יצר המוות
 |
ערך ללא מקורות
| |
| ערך ללא מקורות | |
יצר המוות (תָּנָטוֹס) - הוא דחף אנושי לעבר מוות, הרס עצמי, וחזרה למצב שליו שהיה בזמן שהותנו ברחם. יצר המוות הוא דחף ולא אינסטינקט המחויב במציאות של כל אורגניזם חי כדי להתקיים. המונח "יצר המוות" הוצע על ידי סבינה שפילריין ב-1912, וזיגמונד פרויד אימץ אותו בשנת 1920 בספרו "Beyond the Pleasure Principle" שם הציג את יצר המוות כסתירה ל 'דחף להנאה'. תלמידו וילהלם שטקל העניק לדחף את השם תנטוס.
לתאוריה הפסיכואנליטית הייתה השפעה רבה על חקר האישיות. עם זאת, התאוריה אינה עומדת בקריטריונים לתאוריה מדעית. השערות רבות העולות מהתאוריה אינן ניתנות לבדיקה, ורבות מאלו שכן ניתנות לבדיקה, הופרכו.[1]
מתוך מחשבה שלכל דחף יש אנרגיה המניעה אותו טען פרויד כי האנרגיה המניעה את יצר החיים היא הליבידו (הארוס), לעומת האנרגיה המניעה את יצר המוות. פרויד טען שכל מטרתו של יצר זה היא לפגוע באדם עצמו או בזולתו, מתוך רצון להגיע למצב של הומיאוסטזיס (שוויון). פרויד ראה ביצר המוות כאמצעי ל"חזרה לרחם" בו כל צרכינו סופקו וחווינו אושר אמיתי. פרויד טען שלכל יצור אורגני יש רצון לשוב למצב קדומני דומם, שהוא מוצאו של צורת החיים הבסיסית והראשונית ביותר. פרויד גזר את התאוריה על "יצר המוות" מהמבט השמרני, אשר מציג רצון לצורת חיים בסיסית, אינסטינקטיבית ראשונית ואת זה כינה ה 'דחף לעבר המוות', ובעצם כך הפריד בין יצר החיים ארוס ליצר המוות תנטוס.
יצר המוות בא לידי ביטוי בכך שלכל אינדיבידואל יש כוח המניע אותו ותפקידו הוא, שכל יצור אורגני ימצא "נתיב לעבר המוות".
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- יהויקים שטיין, הלא מודע במדע ובפסיכואנליזה, פרק 6, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס.
- טנטוס באתר בטיפולנט.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
יצר המוות, דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Scott O. Lilienfeld et al., Psychology: from inquiry to understanding, 2nd ed., Boston, MA: Pearson, 2011, עמ' 552