יקיר בקיש

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
יקיר (פְּרִיסִיָאדוֹ) בָּקִיש
הרב יקיר בקיש
הרב יקיר בקיש
לידה 1828
סופיה, האימפריה העות'מאניתהאימפריה העות'מאנית  האימפריה העות'מאנית
פטירה 1910 (בגיל 82 בערך)
ירושלים, ארץ ישראל, האימפריה העות'מאנית
כינוי פְּרִיסְיָאדוּצ'וֹ
מקום פעילות סופיה, נסיכות בולגריה
השתייכות יהדות בולגריה
תפקידים נוספים ממלא מקום הרב הראשי ליהודי בולגריה
רבותיו יהודה ערב
בני דורו משה שמואל תג'ר

הרב יקיר פריסיאדו בקישבולגרית: Якир Пресиадо Бакиш ‏; 1828, סופיה, האימפריה העות'מאנית1910, ירושלים, ארץ ישראל העות'מאנית) היה ממלא מקום הרב הראשי ליהודי בולגריה בשלהי המאה ה-19. ב-1898 הודח מתפקידו על ידי הקונסיסטוריה, משום שאישר להקים קהילה אשכנזית נפרדת בסופיה.

קורות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בימי האימפריה העות'מאנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

יקיר בקיש נולד בסופיה ב-1828 והוסמך לרבנות על ידי הרב יהודה ערב. הוא כיהן כאב בית הדין הרבני בסופיה, וכחזן בית הכנסת הרומניוטי בסופיה, "איל קָאל דה לוֹס גְרֵיגוֹס".[1] בקיש היה בן למשפחת נוֹטָאבֶּלִים רבת אמצעים והשפעה בקהילת סופיה, ואת כל תפקידיו הציבוריים ביצע בהתנדבות, אף על פי שהיה זכאי לשכר. מעמדו הציבורי והכלכלי הובילו את בקיש לנקיטת עמדה עצמאית בנושאי דת וקהילה, עניין שהוביל לעימותים עם הנהגת יהודי בולגריה.[2]

לאחר כינון נסיכות בולגריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1885 התפטר הרב הראשי לנסיכות בולגריה גבריאל אלמושנינו, ובראשית 1886 עזב את בולגריה ועלה לארץ ישראל. יקיר בקיש מונה לממלא מקום הרב הראשי וכיהן בתפקידו עד ראשית 1889, עת מונה סימון דנקוביץ' לרב הראשי במינוי קבע.[3]

לאחר פטירתו של הרב הראשי מוריץ גרינוואלד מונה יקיר בקיש ביוני 1895 לממלא מקום הרב הראשי. בקיש היה תומך נלהב בתנועה הציונית ובעומד בראשה בנימין זאב הרצל. בפסח 1896 דרש בבית הכנסת המרכזי בסופיה בפני קהל המתפללים ואמר:

"ד"ר הרצל הוא הציר השלוח אלינו ממרום, להושיע את ישראל מגלותו, הוא חטר מגזע ישי, שעל הופעתו ניבא נביאנו הגדול"[4]

ביוני 1896 ביקר בנימין זאב הרצל בבולגריה בדרכו לקושטא ונאם בפני קהל רב בבית הכנסת האשכנזי בסופיה. הרב בקיש בירך את הרצל והביע תמיכה ברעיון הציוני. בקיש התפלמס עם הרב הראשי ליהודי האימפריה העות'מאנית, משה הלוי, אשר הביע התנגדות לרעיון הציוני והטיל חרם דתי על ראשי התנועה הציונית בבולגריה, ישועה כלב וקרל הרבסט.[5]

ב-11 בנובמבר 1898 פוטר הרב מתפקידו. ההיסטוריון חיים קשלס טוען כי בקיש פוטר בשל השתתפותו בוועידה הציונית הראשונה של יהודי בולגריה.[6] עם זאת, הוועידה הציונית הראשונה נערכה בפלובדיב כחודש ימים לאחר פיטוריו של הרב. בפועל, פוטר הרב משום שבקיץ 1897 הכיר באופן רשמי בקהילה האשכנזית בסופיה, כקהילה נפרדת בניגוד לעמדת הנהגת הקהילה בסופיה. הפיטורין היו מסיבות כלכליות ולא עדתיות, משום שבהחלטתו גרם הרב להקטנת ההכנסות הצפויות לקהילה הספרדית בסופיה.[7] במקומו מונה לממלא מקום, הרב משה שמואל תג'ר. לאחר סיום תפקידו הצטרף רשמית לתקופה קצרה לוועד הפועל של התנועה הציונית בסופיה והשתתף כציר מטעמה בוועידת היסוד של ההסתדרות הציונית בבולגריה. ב-1900 עזב את בולגריה, עלה לארץ ישראל והתיישב בירושלים. הלך לעולמו ב-1910 והוא בן 82 שנים.[8]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הלל בקיש (1992), קטעים של הרב ישעיה בקיש, הוצאת בקיש, קריית אתא. עמוד 4
  • Benjamin Arditti (Ed. 1969), Vidni Evrei. Famous Jews of Bulgaria, Volume I, pp. 20–32, Tel Aviv
  • Henry Mechoulan (Dir. 1992), Les Juifs d'Espagne histoire d'une diaspora 1492-1992, Paris, Liana Lévi, see the following chapter : Zvi Loker (1992),Les Juifs séfarades de Bulgarie
  • Mathilde Tagger & S. Alfassa Marks (2004 ?),’’Bulgaria Chief Rabbis’’, Fondation for the Advancement of Sephardic Studies and Culture, http://www.sephardicstudies.org/bulg-rab.html

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ יוסף קונפורטי, להפוך לבולגרים - יהדות בולגריה בשנים 1878–1918, הוצאת מכון בן צבי, ירושלים, 2020, עמוד 103 ISBN 9789652352125.
  2. ^ יוסף קונפורטי, להפוך לבולגרים - יהדות בולגריה בשנים 1878–1918, עמוד 139.
  3. ^ חיים קשלס, היהודים בבולגריה בעשרים השנים הראשונות לאחר השחרור מעול העותומנים (1898-1878), בתוך: אנציקלופדיה של גלויות - יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמוד 69.
  4. ^ יוסף נסים הלוי, ד"ר הרצל בבולגריה, בתוך: אנציקלופדיה של גלויות - יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמוד 162.
  5. ^ יוסף קונפורטי, להפוך לבולגרים - יהדות בולגריה בשנים 1878–1918, עמוד 138.
  6. ^ חיים קשלס, היהודים בבולגריה בעשרים השנים הראשונות לאחר השחרור מעול העותומנים (1898-1878), עמוד 72.
  7. ^ יוסף קונפורטי, להפוך לבולגרים - יהדות בולגריה בשנים 1878–1918, עמוד 114.
  8. ^ יוסף קונפורטי, להפוך לבולגרים - יהדות בולגריה בשנים 1878–1918, עמודים 140-139.