ירגזי חרמון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קריאת טבלת מיוןירגזי חרמון
Poecile lugubris, Bulgaria 1.jpg
מצב שימור
נכחדנכחד בטבעסכנת הכחדה חמורהסכנת הכחדהפגיעקרוב לסיכוןללא חששconservation status: least concern
ללא חשש (LC)‏[1]
מיון מדעי
ממלכה: בעלי חיים
מערכה: מיתרניים
על־מחלקה: בעלי ארבע רגליים
מחלקה: עופות
סדרה: ציפורי שיר
תת־סדרה: דמויי־דרור
משפחה: ירגזיים
סוג: פויסילה
מין: ירגזי חרמון
שם מדעי
Wikispecies-logo.svg Poecile lugubris
טמינק, 1820
תחום תפוצה
Poecile lugubris distribution map.png
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

ירגזי חרמון או ירגזי החרמון[2][3] (שם מדעי: Poecile lugubris) הוא מין של ציפור שיר אירופאית-אסייתית ממשפחת הירגזיים. הירגזי חדגוני יחסית לשאר בני משפחתו, בטנו לבנה אפרפרה, כנפיו וזנבו אפורים, ראשו שחור עם פס לבן שנמשך מהמקור עד לעורף. הוא ניזון בעיקר מפירות וחרקים. תחום המחייה המועדף עליו הוא ליד הרים או במטעים. בארץ ישראל הוא חי בחרמון. המינים ירגזי פרסי (Poecile hyrcanus) וירגזי חלוד-חזה (Poecile davidi) נחשבו בעבר לחלק ממין זה.[4][5][6]

מאפיינים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ירגזי החרמון הוא עוף קטן באורך 14–13 ס"מ, ובמשקל 17–13 גרמים. מוטת הכנפיים היא 21–23 ס"מ. לחיו אפורה, וכיפתו שחורה. גרונו שחור, וצבע גופו אפור. הגחון לבנבן, הגב, הכנפיים והזנב בצבע חום־אפור אחיד, והראש שחור עם כתם לחי צר לבן שנמתח מהמקור לעורף. אצל פרטים צעירים הצבעים עמומים וכהים יותר מפרטים מבוגרים, עם פחות שחור בגרון ובחזה העליון. הקריאות גבוהות יותר ומהירות משל ירגזי מצוי, דומות לשל ירגזי כחול אירואסייתי, ׳סִי-סִי-סִי׳.[7]

התנהגות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ירגזי החרמון מתרבה ממרץ עד תחילת אוגוסט והוא מונוגמי וטריטוריאלי. הקן הוא גביע של צמר, חומר צמחי, רצועות קליפת עץ, שיער בעלי חיים ונוצות, המונח בתוך חור בעץ, אך גם בין סלעים על גדות, וגם בתיבות קינון. הנקבה מטילה חמש עד שבע ביצים. הדגירה אורכת 12–13 ימים עד הבקיעה, והגוזלים פורחים לראשונה בגיל 21 יום. הירגזי קופץ בין שיחים וסלעים בחיפוש אחר מזון. התזונה כוללת בעיקר חסרי חוליות קטנים, במיוחד זחלים ופגיות אחרות, ומדי פעם פירות וזרעים.[8] הוא מחפש מזון בענפים תחתונים של עצים ושיחים ועל הקרקע. זה מין יציב ברובו, אך פרטים בשנתם הראשונה ינדדו לעיתים בלהקות מעורבות. נדידה אנכית צפויה להתרחש בסתיו.[9] הירגזים תוקפניים כאשר הם מאוימים או מחפשים מזון והם מגרשים ציפורים אחרות, אפילו גדולות יותר, ממתקני האכלה קבועים, ומכאן שמם העברי (מהמילה רֹגֶז).[10] לירגזי מעוף גלי, והוא מקפץ בזריזות בין ענפים.

תפוצה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ירגזי החרמון מצוי באלבניה, אזרבייג'ן, ארמניה, בוסניה והרצגובינה, בולגריה, קרואטיה, גאורגיה, יוון, איראן, עיראק, ישראל, לבנון, מונטנגרו, צפון מקדוניה, רומניה, מולדובה, סרביה, סלובניה, סוריה, וטורקיה. על פי הערכה משנת 1996, גודל האוכלוסייה העולמית עומד על 260,000-1,000,000 פרטים.[8] בארמניה, המין מאוים על ידי מספר הולך וגדל של שריפות בר ושימוש בכימיקלים חקלאיים רעילים. מין זה מאכלס אזורים יבשים של עצים ושיחים פזורים, כולל מטעי עצי פרי וכרמים, יערות אלון, אשור, ערבה וצפצפה, ועצי מחט, בהם אשוח וארזים, כמו גם כמו גם גאיות, קניונים ואזורים סלעיים אחרים בעיקר למרגלות ההרים. תצפיות מוקדמות על הירגזים הציעו שהמין נמנע מיערות עבותים. לפי תיאורים כלליים מבתי הגידול של ירגזי החרמון בבולגריה, הוא מופיע באופן קבוע ביערות נשירים אך לעיתים רחוקות ביערות מעורבים או מחטניים. בתי גידול אופטימליים עבור הירגזי ממוקמים בדרך כלל בין 300 ו–1,000 מ' מעל פני הים, לעיתים רחוקות עד 1,500 מ'. על פי מחקר משנת 2019, ישנם שני אזורי מחיה מועדפים: האקוטון בין יער של עצים רחבי עלים ושטח פתוח, ושטחים המיוערים בדלילות.[9]

בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

ירגזי החרמון יציב ונפוץ בהר החרמון, החל מאזורים בגובה 1,200 מטרים מעל פני הים ועד לקו העצים העליון בגובה 1,800 מטרים מעל פני הים. עונת הקינון של הירגזי בהר החרמון היא בין החודשים אפריל עד יוני. בסקר קינון משנת 2013 הוערך כי בישראל מקננים כ–500 זוגות. מצב שימור האוכלוסייה המקננת בישראל הוא קרוב לסיכון.[11]

תפוצת תת-מינים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לירגזי החרמון 5 תת-מינים:[12]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ירגזי חרמון בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ירגזי חרמון באתר הרשימה האדומה של IUCN
  2. ^ קיליאן מולארני, לארס סוונסון, דן צטרסטרום, פיטר ג'. גרנט, לקסיקון מפה: הציפורים - המדריך השלם לציפורי אירופה וישראל, עריכה: דן אלון, יוסי לשם, אבי ארבל, מפה הוצאה לאור, 2003, עמ' 318
  3. ^ אנציקלופדיית החי והצומח של ארץ ישראל, כרך 6 - "עופות", הוצאת משרד הביטחון. עמ' 405.
  4. ^ Waxwings and allies, tits, penduline tits – IOC World Bird List (בAmerican English)
  5. ^ Ulf S. Johansson, Jan Ekman, Rauri C. K. Bowie, Peter Halvarsson, A complete multilocus species phylogeny of the tits and chickadees (Aves: Paridae), Molecular Phylogenetics and Evolution 69, 2013-12-01, עמ' 852–860 doi: 10.1016/j.ympev.2013.06.019
  6. ^ Simon Harrap, Tits, Nuthatches and Treecreepers, Bloomsbury Publishing, 2010-09-30, ISBN 978-1-4081-3518-1. (באנגלית)
  7. ^ ירגזי חרמון - eBird, ebird.org
  8. ^ 1 2 admin, Sombre Tit (Parus lugubris) – Planet of Birds (בAmerican English)
  9. ^ 1 2 Marta Dimitrova, Mattia Brambilla & Boris P. Nikolov, [http://balkani.org/wp-content/uploads/2020/06/Habitat-preferences-of-Sombre-Tit-Poecile-lugubris-in-a-karst-environment.pdf Habitat preferences of Sombre Tit (Poecile lugubris) in a karst environment]
  10. ^ תולדות הטבע ב - שלום יעקב אברמוביץ (מנדלי מוכר ספרים) | מפעל המילון ההיסטורי, maagarim.hebrew-academy.org.il
  11. ^ ירגזי החרמון, הרשימה האדומה של העופות המקננים בישראל
  12. ^ Sombre Tit names - Encyclopedia of Life, eol.org
  13. ^ Avibase - מסד בירד העולם, avibase.bsc-eoc.org