יצחק רילף

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
יצחק רילף, בון 1890
איור של יצחק רילף מ-1886, מכתב העת "כנסת ישראל"

יצחק רִילְףגרמנית: Isaac Rülf;‏ 10 בפברואר 1831, ראואישהולצהאוזן, הסן18 בספטמבר 1902, בון) היה רב, עיתונאי ופילוסוף יהודי גרמני ופעיל ציוני בולט.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

יצחק בן יהודה רילף נולד בשנת 1831 בכפר רַאואִישְהוֹלְצְהַאוּזֶן (Rauischholzhausen) שבהסן. בשנת 1849 קיבל תעודת הוראה, והחל לשמש כעוזר לרב המחוז, וכן לימד ביישובים קטנים אחרים. הוא עבר את מבחני התיכון וקיבל תעודת גמר מאוניברסיטת מרבורג. בשנת 1857 נבחן לפני ועדת-רבנים במרבורג, וקיבל מהם "היתר-הוראה", תעודת הסמכה לרבנות. ואת התואר דוקטור קיבל בשנת 1865 באוניברסיטת רוסטוק. באותה שנה החל לכהן כרבה של מֶמֶל שבפרוסיה המזרחית (כיום קלייפדה שבליטא).

לפרנסתו עסק החל מאפריל 1872 בעריכת היומון הפוליטי הנוצרי Memeler Dampfboot, והחזיק בעבודה זו 26 רצופות. באותה עת התפרסם ככותב ופילוסוף, בעיקר בזכות חיבורו "שיטה של מטפיזיקה חדשה", בן חמשת הכרכים: "מדע רעיון העולם" (1883), "מדע עולם הרעיון" (1888), "מדע אחדות הכוח של המיטפיזיקה החדשה" (1893), "מדע אחדות הרוח" (1897), ו"מדע אחדות האלהים" (1902). בממל, היה רילף מורהו של דוד וולפסון, שירש את הרצל כנשיא השני של ההסתדרות הציונית העולמית. וולפסון בא לממל בגיל 17 מליטא, ורילף לימדו והשפיע עליו רבות.

הוא גילה עניין מיוחד בסיוע ליהודי רוסיה בעיירות הליטאיות, שסבלו מרעב ומחלת הטיפוס, שהתפשטה במיוחד בשנים 1868–1869[1]. רילף מנע מכ-30,000 יהודים לגווע מרעב בזמן הרעב בליטא 1867–1868. לשם כך, הוא אסף סכום מדהים של 630,000 מארק גרמני, שהעביר אותם ל-230 יישובים בליטא. פעילות זו הקנתה לו את הכינוי "ד"ר הילף" (הד"ר המושיע). רילף מצידו התרשם לחיוב מהעובדה שיהודי רוסיה ראו את עצמם בפשטות כיהודים, בניגוד ליהודי "המערב", שחלקם הזדהו עם לאום מדינתם. הוא נסע ​​מזרחה כדי ללמוד על תנאי החיים הקשים של יהודי רוסיה וליטא. בעקבות זאת כתב את "המסע שלי לקובנה" (Meine Reise nach Kowno;‏ 1869) ו"שלושה ימים עם יהודי רוסיה" (Drei Tage in Jüdisch-Russland;‏ 1882). בשנת 1869, רילף הטיף להקמת בתי ספר עבור יהודי רוסיה, הקמת בתי מלאכה בהם יוכלו להתפרנס, וסיוע להגירה אל מעבר לים ולפנים רוסיה[2][3]. בשנת 1873 תוארה פועלו בהמגיד[4]:

"הד"ר רילף במ‬עמעל המשתדל להטיב מצב אחינו השרוים בצר ועוני בפלך זאמעט. ... רואה אנכי ויודע עד מה רבה פעולתו ומה יקרו חסדיו שהוא עושה עם מבקשי עזרתו. בחורי עוני אין מספר הנמלטים מחמת המחסר המציק למו בארץ מגורם ימצאו מחסה תחת כנפיו, את זה יתן לחנך למלאכה המחיה את בעליה, את זה יתמוך בידו להרים פעמיו למסעות לחפש‬ הצלחתו ורבים וכן שלמים ימצאו עזרה בצר להם. ... הד"ר רילף אשר כמלאך הנואל הופיע למו"

בשנת 1877 השתתף בועד לסיוע ליהודי וילקומיר[5]. באוגוסט 1879 ייסד בית ספר לילדי עניים בממל[6][7]. כן ייסד בית חולים קטן בממל עבור יהודים מרוסיה[8].

בשנת 1880 רילף הקים ועמד בראש "ועדה קבועה לסיוע ליהודי רוסיה". במהלך תקופה זו הוא קיבל דיווחים על הפוגרומים ברוסיה. אלה תורגמו לגרמנית בממל ונשלחו לאנגליה, שם הם הופיעו מאוחר יותר בשני מאמרים ארוכים בטיימס בלונדון, ב-11 וב-13 בינואר 1882. יהודים רוסים אף הצליחו לברוח לגרמניה במחתרת בהנהגתו של רילף. בהיות ממל על גבול רוסיה, הגיעו אליה המוני יהודים בדרכם לאמריקה ורילף אסף כספים כדי לסייע להם בדרכם[9]. בשנת 1890 יצאה חברת כי"ח בקריאה נגד הסיוע של רילף ליוצאים לאמריקה בטענה שהם סובלים שם חרפת רעב ועל כן עדיף שיישארו במקומותיהם. בתגובה לכך טען רילף שהוא אינו מעודד הגירה לאמריקה, אולם אם כבר מגיעים אליו לממל נשים ובנים של אנשים שנסעו לאמריקה, הוא מחוייב לסייע להם[10]. ביוני 1891 אף פרסם רילף אזהרה ליוצאים שהוועד שלו יתמוך אך ורק בידי אנשים המחוייבים לצאת מרוסיה והשאר חייבים לצאת עם מלוא הוצאות הנסיעה ולא יקבלו סיוע[11].

רילף היה אחד מהתומכים הראשונים בחובבי ציון. בשנת 1882 פרסם יהודה לייב פינסקר את חיבורו "אוטואמנציפציה!", הקורא להקמת מדינה יהודית בתגובה לאנטישמיות. רילף הסכים לרעיון הבסיסי, אם כי באופן מעט שונה, מה שהניעו לכתוב את "ארוכת בת עמי" (1883), שבו הוא הלך אף רחוק יותר מפינסקר, וטען כי ארץ המולדת היהודית חייבת להיות בארץ ישראל, ששפתה עברית. כמו כן קרא לרכוש מיידית קרקעות בישראל. שלוש שנים מאוחר יותר, רילף היה אחד הדיוקנאות הראשונים שהופיעו בספר השנה "כנסת ישראל" של שפ"ר.[12]

רילף חש פגוע כאשר בשנת 1896 אומצה תוכניתו של הרצל כחזון בינלאומי מוביל של הציונות. במאמר ביקורת חריף שפרסם רילף ב"ציון", הוא קובל על כך שהרצל "התעלם" מכך שפינסקר ורילף קדמו לו בתוכניתם הציונית, ולא הביא דברים בשם אומרם. עם זאת, לאחר שהתוודע לספר "מדינת היהודים", הוא סייע ותמך בתיאודור הרצל, במיוחד נגד "רבני המחאה" האנטי-ציוניים אשר עיכבו את הקונגרס הציוני הראשון. בשנת 1898 הציג רילף את הרצל בקונגרס הציוני השני בבזל שבשווייץ.

עד מותו נטל חלק בכל הקונגרסים הציוניים. בשנת 1898 פרש רילף מתפקידו ועבר עם משפחתו לעיר בון[13]. שנות חייו האחרונות בבון הוקדשו לעבודה למען הפצת הרעיון הציוני.

פרסומיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ד"ר יצחק רילף: מבחר מאמריו; סֻדר בצרוף מבוא בידי אברהם לוינסון,‫ תל אביב: י' שרברק (ספרית שרשים: פרקים נבחרים מספרות היסוד של הציונות: ספר ו), תש"ו.
  • Aruchas Bas-ammi: Israels heilung: ein ernstes Wort an Glaubens- und Nichtglaubensgenossen von J. Rülf, Frankfurt a./M.: J. Kauffmann, 1883.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא יצחק רילף בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ פרייסען, המגיד, 3 בנובמבר 1869
  2. ^ ע"ד מצב ב"י ברוסיא ותקונו, המגיד, 28 ביולי 1869
    פרייסען, המגיד, 10 בנובמבר 1869
  3. ^ צדקה מרחוק, המליץ, 8 בפברואר 1886
  4. ^ יצחק ראבינאוויץ, דייטשלנד, המגיד, 30 באפריל 1873
  5. ^ דייטשלאנד, עברי אנכי, 3 באוגוסט 1877
    הודעות, הלבנון, 4 בינואר 1878
  6. ^ דוד אליעזר טוביאנסקי, מעמעל (פרוסיא), המליץ, 11 בנובמבר 1879
  7. ^ מעמעל (פרוסיא), המליץ, 26 באוקטובר 1880
  8. ^ ישראל איסר גאלדבלום, דייטשלאנד, עברי אנכי, 18 בפברואר 1881
  9. ^ ישראל ערבים זה בזה, המגיד, 27 בנובמבר 1890
  10. ^ מכתבים מפאריס, הצפירה, 5 בינואר 1891
  11. ^ אדוני המו"ל, המליץ, 30 ביוני 1891
  12. ^ יצחק רילף, תולדות ימי חיי, כנסת ישראל, 1886 (נכתב בממל בחודש אדר, תרמ"ו), בפרויקט בן-יהודה.
  13. ^ מעמעל, הצפירה, 29 במרץ 1898