יצחק שפירא (איש חינוך)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
יצחק שפירא (היחיד שלא במדים) יחד עם הרצל שפיר (משמאלו) ומרדכי גור (מימינו) בטקס סיום מחזור של הפנימייה הצבאית לפיקוד בבית בירם

ד"ר יצחק שפירא (26 באוגוסט 19071993) היה איש חינוך ישראלי, שכיהן כמנהל בית הספר הריאלי בחיפה.

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

שפירא נולד בט"ז באלול תרס"ז לאברהם יעקב שפירא ולאסתר בת נתן דוד רבינוביץ בפרצ'ב שבפולין, בן לשושלת אדמו"רים של חסידות דרוהוביץ', צאצאי המגיד מקוז'ניץ. עלה לארץ ישראל בשנת 1922 יחד עם כל משפחתו, בראשות סבו האדמו"ר מדרוהוביץ' רבי חיים מאיר יחיאל שפירא. ב-1925 הצטרף עם אביו, האדמו"ר מדרוהוביץ' רבי אברהם יעקב שפירא, לקבוצת החסידים שייסדו את כפר חסידים בעמק זבולון, בראשות קרובי משפחתו האדמו"ר מקוז'ניץ והאדמו"ר מיבלונה.

בשנות החמישים היה מנהל בית הספר התיכון של קריית מוצקין, מוסד שהקים ד"ר ארתור בירם והיה בשעתו בחסותו של בית הספר הריאלי. משם עבר שפירא לנהל את חטיבת הביניים של בית הספר הריאלי[1], ובשנת 1955, לאחר התפטרותו של יוסף בנטוויץ', מונה למנהל בית הספר הריאלי. כיהן בתפקידו עשרים ושמונה שנה, עד פרישתו בשנת 1983. לאחר מכן המשיך ליטול חלק פעיל בניווט בית הספר ושימש כנשיאו, עד פטירתו בשנת 1993.

שפירא הטביע את חותמו על אופיו ודרכו של בית הספר הריאלי. במהלך שנות כהונתו שונה מבנה בית הספר (שש כיתות יסוד ושש כיתות תיכון), נפתחו כיתות התיכון במרכז הכרמל, ונפתחו מגמות לימוד נוספות. הוא ראה בשותפות של כל אנשי סגל בית הספר - מורים, פקידים, עובדי האחזקה - כעין אחווה משפחתית, וכינה זאת "משפחת בית הספר הריאלי".

על שמו כיכר בעיר חיפה[2].

אחיו הוא הסופר ש. שלום.

שיטתו החינוכית[עריכת קוד מקור | עריכה]

שפירא החשיב את החינוך החברתי-ערכי לא פחות מאשר את החלק הלימודי בבית הספר. הוא שאף לחינוך לדמוקרטיה, לא רק כשיטת משטר אלא כהשקפת עולם הומניסטית. הוא ראה חשיבות רבה בחינוך לשרות הכלל, ומתוך גישה זו טיפח את הגדנ"ע ואת שבטי הצופים שליד בית הספר, ובמשך מספר שנים אף שימש בעצמו ראש שבט "משוטטי בכרמל", שלימים השתלב עם הצופים.

בד בבד עם הראייה המערכתית, היה בעיניו ערך עליון לתלמיד הבודד. הוא קרא לכך "דיני נפשות" והקדיש שעות רבות מזמנו, כולל ימי שישי אחר הצהרים, למפגשים עם אותם תלמידים שראה אותם כזקוקים לכך. הללו כונו "ילדי שפירא". לדבריו "העשייה הייתה למען העשייה", וכפי שהוא הגדיר זאת: "שכר מעשה - מעשה". הוא קלט לבית הספר תלמידים טעוני טיפוח, בוגרי בתי ספר יסודיים שנמצאו ראויים על ידי מוריהם, אך לא יכלו להרשות לעצמם תשלום שכר לימוד. הוא דאג להם לשיעורי עזר ולליווי חינוכי. קליטתם נעשתה במסגרות הרגילות של כיתות בית הספר ולא ב'הקבצות' מיוחדות. בכך הקדים את הרפורמה שנועדה להביא לאינטגרציה בחינוך.

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מנקודת מבטו של מחנך: לקט מאמרים ותגובות, 1971
  • דפים מספר חייו של מחנך (אוטוביוגרפיה), 1974
  • דברי ימי העמים בעת החדישה: המאבק על שלטון עולמי, 1978
  • בשירות חינוכי: פרשת שירות של מחנך-מנהל במוסד חינוך על-יסודי עצמאי (אוטוביוגרפיה), 1987
  • במעגלי החינוך בישראל: מאמרים ותגובות, 1980
  • מכתבים למחנך ומסה על יחסי מורים ותלמידים, 1985
  • החינוך בהווי ימינו: מאמרים ותגובות, 1989
  • הרפורמה והאינטגרציה: מובאות וקטעי מקורות, 1990

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ "... משם עבר לנהל את הכיתות התיכוניות הבינוניות שלנו בהדר." - מתוך: נעמי סרוקה, חידון שנת ה-90: יצחק שפירא, באתר בית הספר הריאלי - נכתב לפי "ידיעות למורים", גיליון 298, קיץ תשס"ג 2003
  2. ^ אמציה פלד, כיכר שפירא, בתוך "מדריך רחובות חיפה", באתר האינטרנט של עיריית חיפה