יצחק שמשון שילה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
יצחק שמשון שילה
אין תמונה חופשית
לידה אוגוסט 1913
י"ח באב תרע"ג
האימפריה האוסטרו-הונגריתהאימפריה האוסטרו-הונגרית  האימפריה האוסטרו-הונגרית, הליניאני
פטירה 20 ביולי 2003 (בגיל 89)
כ"ח בתמוז תשס"ג
ישראלישראל  ישראל, ירושלים
תאריך עלייה 1926
השכלה בית הספר לכלכלה של לונדון
תקופת כהונה 19451983
תחומי מחקר גישור ובוררות
תפקידים בולטים
  • סגן נשיא בית המשפט המחוזי בתל אביב
  • שופט בפועל בבית המשפט העליון
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

יצחק שמשון שילה (אוגוסט 191320 ביולי 2003) היה שופט ישראלי, שכיהן בין היתר כסגן נשיא בית המשפט המחוזי בתל אביב, וכן כשופט בפועל בבית המשפט העליון.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שילה נולד ב-י"ח באב תרע"ג לחיה אסתר וישראל שימל, בעיירה גליניאני שבגליציה המזרחית (כיום אוקראינה. בשנת 1918 עברה המשפחה לווינה כפליטי מלחמת העולם הראשונה. בשנת 1926 עלתה המשפחה לארץ ישראל והשתקעה בירושלים. למד אצל הרב אליעזר מאיר ליפשיץ בסמינר המזרחי בבית הכרם (כיום מכללת ליפשיץ).

בשנת 1933 נסע ללונדון ולמד משפטים בבית הספר לכלכלה של לונדון והתקבל להתמחות במידל טמפל בעיר. בשנת 1937 חזר לארץ והתמחה אצל ד"ר משה זמורה (לימים נשיא בית המשפט העליון). בשנת 1942 התגייס לחיל האוויר המלכותי ושירת כחייל מודיעין בקהיר, מדבר לוב, ובאיטליה. במהלך שירותו הצבאי נישא לרחל שור ששירתה כקצינה בחיל העזר לנשים בקהיר.

בשנת 1945 שב לארץ והחל לכן כשופט בבית המשפט השלום בתל אביב. בשנת 1952 קודם לבית המשפט המחוזי וב-1978 מונה לסגן הנשיא. בשנת 1981 כיהן כשנה במינוי בפועל בבית המשפט העליון, אך לא קיבל תקן קבע.

לאחר פרישתו החל להרצות בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב. שילה עסק רבות בתחום הגישור והבוררות, הן בהיבט המחקרי והן בהיבט הציבורי. בנוסף שילה תרגם שירים מעברית לגרמנית וההפך. בשנת השמונים לחייו ראה אור הספר "מנחה ליצחק" ובו מאמרים משפטיים שנכתבו לכבודו[1]. שילה נפטר ב-כ"ח בתמוז תשס"ג[2] ונטמן בבית הקברות סנהדריה בירושלים[3].

לשילה שני בנים: אילן שילה - שופט בדימוס בבית המשפט המחוזי מרכז, וד"ר יוסף שילה.

עבודתו המשפטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפסיקותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-31 בדצמבר 1981 ניתן פס"ד בפרשת ברששת נ' האשאש[4], על ידי השופטים משה לנדוי, אהרן ברק ושילה. העתירה עסקה באישה שנפצעה בתאונת דרכים ודרשה פיצוי על אובדן כושר השתכרות, אף על פי שלא עבדה כלל לפני התאונה וחיה על תמיכות ממשרד הסעד. שילה חידש בפסק הדין כי כושר ההשתכרות של האדם הוא דבר מופשט ולא תלוי ברמת היישום שלו בפועל. על כן, אדם שהזיק לרעהו חייב לפצותו על אובדן כושר התשכרות גם אם לא מימש אותה בפועל קודם הנזק.

באותו היום ניתן פס"ד נוסף על ידי השופטים שילה, ברק ודב לוין, בפרשת שללם נ' משרד הפנים[5]. פנחס שללם עתר נגד שלילת רישיון הנשק שלו שנגרם עקב גילוי עברות קדומות על ידי הרשות הממונה על מתן רישיונות הנשק. שילה, בדעת מיעוט, סבר כי בנושא העוסק ברישיון לאמצעי העלול לעלות בחיי אדם, יש לתת לרשות הממונה מקום להפעיל את שיקול דעתה בנוגע לשלילת רישיונות, גם אם הדבר אינו נראה לבית המשפט.

ממאמריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]