יקטרינה השנייה, קיסרית רוסיה
.jpg) | |||||
| יקטרינה הגדולה, בערך 1780 | |||||
| לידה |
2 במאי 1729 שטטין, ממלכת פרוסיה  | ||||
|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
17 בנובמבר 1796 (בגיל 67) סנקט פטרבורג, האימפריה הרוסית  | ||||
| מקום קבורה | מבצר פטרופבלובסקיה, סנקט פטרבורג | ||||
| שם מלא |
סופיה אוגוסטה פרדריקה פון אנהלט צרבסט יקטרינה אלכסייבנה | ||||
| שם לידה |
Sophie Friederike Auguste von Anhalt-Zerbst  | ||||
| מדינה | רוסיה | ||||
| מקום מגורים | |||||
| תארים | קיסרית האימפריה הרוסית | ||||
| השקפה דתית |
הכנסייה האורתודוקסית הרוסית | ||||
| בן זוג | פיוטר השלישי, קיסר רוסיה | ||||
| ילדים |
פאבל אנה פטרובנה אלכסיי בוברינסקי (נולד מחוץ לנישואין) יליזבטה טיומקינה (נולדה מחוץ לנישואין) | ||||
| פרסים והוקרה |
| ||||
| חתימה |
 | ||||
|
שושלת בית אסקניה בלידה בית רומנוב- לאחר הנישואין | |||||
| אב | כריסטיאן אוגוסט, נסיך אנהלט-צרבסט | ||||
| אם | יוהנה אליזבת, נסיכת הולשטיין-גוטורפ | ||||
| |||||
| שירות ביטחוני | |||||
| השתייכות |
Russian Imperial Guard | ||||
| דרגה |
קולונל | ||||
| פעולות ומבצעים | |||||
|
wars of Catherine II of Russia | |||||
  | |||||
יקטרינה השנייה, קיסרית רוסיה (ברוסית: Екатерина Вторая; 2 במאי 1729 – 17 בנובמבר 1796) הייתה קיסרית האימפריה הרוסית מ-1762 ועד יום מותה ב-1796. מכונה גם יקטרינה הגדולה (Екатерина Великая). כשהמירה את דתה לנצרות האורתודוקסית, קיבלה גם את השם יקטרינה אלכסייבנה (Алексеевна). נחשבת לאחת השליטות החשובות והמשפיעות ביותר בהיסטוריה הרוסית.
יקטרינה נולדה בפרוסיה והייתה בתם של כריסטיאן אוגוסט, נסיך אנהלט-צרבסט, ויוהנה אליזבת. בשנת 1745 נישאה ליורש העצר הרוסי, פיוטר, שהוכתר מאוחר יותר כפיוטר השלישי. לזוג נולד בן, פאבל, והוא ירש את כס הקיסר לאחר מותה של יקטרינה. בשנת 1762 יזמה יקטרינה הפיכה והדיחה את בעלה פיוטר והוכתרה כקיסרית. בעלייתה לשלטון ובשלטונה על האימפריה הסתמכה יקטרינה לעיתים קרובות על האצילים שלה, במיוחד על הרוזן גריגורי אורלוב ועל גריגורי פוטיומקין. בעזרתם של גנרלים מצליחים כגון אלכסנדר סובורוב ופיוטר רומיאנצב התרחבה האימפריה הרוסית באמצעות כיבוש ודיפלומטיה. תחת הנהגתה התרחבה רוסיה מבחינה טריטוריאלית, התחזקה צבאית והתפתחה תרבותית. יקטרינה הייתה פטרונית של האומנויות והמדעים, והביאה את רעיונות הנאורות האירופית לחצר הרוסית. היא קידמה רפורמות בתחומי החינוך, המשפט והממשל, אך גם חיזקה את מעמד האצולה ואת מוסד הצמיתות. היא נחשבת לאחת הדמויות החזקות והמשפיעות ביותר בהיסטוריה הרוסית, ולאחת הנשים הבולטות והחזקות ביותר במאה ה-18.
שנותיה הראשונות
[עריכת קוד מקור | עריכה]יקטרינה נולדה בעיר שטטין שבפרוסיה (כיום שצ'צ'ין, פולין), ושמה היה סופיה אוגוסטה פרדריקה פון אנהלט צרבסט.[1] אביה, כריסטיאן אוגוסט, נסיך אנהלט-צרבסט, היה קצין בצבא פרוסיה ומושל העיר. כיאה לאצולה הגרמנית באותה תקופה, זכתה סופיה לחינוך משובח. מורים מצרפת הוזמנו במיוחד כדי ללמד אותה צרפתית. היא רכשה שליטה גם באנגלית ובאיטלקית, לצד גרמנית, שפת אימה. היא למדה לנגן בכלי נגינה רבים. לימודיה כללו גם רכישת ידע נרחב בהיסטוריה ובגאוגרפיה.
בילדותה התאפיינה יקטרינה באופי שובב, סקרן וחסר מנוח. היא אהבה לשחק עם בנים ואף הפגינה אומץ יוצא דופן. תכונות אלו גרמו לעיתים לאי-שביעות רצון של הוריה. עם זאת יקטרינה גילתה גם אחריות ודאגה כלפי אחותה הצעירה אוגוסטה. סופיה עצמה תיארה את ילדותה כתקופה שקטה, עד כדי שכתבה ביומנה: "אני לא רואה שום דבר בחיי שראוי לתשומת לב".[2] בחירתה של הנסיכה סופיה לאשתו של הצאר לעתיד פיוטר הגיעה לאחר מאמצים דיפלומטיים רבים. בשנת 1743 ביקשה הקיסרית יליזבטה פטרובנה לבחור כלה ראויה ליורש העצר, פיוטר. הקיסרית שקלה מועמדות רבות, אך בסופו של דבר בחרה בנסיכה סופיה. יקטרינה פגשה לראשונה את בעלה לעתיד בשנת 1739 כשהייתה בת עשר, ורושם ראשוני לא חיובי נותר אצל הצעירה, כפי שתיארה ביומנה.[3]
שנות נישואיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בחירתה של סופיה לאשתו של הצאר העתידי הייתה תוצאה של משא ומתן שבו לקחו חלק פעיל הרוזן ז'אן ארמן דה לסטוק והמלך פרידריך הגדול מפרוסיה. המטרה הייתה לחזק את הידידות בין פרוסיה לרוסיה, להחליש את השפעת אוסטריה ולהדיח את הקנצלר אלכסיי בסטוז'ב-רוימין, תומך ידוע של הברית האוסטרית, שעליו סמכה הקיסרית הרוסית המכהנת, יליזבטה. המניע הדיפלומטי נכשל, בעיקר בשל התערבותה של אימה של סופיה, יוהנה אליזבת, נסיכת הולשטיין-גוטורפ.[4] עדויות היסטוריות מתארות את יוהנה כאישה קרה ומניפולטיבית. יוהנה גם הכעיסה את יליזבטה, ובסופו של דבר יליזבטה אסרה עליה להיכנס למדינה בשל חשד לריגול עבור המלך פרידריך. למרות התערבותה של יוהנה פיתחה יליזבטה חיבה רבה לנסיכה סופיה, ולבסוף ניאותה להסכם הנישואים של סופיה ופיוטר.
.jpg)
בשנת 1744, בגיל 15, הגיעה יקטרינה, כלתו לעתיד של יורש העצר הרוסי, עם אימה לרוסיה. יקטרינה הצעירה הקדישה את זמנה ללימוד השפה הרוסית וההיסטוריה והתרבות של ארצה החדשה, ובמהרה רכשה את אהדת החצר והאצולה הרוסית. אף על פי שהצליחה ללמוד רוסית, דיברה במבטא כבד ועשתה שגיאות דקדוק רבות, וגם בכתיבתה ניכרות שגיאות איות רבות. ברוב המקרים דיברה יקטרינה השנייה צרפתית בחצר שלה[5] (השימוש בצרפתית כשפה הראשית של החצר הרוסית נמשך עד לשנת 1812, אך בעקבות מלחמת רוסיה–צרפת חדלה החצר הרוסית לדבר צרפתית). כנדרש המירה את דתה לנצרות האורתודוקסית וקיבלה את השם יקטרינה אלכסייבנה. היא לא חסכה במאמצים כדי לרצות לא רק את הקיסרית אלא גם העם הרוסי בכללותו, וכבשה את לב העם במהרה.
יקטרינה כתבה בזיכרונותיה כי ברגע שהגיעה לרוסיה חלתה בדלקת ריאות וזו כמעט הביאה למותה. היא ייחסה את הישרדותה להוצאת דם תכופה; ביום אחד קיבלה ארבעה טיפולי דם. התנגדות אימה לטיפול זה גרמה לקיסרית לראות בה דמות לא רצויה. כאשר מצבה של הנסיכה נראה נואש, אימה רצתה שהיא תתוודה לפני כומר לותרני. עם זאת כאשר החלימה מהדלקת, אמרה יקטרינה: "אני לא רוצה לותרני; אני רוצה את הכומר האורתודוקסי שלי". דבר זה הגדיל את הפופולריות שלה בעיני הקיסרית ובחצר כולה. לאחר מכן יליזבטה טיפלה בסופי וראתה אותה כבת. אביה של סופי, לותרני גרמני אדוק, התנגד להמרת דתה של בתו לאורתודוקסיה המזרחית. למרות התנגדותו קיבלה הכנסייה האורתודוקסית את יקטרינה כחברה ב-28 ביוני 1744. אז היא אימצה את השם החדש יקטרינה (Yekaterina או Ekaterina). ב-21 באוגוסט 1745 נישאה יקטרינה לפיוטר. הזוג הטרי התמקם בארמון אורניינבאום, ובו שכנה "החצר הצעירה" במשך שנים רבות. משם הם ניהלו את הדוכסות (שכיסתה פחות משליש מן המדינה הגרמנית הנוכחית של שלזוויג-הולשטין, כולל את החלק של שלזוויג שהוחזק בידי דנמרק) כדי לרכוש ניסיון בניהול רוסיה. הנישואים לא היו מוצלחים; הם לא מומשו במשך שנים רבות בשל חוסר הבגרות הנפשית של פיוטר השלישי. לאחר שפיוטר לקח מאהבת, החלה יקטרינה לקשור קשרים עם דמויות בולטות אחרות בחצר. היא זכתה במהרה לפופולריות בקרב קבוצות פוליטיות חזקות שהתנגדו לבעלה. הנישואים התאפיינו בחוסר אהדה הדדית ובהיעדר עניין רומנטי של שני הצדדים. יקטרינה מצאה נחמה בקריאה נרחבת ביצירות פילוסופיה, היסטוריה ומשפטים, תוך העדפה לכתבי וולטר, מונטסקייה, טקיטוס ורבים אחרים.
על פי אלכסנדר הרצן, שערך את יומניה של יקטרינה, הייתה לה מערכת יחסים מינית ראשונה עם סרגיי סלטיקוב, כאשר נישואיה לפיוטר עדיין לא מומשו, כפי שציינה יקטרינה מאוחר יותר.[6] יחסים אלו נועדו לגרום לפיוטר לקנא, והיא לא רצתה להיכנס להיריון ממנו; יקטרינה רצתה להיות קיסרית בעצמה, ולא רצתה יורש נוסף לכס המלכות; עם זאת יליזבטה דרשה מפיוטר ויקטרינה להוליד יורש. בשנת 1749 היו פיוטר ויקטרינה מעורבים בתוכנית צבאית רוסית להכתרת פיוטר (יחד עם יקטרינה) במקום יליזבטה. ככל הנראה בעקבות תוכנית זו יליזבטה רצתה למנוע מיקטרינה ומפיוטר כל זכות על כס המלכות הרוסי. יקטרינה עברה שתי הפלות לפני הריונה השלישי של בנה פאבל, לימים פאבל הראשון. כנהוג בחצר המלוכה יקטרינה לא גידלה את פאבל והיא פגשה אותו לעיתים רחוקות. עם הזמן התפשטו בחצר שמועות על רומן שניהלה יקטרינה ושפיוטר אינו אביו הביולוגי של פאבל. בשנת 1759 ילדה יקטרינה את בתה השנייה, אנה, אך היא חיה רק 14 חודשים. היו שמועות שונות על יחסיה עם גברים אחרים, ופיוטר האמין כי הוא אינו אביה הביולוגי של הילדה. כאשר יקטרינה כעסה על ההאשמות שלו, הוא הגיב בזעם. בעקבות זאת היא בילתה זמן רב לבדה בחדר השינה הפרטי שלה כדי להימנע מחברתו של פיוטר.[7]
תקופת שלטונו של פיוטר ועלייתה של יקטרינה לשלטון
[עריכת קוד מקור | עריכה]בסוף שנת 1761, עם מות דודתו הקיסרית יליזבטה, עלה פיוטר השלישי לכס המלוכה. תקופת שלטונו, שנמשכה 186 ימים בלבד, התאפיינה בתהפוכות רבות ובאי-יציבות. חרף הישגים צבאיים מרשימים במלחמת שבע השנים נסוג פיוטר מכל השטחים שנכבשו, תוך כריתת ברית עם פרוסיה. פעולות אלו עוררו תרעומת רבה בקרב האצולה והצבא, והם ראו בהן פגיעה קשה ברוסיה. לצד צעדים שנויים במחלוקת יזם פיוטר רפורמות חשובות בתחום הכלכלה והחברה. הוא שם קץ לרדיפות על רקע דתי והעניק לאצולה זכויות מוגברות תוך צמצום חובותיה כלפי המדינה. נישואיהם של פיוטר ויקטרינה היו רצופי משברים וקשיים. שניהם ניהלו מערכות יחסים מחוץ לנישואים, ויקטרינה אף הרתה לאחד ממאהביה. הריונה הוסתר מפיוטר ומרוב אנשי החצר. מדיניותו האקסצנטרית של פיוטר ותמיכתו בפרוסיה עוררו זעם בקרב גורמים רבים בחברה הרוסית. מפקדי צבא בכירים, ובהם אלכסיי אורלוב, תכננו להדיחו ולהכתיר את יקטרינה במקומו.
במאי 1762 עזב פיוטר את הבירה לחופשה, תוך שהוא נותן ליקטרינה יד חופשית. יקטרינה ניצלה את ההזדמנות, גייסה תמיכה מצד יחידות צבאיות והכריזה על עצמה קיסרית. ב-8 ביולי 1762, לאחר ניסיון כושל לעצור את מנהיגי הקשר, נכנע פיוטר ללא קרב. הוא נאלץ לחתום על כתב התפטרות וויתר על כס המלוכה.[8] ההפיכה זכתה לתמיכה כספית מצד בריטניה, מפני שזו ראתה ביקטרינה מנהיגה שתתמוך באינטרסים שלה באזור. אירועים אלו עתידים להשפיע רבות על יחסיה של יקטרינה עם צרפת ובריטניה במהלך תקופת שלטונה הארוכה. אף על פי שיקטרינה לא הייתה צאצאית של שושלת רומנוב, אבותיה כללו חברים משושלת רוריק, ששלטה ברוסיה לפני שושלת רומנוב. היא ירשה את בעלה כקיסרית, בהתאם לתקדים המשפטי של הקיסרית יקטרינה הראשונה, אשר ירשה את בעלה פיוטר הראשון בשנת 1725.
שלטונה של יקטרינה
[עריכת קוד מקור | עריכה].jpg)
הכתרתה של יקטרינה השנייה
[עריכת קוד מקור | עריכה]יקטרינה הוכתרה רשמית בקתדרלת העלייה לשמיים במוסקבה ב-22 בספטמבר 1762.[9] יקטרינה הוכתרה עם הכתר הקיסרי הגדול של רוסיה, שעיצב היהלומן השווייצרי-צרפתי ג׳רמי פאוזי. הכתר, בהשראת עיצוב ביזנטי, נבנה משני חצאים כדוריים, אחד מזהב ואחד מכסף, המייצגים את האימפריה הרומית. בכתר 75 פנינים ומעל ל-4,000 יהלומים והוא מעוטר באבני ספינל במשקל 398.62 קראט וצלב יהלום. הכתר נוצר לאחר עבודה של חודשיים ושקל 2.3 ק"ג.[10] למן שנת 1762 היה הכתר הקיסרי הגדול כתר ההכתרה של כל הקיסרים הרוסים עד לביטול המונרכיה בשנת 1917. הוא נחשב לאחד מן האוצרות המרכזיים של שושלת רומנוב וכיום מוצג במוזיאון בקרמלין במוסקבה.[11]
מדיניות הפנים
[עריכת קוד מקור | עריכה]בתחילת שלטונה ניסתה יקטרינה להנהיג רפורמות במטרה להביא למודרניזציה של המערכת השלטונית, הכלכלה והחברה במדינה. יקטרינה ידועה הן בתמיכתה ברעיונות הנאורות הן בחיזוק האוטוקרטיה ברוסיה. ניגודיות זו עוררה ויכוחים בקרב היסטוריונים לגבי אופייה של מדיניות הפנים שלה. יקטרינה האמינה כי המרחבים העצומים וחומרת האקלים של רוסיה מחייבים משטר אוטוקרטי חזק. על כן היא חיזקה את סמכותה המוחלטת, ניהלה שלטון ריכוזי והרחיבה את הבירוקרטיה. מדיניות הפנים של יקטרינה התאפיינה גם בהתנגדות לרעיונות של שוויון וחירות. היא חיזקה את מעמד האצולה על חשבון פשוטי העם, וכך גדל בתקופתה אי-השוויון החברתי.
יקטרינה יזמה כמה רפורמות בממשל שנועדו לייעל את המנגנון הממשלתי, לחזק את סמכותה של הקיסרית ולשפר את חיי התושבים. זמן קצר לאחר עלייתה לשלטון הוצעו כמה תוכניות לרפורמה בממשל. הסנאט, גוף מרכזי בממשל, חולק לשש מחלקות, לכל אחת מהן סמכויות ספציפיות. סמכויותיו הכלליות של הסנאט צומצמו, והוא הפך לגוף לפיקוח על פעילות המנגנון הממשלתי ובית המשפט העליון. מרכז פעילות החקיקה עבר ליקטרינה ולמשרדה, והוא הורכב מכמה מזכירי מדינה. כל מזכיר מדינה הייתה ממונה על תחום ספציפי, כגון חוץ, ביטחון או פנים. ב-1778 חילקה את רוסיה לחמישים מחוזות, ולכל מחוז מונה שליט משלו. חלק מן השינוי הכללי של 1778 היה שיוך התושבים למעמדות. שינוי זה השפיע גם על יהודים: מיעוטם הוכרו כסוחרים הזכאים להירשם בגילדות, ויתרתם סווגו כזכאים לגור בערים ומכאן זכאותם לבחור נציגות לעירייה.
המדיניות כלפי האיכרים והצמיתים
[עריכת קוד מקור | עריכה]מדיניותה של יקטרינה השנייה כלפי האיכרים והצמיתים הייתה אחד הנושאים המורכבים והשנויים במחלוקת בתקופת שלטונה. למרות השפעת רעיונות הנאורות עליה, יקטרינה לא ביטלה את מוסד הצמיתות, ובמובנים רבים אף חיזקה אותו.
בתחילת שלטונה הביעה יקטרינה התנגדות לצמיתות וראתה בה מוסד לא מוסרי. היא אף עודדה דיון ציבורי בנושא באמצעות תחרות חיבורים שארגנה החברה הכלכלית החופשית. עם זאת בפועל היא נקטה מדיניות שהעמיקה את הצמיתות. ב-1765 היא העניקה לאצילים את הזכות להגלות איכרים לסיביר, וב-1767 אסרה על איכרים להגיש תלונות ישירות נגד אדוניהם. נקודת מפנה משמעותית במדיניותה של יקטרינה כלפי האיכרים הייתה מרד פוגצ'וב (1773–1775). המרד שהנהיג הקוזאק ימליאן פוגצ'וב, היה ממרידות האיכרים הגדולות בהיסטוריה הרוסית. הוא איים על שלטונה של יקטרינה וחשף את עומק הניכור והתסכול בקרב האיכרים. לאחר דיכוי המרד באכזריות, יקטרינה נקטה מדיניות שמרנית יותר מתוך חשש ממרידות נוספות. יחס הצמיתים לאוטוקרטיה שלהם היה חיובי בדרך כלל.[12] הם האמינו שהצאר או הקיסר הוא שליט מטעם האל ושהוא פועל לטובתם. עם זאת האמונה הזאת הייתה מותנית בכך שהאוטוקרט ימלא את תפקידו כראוי.
אם מדיניותה של הקיסרית נתפסה בעיני הצמיתים כקיצונית מדי או לא אהודה, הם לא ראו בה קיסרית "אמיתית". מכיוון שלצמיתים לא היה כוח פוליטי ממשי, הם נאלצו לפעול בדרכים עקיפות וקיצוניות כדי להביע את דעתם ולנסות להשפיע על השלטון. בדרך כלל כאשר הצמיתים לא הסכימו עם מדיניותה של הקיסרית, הם ייחסו לאצילים ולפקידים הבכירים שחיתות וראו בהם את מי אשר מנע מן העם הרוסי להיות בקשר ישיר עם הקיסרית "בעלת הכוונות הטובות" ופירשו באופן שגוי את גזירותיה.[13] הצמיתים האמינו שאילו רק הייתה הקיסרית מודעת למצבם האמיתי, היא הייתה פועלת לטובתם. עם זאת עם עלייתה לשלטון החלו חשדות כלפי יקטרינה, שכן היא ביטלה חקיקה של פיוטר השלישי ששחררה למעשה את הצמיתים השייכים לכנסייה האורתודוקסית. מטבע הדברים הצמיתים לא ראו בעין יפה את ניסיונותיה של יקטרינה למנוע מהם את הזכות לעתור אליה, והם חשו שהיא מנתקת אותם מן הקשר הישיר עם האוטוקרטיה ופוגעת בהם. הרחק מהבירה היו הצמיתים מבולבלים לעיתים קרובות באשר לנסיבות עלייתה של יקטרינה לכס המלכות. השמועות והדעות שהגיעו אליהם יצרו בלבול וחוסר ודאות, וייתכן שתרמו לחשדנותם כלפיה.[14]
בשנים שלאחר מרד פוגצ'וב חיזקה יקטרינה את מעמד האצולה והרחיבה את זכויותיה על חשבון האיכרים. היא העניקה לאצילים זכויות נרחבות יותר על אדמותיהם ועל האיכרים שעבדו בהן. נוסף על כך היא הרחיבה את מוסד הצמיתות לאזורים חדשים שסופחו לאימפריה, כמו אוקראינה. למרות זאת ניסתה יקטרינה לשפר במידת מה את מצבם של האיכרים באמצעות רפורמות מנהליות ומשפטיות. היא עודדה הקמת בתי ספר כפריים ושיפרה את מערכת המשפט המקומית. ואולם השפעתן של רפורמות אלו הייתה מוגבלת בהשוואה להרחבת הצמיתות.
בריאות הציבור
[עריכת קוד מקור | עריכה]יקטרינה העמידה את בריאות הציבור בעדיפות עליונה. היא הורתה לממשלה לאסוף ולפרסם נתוני בריאות חיוניים. היא הקימה מנהל רפואי מרכזי והטילה עליו ייזום של מדיניות בריאות נמרצת. בשנת 1764 היא ייסדה את בית היתומים במוסקבה. יקטרינה החליטה לחסן את עצמה נגד אבעבועות שחורות בידי הרופא האנגלי תומאס דימסדייל (Thomas Dimsdale). אף על פי שהחיסון נחשב לשיטה שנויה במחלוקת באותה תקופה, הוא הצליח. בנה פאבל חוסן גם הוא מאוחר יותר.[15] יקטרינה שאפה לקדם חיסונים ברחבי האימפריה שלה. עד לשנת 1800 הוענקו כשני מיליון חיסונים (כמעט ל-6% מהאוכלוסייה) באימפריה הרוסית. היסטוריונים רואים את מאמציה כהצלחה.[16]
אומנות ותרבות
[עריכת קוד מקור | עריכה]
יקטרינה החשיבה את עצמה כשליטה נאורה וראתה את עצמה כ"פילוסופית על כס המלוכה" ותומכת נלהבת באומנות. היא הייתה פטרונית נלהבת של האומנות והתרבות וראתה באומנות כלי חשוב לקידום תדמיתה של רוסיה כמעצמה אירופית מתקדמת ומתורבתת. תחת שלטונה הפכה סנקט פטרבורג למרכז תרבותי משגשג, המתחרה בבירות האירופיות הגדולות. אחד המפעלים החשובים ביותר של יקטרינה היה הקמת מוזיאון הארמיטאז' בסנקט פטרבורג. היא רכשה אוספי אומנות שלמים מרחבי אירופה, כולל יצירות של אומנים מפורסמים כמו רמברנדט, רובנס וטיציאן. הארמיטאז' הפך לאחד המוזיאונים החשובים בעולם, ומשקף את שאיפתה של יקטרינה להביא את התרבות האירופית לרוסיה.
יקטרינה גם עודדה את התפתחות האומנות הרוסית המקומית. היא הקימה את האקדמיה הקיסרית לאומנויות בסנקט פטרבורג, ובה הוכשר דור חדש של אומנים, פסלים ואדריכלים רוסים. תחת חסותה התפתחו סגנונות אדריכליים חדשים כמו הנאו-קלאסיציזם הרוסי, שבא לידי ביטוי בבניינים מפוארים רבים בסנקט פטרבורג ובערים אחרות. בתחום הספרות תמכה יקטרינה בסופרים ובמשוררים רוסים ועודדה את התפתחות השפה הרוסית הספרותית. היא עצמה כתבה מחזות, סיפורים ומאמרים, ואף יסדה כתבי עת ספרותיים. נוסף על כך היא הזמינה אנשי רוח אירופים לבקר בחצרה, וכך תרמה להפצת רעיונות חדשים ולשיח תרבותי ער. יקטרינה תרמה לאומנות של רוסיה יותר מכל שליט אחר לפניה ועד היום, אם כי היא לא היססה להפעיל צנזורה על החומר המפורסם. כאשר אלכסנדר רדישצ'ב פרסם את כתב העת "מסע מפטרבורג למוסקבה" (1790), אשר חשף את מצבם של הצמיתים, הגלתה אותו לסיביר.
היחסים עם הכנסייה האורתודוקסית ומדיניות הדת
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – דת ברוסיה
מערכת היחסים בין יקטרינה השנייה ובין הכנסייה האורתודוקסית הרוסית הייתה מורכבת ורבת פנים. מצד אחד הכירה יקטרינה בחשיבותה של הכנסייה כמוסד מרכזי בחברה הרוסית ובתפקידה בשמירה על הסדר החברתי. מצד שני כשליטה נאורה היא שאפה להגביל את כוחה הפוליטי של הכנסייה ולהכפיף אותה לשלטון המדינה. אחד הצעדים החשובים ביותר שנקטה יקטרינה היה חילון נכסי הכנסייה ב-1764. היא העבירה את ניהול אדמות הכנסייה והמנזרים לידי המדינה, וכך הופחת הפחתה של ממש עושרה של הכנסייה ונפגעה עצמאותה הכלכלית. במקביל היא הפכה את אנשי הדת לעובדי מדינה המקבלים משכורת, ובכך הגבירה את תלותם בשלטון. למרות צעדים אלו המשיכה יקטרינה להציג את עצמה כמגינת האמונה האורתודוקסית. היא תמכה בבניית כנסיות חדשות ובשיפוץ כנסיות קיימות, ועודדה את הפצת הנצרות האורתודוקסית באזורים החדשים שסופחו לאימפריה. יקטרינה גם השתמשה ברטוריקה דתית כדי לחזק את הלגיטימיות של שלטונה, במיוחד לאחר ההפיכה שהביאה אותה לשלטון. בתחום הסובלנות הדתית, יקטרינה נקטה מדיניות מורכבת. מחד גיסא היא העניקה זכויות מסוימות למיעוטים דתיים, כמו המוסלמים והיהודים. מאידך גיסא היא המשיכה לראות באורתודוקסיה את הדת הרשמית של האימפריה ולעיתים נקטה מדיניות של המרת דת כפויה, במיוחד באזורים חדשים שסופחו לאימפריה.
יחסה אל האסלאם
[עריכת קוד מקור | עריכה]יקטרינה השנייה גילתה גישה פרגמטית כלפי האסלאם ובחרה לשלבו במדינה. זאת לאחר שהבינה כי ניסיון לדיכויו יגרום לסערה ציבורית ויערער את יציבות שלטונה. לאחר צו משנת 1773 ניתנה למוסלמים רשות לבנות מסגדים ולקיים את כל מסורותיהם, כולל העלייה לרגל למכה. מינוי התפקידים באספה היה נתון בידי יקטרינה וממשלתה, ובכך היא השיגה שליטה בענייני הדת. בשנת 1785 אישרה יקטרינה סבסוד של מסגדים חדשים ושל יישובים חדשים למוסלמים. באמצעות בניית אזורים חדשים עם מסגדים ניסתה יקטרינה לגרום להתיישבות קבע של הנוודים בדרום רוסיה. בשנת 1786 היא הטמיעה את בתי הספר המוסלמיים במערכת בתי הספר הציבוריים הרוסית באמצעות תקנות ממשלתיות. התוכנית נועדה לאלץ את הנוודים להתיישב. מהלכים אלו אפשרו לממשלת רוסיה לשלוט באוכלוסיות נוספות, ובמיוחד באוכלוסיות שבעבר לא חלה עליהם סמכות השיפוט של החוק הרוסי.[17]
רפורמות בחינוך
[עריכת קוד מקור | עריכה]יקטרינה השנייה ראתה בחינוך כלי מרכזי לקידום ולמודרניזציה של רוסיה, והשקיעה מאמצים רבים ברפורמות חינוכיות. היא האמינה כי חינוך טוב יותר יוביל לאזרחים מיומנים יותר ולחברה מתקדמת. רפורמות החינוך שלה היו מן המקיפות ביותר שנראו ברוסיה עד לאותה תקופה.[18] אחד הצעדים המשמעותיים ביותר היה הקמת מערכת בתי ספר ממלכתיים ב-1786. תוכנית זו, שהושפעה ממודלים אוסטריים, כללה הקמת בתי ספר יסודיים בערים ובכפרים, ובתי ספר תיכוניים במרכזים עירוניים גדולים יותר. התוכנית שאפה להנגיש חינוך בסיסי לכל שכבות האוכלוסייה, כולל בנות ובנים של איכרים, ואולם בפועל ההישגים היו מוגבלים.
יקטרינה גם הקימה מוסדות חינוך ייעודיים לבנות אצולה, כמו מוסד הלימודים "סמולני" בסנקט פטרבורג. מוסדות אלו נועדו להכשיר נשים משכילות שיוכלו לתרום לחברה ולתרבות הרוסית. עוד היא עודדה את הקמתם של בתי ספר מקצועיים ומסחריים להכשרת כוח עבודה מיומן לתעשייה ולמסחר המתפתחים. היא חיזקה את האוניברסיטה של מוסקבה, שהקימה קודמתה, יליזבטה, ויסדה מוסדות חדשים כמו האקדמיה הרוסית לחקר השפה והספרות הרוסית. יקטרינה גם עודדה את שליחתם של סטודנטים רוסים ללימודים באוניברסיטאות מובילות באירופה.
לרפורמות החינוך של יקטרינה הייתה השפעה ארוכת הטווח. הן הניחו את היסודות למערכת חינוך ממלכתית ברוסיה, הגבירו את שיעורי האוריינות. אף על פי שהיישום המלא של חזונה החינוכי לקח זמן רב, הרפורמות שלה סימנו נקודת מפנה בהיסטוריה של החינוך הרוסי ותרמו לתהליך המודרניזציה של המדינה. היסטוריונים בני המאה ה-19 מתחו ביקורת על התוכנית החינוכית של יקטרינה השנייה. היסטוריונים רבים טענו כי יקטרינה לא הקציבה די כסף לתמוך בתוכנית החינוכית שלה. נוסף על כך שנתיים לאחר יישום התוכנית גילו חברי ועדה לאומית שבדקו את המוסדות שהוקמו כי קיימת היענות חלקית בלבד. האצולה, אף על פי שתמכה כלכלית במוסדות, העדיפה לשלוח את ילדיה לבתי ספר פרטיים יוקרתיים. גם תושבי הערים התנגדו לבתי הספר התיכוניים ולשיטות הפדגוגיות שלהם.
למרות הביקורת וההתנגדות עד סוף שלטונה של יקטרינה כ-62,000 תלמידים חונכו בכ-549 מוסדות מדינה. אומנם מדובר בשיפור של ממש, אך עדיין ההיקף היה קטן מאוד ביחס לגודל האוכלוסייה הרוסית.[19]
המדיניות הכלכלית
[עריכת קוד מקור | עריכה]שלטונה של יקטרינה התאפיין בצמיחה כלכלית ובפיתוח תעשייתי נרחב. עם זאת גישתה כלפי הכלכלה נשארה שמרנית במידה רבה, תוך שמירה על מבנים "פטריארכליים" בחקלאות ובתעשייה. יקטרינה הטילה מערכת רגולציה ממלכתית מקיפה על פעילות הסוחרים. מדיניות זו, אף שנועדה להסדיר את המסחר ולמנוע שחיתות, נתקלה לעיתים בהתנגדות מצד הסוחרים מפני שהם חשו כי היא מגבילה את פעילותם ומעכבת את הצמיחה הכלכלית. בניגוד למדיניות הרגולציה הנוקשה יקטרינה נקטה גישה שונה לחלוטין בכל הנוגע לפיתוח החקלאות. היא עודדה במרץ את הגירתם של חקלאים מגרמניה לרוסיה; אלה התיישבו בעיקר באזור עמק נהר הוולגה. מדיניות זו נחלה הצלחה רבה ותרמה תרומה של ממש למודרניזציה של המגזר החקלאי, ששלט באופן מוחלט בכלכלה הרוסית באותה תקופה. המתיישבים הגרמנים הביאו עימם חידושים טכנולוגיים ושיטות עיבוד מתקדמות ותרמו לפיתוח גידול החיטה, טחינת הקמח, תרבות הטבק, גידול הכבשים והייצור בקנה מידה קטן.[20]
יקטרינה השנייה הבינה את הצורך ברפורמה מוניטרית ופיננסית מקיפה. בשנת 1768 הוטל על בנק ההקצאה להנפיק את הכסף הממשלתי הראשון. הבנק נפתח בסנקט פטרסבורג ובמוסקבה בשנת 1769, ובהמשך נפתחו סניפים בערים אחרות. שטרות נייר הונפקו כנגד תשלום מקביל במטבע נחושת. יקטרינה הבינה שרפורמה חלקית אינה יעילה וכי יש צורך בראייה כוללת של תקציב המדינה. כסף היה נחוץ למלחמות ודרש ארגון מחדש של המוסדות הפיננסיים. עקרון מפתח היה אחריות שהוגדרה על ידי תפקיד שהונהג על ידי חוק יסוד מ-7 בנובמבר 1775. למרות צמיחה כלכלית משמעותית תחת שלטונה של יקטרינה, התעשייה הרוסית נותרה מאחור יחסית למערב אירופה.
מלחמות ומדיניות חוץ
[עריכת קוד מקור | עריכה]
יקטרינה פעלה רבות להגדיל את השטח שבשליטת רוסיה, וסיפחה למדינה שטח בגודל של כ־518,000 קמ"ר, יותר מכל שליט אחר בתולדות האימפריה, להוציא את פיוטר הגדול. במהלך תקופת שלטונה של יקטרינה השנייה היו כמה מלחמות משמעותיות ונוהלה מדיניות חוץ אגרסיבית שהרחיבה את גבולות האימפריה הרוסית. אחת המלחמות המרכזיות הייתה המלחמה הרוסית–עות'מאנית הראשונה (1768–1774), שהסתיימה בניצחון רוסי מוחץ. בעקבות הניצחון השיגה רוסיה גישה לים השחור, סיפחה את חצי האי קרים וקיבלה זכויות מסחר ושיט בים השחור ובמצרי הבוספורוס והדרדנלים. מלחמה נוספת עם האימפריה העות'מאנית התרחשה בשנים 1787–1792, ובעקבותיה ביססה רוסיה את שליטתה בצפון הים השחור וחיזקה את מעמדה כמעצמה אירופית מובילה. יקטרינה גם הרחיבה את השפעתה מערבה: היא השתתפה בשלוש החלוקות של פולין (1772, 1793, 1795) יחד עם פרוסיה ואוסטריה. בעקבות זאת סיפחה רוסיה שטחים נרחבים ממזרח פולין, כולל חלקים גדולים של בלארוס ואוקראינה.
במהלך מלחמה בין פרוסיה לאוסטריה פעלה יקטרינה כמגשרת. ב־1780 שלחה אוגדה שתגן על ספינות נייטרליות מפני התקפות של בריטניה, שהייתה אז בעיצומה של מלחמת העצמאות האמריקאית, וכמו כן היא סירבה להתערב לטובת בריטניה כאשר התבקשה. בשנים 1788–1790 נלחמה נגד שוודיה. השוודים ציפו לנצח בקלות את צבאות רוסיה שהיו עסוקים עדיין במלחמה נגד האימפריה העות'מאנית, אך ספגו אבדות בנפש ואבדות טריטוריאליות קשות כאשר הצי הבלטי הפתיע אותם. ב־1789 פתחה דנמרק במלחמה נגד שוודיה, ולאחר קרב סוונסקוד ב־1790 נחתם הסכם הוורוולה, ועל פיו הוחזרו כל השטחים הכבושים לבעליהם המקוריים.
יחסיה עם סין ויפן
[עריכת קוד מקור | עריכה].jpg)
יחסיהן של האימפריה הרוסית ושושלת צ'ינג הסינית בתקופת שלטונה של יקטרינה השנייה התאפיינו במתח וחוסר אמון. הקיסר צ'יינלונג, שליט סין, נקט מדיניות התפשטות במרכז אסיה וראה ברוסיה יריבה פוטנציאלית. בשנת 1762 ביטל הקיסר באופן חד צדדי את ברית קייחטה, אשר הסדירה את סחר השיירות בין שתי האימפריות.[21] צעד זה פגע קשות ביחסים הכלכליים בין שתי המדינות והגביר את המתח ביניהן. בעיה נוספת שתרמה למתיחות בין רוסיה לסין הייתה בריחתם של מונגולים רבים לתוך שטחי רוסיה.[22] יקטרינה ראתה בקיסר צ'יינלונג שליט מתנשא, ואף התבטאה בזלזול כלפיו. במקביל ליחסים המתוחים עם סין החלה רוסיה לגלות עניין בפתיחת קשרי מסחר עם יפן. הרוסים חיפשו דרכים להשיג אספקה ומזון. בשנת 1783 נסחף קפטן יפני לחופי האיים האלאוטיים, שהיו בשליטה רוסית. הרוסים סייעו לו ולאנשיו, וממשלת רוסיה החליטה לנצל את ההזדמנות ולנסות לקשור קשרים עם יפן. בשנת 1792 שלחה יקטרינה משלחת סחר ליפן בראשות אדם לקסמן, קצין יפני. בעוד שיחסיה עם סין היו מתוחים ורוויים מחלוקות, היא גילתה עניין בפתיחת קשרי מסחר עם יפן, אם כי ללא הצלחה יתרה.
מדיניות החוץ של יקטרינה כללה גם בריתות אסטרטגיות. היא חתמה על ברית עם פרידריך הגדול מלך פרוסיה, שסייעה לה לבצר את מעמדה באירופה. נוסף על כך היא תמכה תמיכה עקיפה במהפכה האמריקאית על ידי שהגבילה את יכולתה של בריטניה לחסום סחר ימי עם המושבות המורדות. יקטרינה גם הרחיבה את ההתיישבות הרוסית מזרחה, לעבר סיביר ואלסקה, ועודדה חקירה ומיפוי של אזורים אלה. מדיניותה האגרסיבית והמוצלחת הפכה את רוסיה למעצמה אירופית מובילה, והניחה את היסודות להמשך התרחבותה במאה ה-19.
הנאורות והשפעתה על יקטרינה
[עריכת קוד מקור | עריכה]יקטרינה השנייה הייתה מושפעת עמוקות מרעיונות הנאורות האירופית, תנועה אינטלקטואלית שדגלה בשימוש בתבונה, במדע ובחינוך לשיפור החברה. היא ראתה בעצמה "שליטה נאורה" והשתדלה ליישם רעיונות אלו במדיניותה, אם כי לעיתים באופן סלקטיבי ומוגבל. יקטרינה התכתבה בקביעות עם פילוסופים ואנשי רוח מובילים של תקופתה כמו וולטר ודידרו. היא הזמינה אותם לבקר בחצרה וניהלה עימם דיונים ארוכים על פילוסופיה, על פוליטיקה ועל חברה. השפעת הנאורות ניכרה במיוחד ברפורמות שיזמה בתחומי החינוך, המשפט והממשל.
אחת הדוגמאות הבולטות לכך הייתה ה"נקאז" (Nakaz) – קובץ הנחיות שכתבה יקטרינה לוועדה שהקימה לצורך רפורמה בחוקי רוסיה. המסמך, שהושפע מרעיונותיהם של מונטסקייה ובקאריה, כלל עקרונות ליברליים כמו שוויון בפני החוק וביטול עינויים. אומנם רוב הרעיונות לא יושמו בפועל, אך הם משקפים את השאיפות הרפורמיסטיות של יקטרינה. שלטונה היה תקופה של התפתחויות משמעותיות אך גם סותרות. מצד אחד זה היה "תור הזהב" של האצולה הרוסית, תקופה של פריחה תרבותית וכלכלית. יקטרינה ניסתה להטמיע עקרונות של נאורות אירופית, כגון חינוך וחוקים הומניים, וניהלה מלחמות מוצלחות שהובילו להרחבת שטח רוסיה. מצד שני נאלצה יקטרינה להסתמך על תמיכת האצולה, שהייתה שמרנית ומתנגדת לרפורמות רבות. כתוצאה מכך ניסיונותיה לקדם חברה נאורה יותר נתקלו בקשיים רבים. היא המשיכה לשמר את המבנה החברתי הקיים, כולל מוסד הצמיתות, ואף חיזקה את כוחה של האצולה. זו דוגמה לפער בין האידיאלים הנאורים שלה ובין מדיניותה בפועל שבא לידי ביטוי לא פעם.
מאהביה של יקטרינה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
חיי האהבה של יקטרינה השנייה היו מורכבים והשפיעו רבות על חצר המלוכה והפוליטיקה הרוסית. לאורך שנות שלטונה קיימה יקטרינה קיימה כמה מערכות יחסים משמעותיות, שכונו "מאהבים רשמיים" וזכו למעמד מיוחד בחצר.
אחד המאהבים המפורסמים ביותר היה גריגורי אורלוב, קצין צבא שסייע לה בהפיכה נגד בעלה. אורלוב היה אביו של בנה הלא חוקי אלכסיי בובריסקי. מערכת היחסים עם אורלוב נמשכה כעשור והייתה בעלת השפעה פוליטית ניכרת. לאחר מכן תפס גריגורי פוטיומקין מקום מרכזי בחייה. פוטיומקין, שהיה גם מדינאי מוכשר, נחשב לאחד האנשים המשפיעים ביותר בתקופת שלטונה גם לאחר שמערכת היחסים הרומנטית ביניהם הסתיימה. יקטרינה נטתה להעניק לאהוביה תפקידים בכירים ומתנות יקרות ערך, כולל אחוזות ואיכרים.[23][24] עם זאת היא הקפידה לשמור על עליונותה הפוליטית ולא אפשרה למאהביה להשתלט על ענייני המדינה. מערכות היחסים שלה השפיעו על מינויים פוליטיים, על מדיניות פנים וחוץ ועל האווירה בחצר המלוכה. בשנותיה המאוחרות נטתה יקטרינה לקשרים עם גברים צעירים בהרבה ממנה, דבר שעורר ביקורת בחצר.
צאצאים לא חוקיים
[עריכת קוד מקור | עריכה]ליקטרינה היו ילדים לא חוקיים רבים ממאהביה השונים. חלקם ידועים וחלקם נותרו בגדר שמועות. בין ילדיה הלא חוקיים הידועים נמנים אלכסיי בובריסקי, בנה מגריגורי אורלוב, ואנה פטרובנה, שנפטרה בילדותה.
סוף חייה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בן דודה השוודי, המלך גוסטב הרביעי, ביקר אותה בספטמבר 1796. כוונתה של הקיסרית הייתה כי נכדתה, אלכסנדרה, תהפוך למלכת שוודיה באמצעות נישואין. ב-11 בספטמבר התקיים נשף בחצר הקיסרית שבו הייתה אמורה להתפרסם ההתקשרות. גוסטב חש שמופעל עליו לחץ לקבל את העובדה שאלכסנדרה לא תמיר את דתה ללותרניזם, ואף על פי שהיה נרגש מן הגברת הצעירה, הוא סירב להופיע בנשף ועזב לסטוקהולם.
יקטרינה נמצאה, כשהיא בהכרה חלקית, על רצפת חדר ההלבשה שלה בבוקר יום רביעי, 16 בנובמבר 1796. רופאה האישי, ד"ר ג'ון רוג'רסון, אבחן זאת כשבץ.[25] על אף מאמציו להחיותה, נכנסה יקטרינה לתרדמת ומתה בסביבות 9:45 בערב המןחרת. היא נקברה במבצר פטרופבלובסקיה בסנקט פטרבורג. לאחר מותה של יקטרינה החליף אותה בשלטון בנה, פאבל הראשון. לאחר מותה נמתחה על יקטרינה ביקורת, ונפוצו שמועות רבות לגבי נסיבות מותה, שנקשרו למספר המאהבים הרב שהיה לה. מרבית השמועות התבררו כלא מבוססות.
יקטרינה השנייה והיהודים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – יהדות רוסיה
רוסיה התייחסה לא פעם ליהדות כישות נפרדת, והיהודים נשמרו תחת מערכת משפטית וביורוקרטית נפרדת. אף על פי שהממשלה ידעה על קיומה של היהדות, ליקטרינה וליועציה לא הייתה הגדרה ממשית ליהודי, שכן המונח הכיל משמעויות רבות במהלך שלטונה. היהדות הייתה דת קטנה, אם לא חסרת קיום, ברוסיה עד לשנת 1772. כאשר הסכימה יקטרינה לחלוקה הראשונה של פולין, היסוד היהודי החדש והגדול נתפס כעם נפרד, המוגדר על פי דתו. יקטרינה הפרידה את היהודים מן החברה האורתודוקסית, והגבילה אותם לאזורי ההתיישבות היהודית. היא הטילה מיסים נוספים על מאמיני היהדות; אם משפחה המירה את דתה לאמונה האורתודוקסית, הוסרו המיסים הנוספים.[26][27]
חברי הקהילה היהודית נדרשו לשלם מיסים כפולים מאלו של שכניהם האורתודוקסים. יהודים שהמירו את דתם יכלו לקבל רשות להיכנס למעמד הסוחרים ולחיות כעבדים חופשיים תחת שלטון רוסי. בניסיון לספח את היהודים לכלכלה הרוסית כללה אותה יקטרינה בזכויות ובחוקים של "החוק לערי 1782". הרוסים האורתודוקסים לא חיבבו את הכללת היהודים, בעיקר מסיבות כלכליות. יקטרינה ניסתה לשמור את היהודים הרחק מתחומים כלכליים מסוימים, אפילו תחת מסווה של שוויון; בשנת 1790, היא אסרה על אזרחים יהודים להשתייך למעמד הביניים במוסקבה.
בשנת 1785 הכריזה יקטרינה כי היהודים הם זרים באופן רשמי, עם זכויות של זרים.[28] הכרזה זו שחזרה את הזהות הנפרדת שהשיגה היהדות ברוסיה במהלך ההשכלה היהודית. הצו של יקטרינה גם שלל מהיהודים את הזכויות של אזרח אורתודוקסי או של אזרח טבעי ברוסיה. המיסים הוכפלו שוב עבור אלו ממוצא יהודי בשנת 1794, ויקטרינה הכריזה באופן רשמי כי היהודים אינם נושאים קשר עם הרוסים.
מורשת והערכה היסטורית
[עריכת קוד מקור | עריכה]השפעתה של יקטרינה על רוסיה הייתה עמוקה ונמשכת עד ימינו. היסטוריונים ממשיכים לדון ולנתח את תקופת שלטונה ואת השלכותיה ארוכות הטווח. במהלך שלטונה הארוך, שנמשך מ-1762 עד 1796, היא הובילה את רוסיה לעידן של התרחבות, מודרניזציה ושגשוג תרבותי.
אחד ההישגים החשובים ביותר של יקטרינה היה הרחבת גבולות האימפריה הרוסית. תחת שלטונה הפכה רוסיה למעצמה אירופית מובילה, עם שטח שהתרחב דרומה ומערבה. בתחום התרבות והחינוך תרומתה של יקטרינה הייתה גדולה. היא קידמה את האומנות, את הספרות ואת המדע ברוסיה, והניחה את היסודות למערכת חינוך מודרנית. עם זאת מדיניותה כלפי האיכרים והצמיתים נותרה נושא לביקורת. ההיסטוריון ריצ'רד פייפס כתב: "למרות רטוריקה נאורה, יקטרינה חיזקה את מוסד הצמיתות ואת כוחה של האצולה, מה שהעמיק את הפערים החברתיים ברוסיה." מנגד יש הטוענים כי יקטרינה פעלה במסגרת האילוצים של תקופתה, וכי רפורמות רדיקליות יותר היו בלתי אפשריות. ההערכה ההיסטורית של יקטרינה השנייה נעה בין הערצה להישגיה בתחומי ההתרחבות הטריטוריאלית, התרבות והמודרניזציה, ובין ביקורת על מדיניותה החברתית ועל הפער בין האידיאלים הנאורים ובין המציאות. יקטרינה השנייה נותרה אחת הדמויות המשפיעות ביותר בהיסטוריה הרוסית עד היום.
אזכורה בתרבות
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-1934 יצא הסרט "הקיסרית האדומה" שביים יוזף פון שטרנברג. את הקיסרית גילמה בסרט מרלן דיטריך. ב-2014 שודרה הסדרה "יקטרינה" (בכיכובה של מרינה אלכסנדרובה) והסדרה "יקטרינה הגדולה" (בכיכובה של יוליה סניגיר) על שנות שלטונה, סדרה שהפיק הערוץ הראשון הרוסי.
ב-2019 נוצרה סדרת הטלוויזיה יקטרינה הגדולה בהפקה של HBO, הכוללת ארבעה פרקים על חייה של הקיסרית בכיכובה של הלן מירן; ב-2020 הפיקה Hulu עונה ראשונה לסדרת דרמה בת 10 פרקים שנושאת את השם ״The great" בהשראת סיפור חייה של יקטרינה הגדולה ובכיכובם של אל פנינג וניקולס הולט. הסדרה ספגה ביקורת על הקשר הרופף (מאוד) בין האירועים המתוארים בה לסיפור ההיסטורי המקובל על אודות יקטרינה. בשנת 2023 פורסמה העונה השנייה של סדרה זו.
אילן יוחסין
[עריכת קוד מקור | עריכה]| יוהאן השישי, נסיך אנהלט-צרבסט | סופיה אוגוסטה מהולשטיין-גוטורפ | גאורג וולראט פון צויטש | כריסטינה פון וייסנבאך | כריסטיאן אלברכט, דוכס הולשטיין-גוטורפ | פרדריקה אמליה מדנמרק | פרידריך השביעי, מרקיז באדן-דורלאך | אוגוסטה מריה מהולשטיין-גוטורפ | ||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| יוהאן לודוויג הראשון, נסיך אנהלט-דורנבורג | כריסטינה אלאונורה פון צויטש | כריסטיאן אוגוסט מהולשטיין-גוטורפ, נסיך אויטין | אלברטינה פרדריקה, מרקיזת באדן-דורלאך | ||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| כריסטיאן אוגוסט, נסיך אנהלט-צרבסט | יוהנה אליזבת, נסיכת הולשטיין-גוטורפ | ||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| יקטרינה השנייה, קיסרית רוסיה | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- אנרי טרויה, קתרינה הגדולה. כנרת-זמורה-ביתן, 2000 (תרגם: חיים קדמן)
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- יקטרינה השנייה, קיסרית רוסיה, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
- יקטרינה השנייה, קיסרית רוסיה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
קטרינה ה-2, (1729-1796), קיסרית רוסיה, דף שער בספרייה הלאומית
יקטרינה השנייה, קיסרית רוסיה, ברשת החברתית Goodreads
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Jan Willem Bezemer, Een geschiedenis van Rusland: van Rurik tot Brezjnev, 3. dr, Amsterdam: van Oorschot, 1988, ISBN 978-90-282-0683-0
- ^ GLENF KESSINGER, Nylon Dissolution in Nitric Acid Solutions, 2004-06-16
- ^ Elizabeth Streeter, Parenchymal Disorders and Diseases, Elsevier, 2007, עמ' 192–208, ISBN 978-1-56053-629-1
- ^ Michel Giraud, Michel Giraud, Oldenbourg, Ort nicht ermittelbar: Verlag nicht ermittelbar, 1994, L`Allemagne Dynastique : Les quinze familles qui ont fait l'Empire / Michel Huberty, ISBN 978-2-901138-07-5
- ^ Florian Coulmas, Guardians of Language: Twenty Voices Through History, Oxford: Oxford University Press USA - OSO, 2016, ISBN 978-0-19-873652-3
- ^ Fernando Kuipers, Rounding in ¿-approximation algorithms, 2006 Symposium on Communications and Vehicular Technology, IEEE, 2006-11, עמ' 85–88 doi: 10.1109/scvt.2006.334379
- ^ Philip Morgan, The Years of the Great Depression, 1929–34, London: Macmillan Education UK, 2004, עמ' 127–161, ISBN 978-0-333-94998-6
- ^ Jill Alexander, Alexander, Jeff (1910-1989), composer and conductor, Oxford University Press, 2000-02, American National Biography Online
- ^ Ludmiła Łucewicz, Чистосердечная исповедь императрицы Екатерины II, Acta Universitatis Lodziensis. Folia Litteraria Rossica, 2018-12-30, עמ' 75–87 doi: 10.18778/1427-9681.11.08
- ^ {{{מחבר}}}, Jewels in the crown, Rheumatology 53, 2014-04 doi: 10.1093/rheumatology/keu054
- ^ {{{מחבר}}}, Rodenberg, Julius, (26 June 1831–11 July 1914), Who Was Who, Oxford University Press, 2007-12-01
- ^ Daniel Field, Rebels in the name of the Tsar, Boston: Houghton Mifflin Comp, 1976, ISBN 978-0-395-21986-7
- ^ Natalia Mamonova, Naive Monarchism and Rural Resistance in Contemporary Russia, Rural Sociology 81, 2016-09, עמ' 316–342 doi: 10.1111/ruso.12097
- ^ A. Sylvestre, Les Enfants handicapés, Presses Universitaires de France, 1981-01-01, עמ' 239–255, ISBN 978-2-13-036975-2
- ^ J. G. Garson, Charles Hercules Read, Christine Lilian Bullen, Notes and queries on anthropology, London :: Anthropological Institute ...,, 1892
- ^ John T. Alexander, Catherine the Great and Public Health, Journal of the History of Medicine and Allied Sciences XXXVI, 1981, עמ' 185–204 doi: 10.1093/jhmas/XXXVI.2.185
- ^ R. Sundmacher, Zusammenfassung, Munich: J.F. Bergmann-Verlag, 1981, עמ' 508–511, ISBN 978-3-8070-0324-5
- ^ Joseph S. Roucek, EDUCATION WITHIN THE CZARIST FRAMEWORK, Paedagogica Historica 4, 1964-01, עמ' 392–443 doi: 10.1080/0030923640040207
- ^ {{{מחבר}}}, Salvador de Madariaga, Government and Opposition 14, 1979-04, עמ' 131–131 doi: 10.1111/j.1477-7053.1979.tb00667.x
- ^ Claudia Maria Riehl, Chapter 1. Russian-Germans, Amsterdam: John Benjamins Publishing Company, 2017-03-09, עמ' 11–40
- ^ Prescilia Isedeh, Uli Osterwalder, Henry W. Lim, Teaspoon rule revisited: proper amount of sunscreen application, Photodermatology, Photoimmunology & Photomedicine 29, 2013-01-02, עמ' 55–56 doi: 10.1111/phpp.12017
- ^ Derrick Lim, Measure of Justice, Amerasia Journal 39, 2013-01, עמ' 53–56 doi: 10.17953/amer.39.3.n402w38l5872250r
- ^ Alexander S. Dunn, Polymerization in Micelles and Microemulsions, Elsevier, 1989, עמ' 219–224, ISBN 978-0-08-096701-1
- ^ Karen Sullivan, 4. The Queen Mother, University of Chicago Press, 2023, עמ' 111–147, ISBN 978-0-226-82583-0
- ^ PRE-ROUNDING AND SCUT BASICS, Cambridge University Press, 2006-06-12, עמ' 14–35
- ^ F. Schieber, D. Zöllner, W. Lippert, G. Klier, 109. Beeinflussungsmöglichkeiten des seiten- und spitzenverbrauchs von Graphitelektroden, Carbon 14, 1976, עמ' 304 doi: 10.1016/0008-6223(76)90242-6
- ^ Robert H. Swendsen, Dynamics of random sequential adsorption, Physical Review A 24, 1981-07-01, עמ' 504–508 doi: 10.1103/physreva.24.504
- ^ {{{מחבר}}}, Books brief, Nature 259, 1976-02-12, עמ' 515–515 doi: 10.1038/259515b0
| הקודם: פיוטר השלישי |
צארים רוסיים | הבא: פאבל הראשון |
| רשתות חברתיות | |
|---|---|
| אנציקלופדיות | |
| בקרת זהויות |
- האימפריה הרוסית: פוליטיקאים
- פוליטיקאיות רוסיות
- קיסרי רוסיה
- שושלת רומנוב
- רוסים ממוצא גרמני
- מעוטרי עיטור אנדריי הקדוש
- מעוטרי עיטור אלכסנדר נבסקי (האימפריה הרוסית)
- מעוטרי עיטור ולדימיר הקדוש
- מעוטרי עיטור גיאורגי הקדוש
- אבירי מסדר העיט השחור
- קיסריות
- מנהיגי רוסיה שמתו במהלך כהונתם
- אבירי מסדר העיט הלבן
- ילידות 1729
- נפטרות ב-1796