל גלעד ונריה ציזלינג (עורכים), עין חרוד – פרקי יובל, תל אביב: הקיבוץ המאוחד ועין-חרוד, תשל"ג 1972, עמ' 216.
  13. ^ טלפיר, סירקין, בספרו 100 אמנים בישראל (תשל"א), עמ' 23).