יצחק רובין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אין תמונה חופשית

יצחק רובין (נולד ב-14 במאי 1950) הוא במאי, מפיק ותסריטאי קולנוע ישראלי.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

יצחק רובין נולד בקריית ים, בן להורים ניצולי שואה. שירת בצה"ל ולאחר מכן עשה תואר ראשון בכלכלה ומדע המדינה באוניברסיטת חיפה בשנים 1974-1971. לימד מתמטיקה ואזרחות בבי"ס התיכון "אורים" בקריית טבעון. בוגר בית הספר לתיאטרון בבית רוטשילד (חיפה), למד תואר ראשון ושני באמנויות התקשורת באוניברסיטת ויסקונסין-מדיסון בשנים 1979-1975. עם שובו לישראל החליט לפעול במישור החברתי וניהל את מרכז הקליטה בעפולה. היה עתונאי ב"רחוב ראשי" בשנים 1984-1982. ייסד את התיאטרון הקהילתי ואת הטלוויזיה הקהילתית הראשונה בישראל באור עקיבא וניהל אותה בשנים 1985-1983. 1982-1985 - היה במאי התוכנית "שמונה וחצי" לתרבות ואמנות בטלוויזיה הישראלית בשנים 1985-1982. שימש כדובר ראש עיריית קריית מוצקין בשנים 1987-1985. בשנים 1995-1992 היה יושב ראש המועצה לתרבות ואמנות חיפה, במינוי עמרם מצנע, ראש העיר חיפה. היה שותף, ממיסדי ובעלי חברת טכניוז (מדיה) שעסקה ביחסי ציבור לארגונים עסקיים ולחברות היי-טק, ובהפקות קולנוע וטלוויזיה בשנים 2014-1985.

לימד קולנוע באוניברסיטת תל אביב (1984-1982) ובאוניברסיטת חיפה (1999-1991). החל משנת 2003 משמש כמרצה לבימוי ולהפקה במכללה האקדמית כנרת עמק הירדן. בשנת 2011, עומד בראש מערך הלימודים המעשיים במכללה. כיהן כיו"ר חבר השופטים בפסטיבל הסרטים הבינלאומי ברומא (אנ').

לאורך שנות האלפיים ביים רובין טרילוגיית סרטי תעודה בשם "המסדרונות האפלים" (הסרטים: "רצח לכל החיים", "הסניגור" ו"רצח שופט"). בסרטים אלו הוא נעזר בראיונות עם עורכי דין, חוקרי משטרה וצילומים מחדרי החקירות. לדעתו של רובין קיימת במדינת ישראל מה שמכונה בפיו "אנטומיה של הרשעה". לשיטתו עורכי דין מטעם הפרקליטות והמשטרה משוכנעים בצדקתם, מגבשים לעצמם תזה ומוכנים לעבור על החוק ועל כללי האתיקה על מנת להרשיע את הנאשם. הפרקליטות הגישה נגדו תביעות שהגיעו עד לבית המשפט העליון, שפסק בדצמבר 2010 לטובת רובין. [1]

עמד בראש קמפיין נגד הגזענות שהתנהל בעתונות הישראלית בשנות ה-90. היה פעיל במאמצים להדיח את אריה גוראל, ראש עיריית חיפה, ב-1993. בין מקימי "אגודת ה-40" להכרה בכפרים הערביים הלא מוכרים. מיוזמי הפגנות המילואימניקים לאחר מלחמת לבנון השנייה.

בשנת 2014 הוציא את ספרו השלישי "שלג בחולות" בהוצאת פרדס.

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • שלג בחולות - הוצאת פרדס, תשע"ד 2014. 376 עמודים.
  • המדריך למשחק מול מצלמה - עם המובילים במורי המשחק בעולם, שחקנים ובמאים זוכי פרס האוסקר. הוצאת גוונים, תשע"ג 2013.
  • ההיפוכונדר – גלגולה של חרדה מטורפת, בהוצאת ספרית פועלים, 1993.

מבחר מסרטיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • לחיות כאן להיות שם (1998) – עוסק בניצולי שואה ומשפחותיהם. זכה בפרס ציון לשבח, פסטיבל הבינלאומי לקולנוע בשיקגו.
  • בין שתי נשים (2002) – מפגשה של אימו של רובין עם השחקנית אורנה פורת, שגילמה אותה בסרטו הראשון.
  • תמונה קבוצתית עם אישה (2003) – מיכל ינאי בתפקיד אירית סלו, שניהלה סיפור אהבה עם בחור בדואי, הולידה בת, מסרה אותה לאימוץ, עזבה את הארץ ושבה אליה לאחר שנים רבות על מנת למצוא אותה. הסרט הוקרן בבתי הקולנוע בישראל ובטלוויזיה, הוצג בפסטיבל הבי"ל מונפלייה ולפסטיבל הבינלאומי בכלכותא, וזכה בפרס התסריט בפסטיבל הסרטים הבינלאומי חיפה.
  • רצח לכל החיים (2005) – הסרט עוקב אחר עמוס ברנס, שהורשע ברציחתה של רחל הלר וזיכויו מאשמה כעבור 28 שנה במשפט חוזר, אותו ייצר עו"ד דייוויד וינר. בסרט רובין טוען שהמשטרה הרשיעה את ברנס, בלי שהיו לה הוכחות מספיקות, כדי להציג את פתירתו של הרצח. הסרט הוקרן בפסטיבל הטלוויזיה הבינלאומי של רומא.
  • הסניגור (2006) – הסרט מספר את שנתו האחרונה של דייוויד וינר, סגן הסנגורית הציבורית, שייצג את יצחק זוזיאשווילי שנאשם ברצח השופט עדי אזר. רובין מציג בסרט את הדעה שהמשטרה ניצלה את ויינר על מנת לסחוט מידע מאז וכתוצאה מלחצים אלה ויינר התאבד.
  • הקרב האחרון על דגניה (2008) – הסרט מספר את סיפור המאבק על הפרטתו של הקיבוץ הראשון, דגניה א', בין התומכים בהפרטה למצדדים בהמשך החיים השיתופיים.
  • רצח שופט (2008) – הסרט עוסק ברציחתו של השופט עדי אזר ב-2004. לטענת רובין האשמים האמיתיים לא נתפשו ולמורשעים ברצח נגרמו עיוותי דין חמורים והם הורשעו יתר על המידה.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]