יצר המוות

יצר המוות (תָּנָטוֹס) - הוא דחף אנושי לעבר מוות, הרס עצמי, וחזרה למצב שליו שהיה בזמן שהותנו ברחם. יצר המוות הוא דחף ולא אינסטינקט המחויב במציאות של כל אורגניזם חי כדי להתקיים.

המונח "יצר המוות" הוצע על ידי סבינה שפילריין ב-1912, ופרויד אימץ אותו בשנת 1920 בספרו "Beyond the Pleasure Principle" שם הציג את יצר המוות כסתירה ל 'דחף להנאה'. תלמידו וילהלם שטקל העניק לדחף את השם תנטוס.

מתוך מחשבה שלכל דחף יש אנרגיה המניעה אותו פרויד טען כי האנרגיה המניעה את יצר החיים היא ה"ליבידו"(ה-ארוס") לעומת האנרגיה המניעה את יצר המוות. פרויד טען שכל מטרתו של יצר זה היא לפגוע באדם עצמו או בזולתו, מתוך רצון להגיע למצב של הומיאוסטזיס (שוויון). פרויד ראה ביצר המוות כאמצעי ל"חזרה לרחם" בו כל צרכינו סופקו וחווינו אושר אמיתי. פרויד טען שלכל יצור אורגני יש רצון לשוב למצב קדומני דומם, שהוא מוצאו של צורת החיים הבסיסית והראשונית ביותר. פרויד גזר את התאוריה על "יצר המוות" מהמבט השמרני, אשר מציג רצון לצורת חיים בסיסית, אינסטינקטיבית ראשונית ואת זה כינה ה 'דחף לעבר המוות', ובעצם כך הפריד בין יצר החיים ארוס ליצר המוות תנטוס.

יצר המוות בא לידי ביטוי בכך שלכל אינדיבידואל יש כוח המניע אותו ותפקידו הוא, שכל יצור אורגני ימצא "נתיב לעבר המוות".

לקריאה נוספת

• יהויקים שטיין, הלא מודע במדע ובפסיכואנליזה, פרק 6, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס.
• טנטוס באתר בטיפולנט.