ירוחם ורדימון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ירוחם ורדימון

ירוחם ורדימון (1 בנובמבר 1897 - 23 בספטמבר 1968)[1] היה מראשוני הקולנוע הישראלי, מחנך וחוקר האות והלשון העברית.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ורדימון, יושב משמאל, עם כתתו בבי"ס למורים בירושלים, ספטמבר 1920
הסרט "מה יפית עמק נוי", בקולנוע מוגרבי, 1942
הסרט "האדמה הטובה", מוגרבי, 1938
קולנוע מוגרבי, חזית-צד, 1952

דור שישי בארץ ישראל, סבו היה סוחר עצים בירושלים ואביו גבן ומגדל צאן בירושלים. משפחתו מיוחסת לרבי מנחם מנדל מויטבסק - שבמחצית השנייה של המאה ה-18 הגיע לצפת מויטבסק (רוסיה הלבנה) בראש חצר חסידים - שושלת יוחסין של מגידים וחוקרי תלמוד. ענף אחר של המשפחה הגיע לירושלים ב-1819 מאוסטריה. [2]

ירוחם ורדימון, בנם של מנחם מנדל ומרים, נולד בשם ירוחם (דוב בער) רוזמן, גדל במאה שערים בירושלים. בשנת 1911, בהיותו בן 14, עיברת את שם משפחתו מרוזמן לורדימון.

למד לרבנות, בוגר המחזור השני של בית המדרש למורים בירושלים, שם למד אצל דוד ילין ויוסף יואל ריבלין, בתום לימודיו עבד מספר שנים כמורה. נסע לארצות הברית ולמד באוניברסיטת הרווארד, שב לירושלים ועסק בהוראה. נסע לגרמניה, הוסמך למהנדס חשמל ועבד אצל .A.E.G. [3] [4]

ירוחם ורדימון היה גזבר "ההגנה" בירושלים ב-1921 [5] ומראשיה, חבר בוועד "ההגנה" בירושלים, לצד רחל ינאית והמהנדס פפר. [6]

בנובמבר 1922 הקים את מקהלת צעירי ירושלים, בבית הספר לבנים, מאחורי אגד, בקרבת מטה הבולשת האנגלית; [7] זאת במטרה להסוות את אימוני הנשק של "ההגנה" – המקהלה שרה, והמתאמנים יכלו לירות מבלי שישמעו אותם. [8] [9] [10] המקהלה מנתה מאה איש, ורדימון גם ניצח עליה והלחין מנגינות.

ורדימון נסע לאוסטרליה וכששב לישראל עבר להתגורר עם אמו ברחוב ביאליק בתל אביב. [3] ורדימון גם עסק בהוראת מקצועות הבנייה והחשמל במסגרת ההסתדרות. [11]

משפחת מוגרבי, יהודים יוצאי דמשק, הקימו בניין גדול ברחוב אלנבי 25 בתל אביב. זיאמה אלשינסקי, איש עסקים רוסי שישב במצרים חכר מידי יעקב מוגרבי, נציג המשפחה, את הבניין והפכו לקולנוע. אלשינסקי השקיע כספים, אך נכשל, הפסיד כספים ושב לאירופה.

ורדימון חכר את קולנוע אופרה מוגרבי החל מה-16 ביוני 1931 וניהל אותו עד 1959. [2] [12] בקומת המרתף היה אולם הצגות ומעליו היה בית הקולנוע, שהכיל עד 1954, 1140 מקומות ישיבה. ב-1954, עם כניסת מקרן הסינמסקופ, צומצם מספר מקומות הישיבה ל-1050. אולם המופעים שימש את התיאטראות העבריים הבימה, הקאמרי, האהל והמטאטא וכן נערכו במקום מופעי בידור שונים, חזנות, קונצרטים ואסיפות עם.

ורדימון המציא ויזם, ובשיתוף עם המהנדס מקס זרניצקי בנה והרכיב את "הגג הנוסע" - פתרון אוורור בעידן של טרום מיזוג האוויר. השיטה, שרק בשנים האחרונות הוטמעה והייתה לפופולרית באולמות גדולים ברחבי העולם (אפילו באצטדיונים), הציבה גג נייד ענק על גבי שתי מסילות ענק – עם רדת החשיכה היה הגג הנייד נוסע עליהן עד שנפתח וסיפק אוורור טבעי לבאי הקולנוע, ושמים זרועי כוכבים לזוגות הרומנטיים. פתרונות שכאלה הותקנו בארץ גם בבתי הקולנוע אלנבי בת"א, אורדע בר"ג ועוד.

על מנת למשוך את הקהל לבקר בקולנוע הגה ורדימון ויצר את "פרסום החוצות" הראשון בארץ (אין עדות לקיום דבר שכזה בבתי קולנוע אחרים בעולם של אותה תקופה) ובאמצעים שונים: בחזית הבניין בנה תפאורות ענק מתחלפות, לסרטיו וזאת בנוסף לכרזות הסרטים שהוזמנו על ידו והודבקו שם. עד 1935 צוירו הפרסומות ברובן על ידי הצייר ישראל הירש ולאחר מכן על ידי שמואל אשכנזי, המעצב וצייר התפאורות הראשי של בתי הקולנוע מוגרבי ואלנבי - על הגגון שבחזית הקולנוע הוצבו שמות הסרטים באותיות בודדות כשבחזיתן נורות ניאון צבעוניות, "כמו באמריקה", מראה מרהיב בשעות החשיכה. [13] [14] [15] [4]

ב-314 השבועות הראשונים לקיומו הוקרנו בקולנוע מוגרבי 250 סרטים, בהם צפו כשני מיליון מבקרים (בממוצע 8000 איש לשבוע, בעיר של 30,000 עד 40,000 איש). בראשית קיומו הוקרנו בו כמעט רק סרטים גרמניים, אבל במאי 1933 פסקו הסרטים הגרמניים, אלא אם כן נכתב עליהם "עשוי באוסטריה" והחליפו אותם בעיקר סרטים אמריקאיים, רוסיים (ולשם כך אף למד רוסית) וצרפתיים ולעיתים גם פולניים ועוד. [16]

ב-1933 השתתף ורדימון ביסודה של חברת הסרטים "קדם", במטרה ליצור סרטים אמנותיים על הווי הארץ ותולדותיה, חיי המזרח סיפורי התנ"ך ועוד. ב-1934 נחלץ ורדימון לעזרת נתן אקסלרוד ויומני כרמל, כשרכש מכונה להקלטת קול ליומנים, שעד אותה עת היו אילמים. [17]

בניין קולנוע אלנבי נבנה בשנים 1934-33 על ידי קבוצת שותפים בראשות ארנברג ושלוסברג. הקולנוע פעל החל משנת 1935, בשם קולנוע רימון בשנת 1936 נכנס ורדימון כשותף והחל מ-1937 שינה את שמו לקולנוע אלנבי. לאחר מותו של ירוחם ורדימון, ב-1968, המשיכו בני משפחתו לנהל את הקולנוע, עד לשנת 1988. בתקופת השיא שלו, בסוף שנות השלושים הפעיל ורדימון, שכר וניהל עוד בתי קולנוע ברחבי ישראל. [18] [2]

ורדימון גם ייבא את הסרטים ביחד עם שותפיו זוננפלד מירושלים. ורדימון האמין שהצלחת סרט תלויה במידה רבה בשמו והקפיד על מתן שמות עבריים לסרטים. ב-1935 השתתף בהקמת "התאחדות בעלי בתי הקולנוע בישראל" וכיהן זמן מה כנשיאה. [2] על קולנוע מוגרבי ועל ורדימון המנצל את "הגג הנוסע", לתפיסת גנב, נכתב פרק בעלילות הבלש תדהר, הבלש העברי הראשון. [19]

ורדימון היה אחד מהשלושה שחנכו בנאומיהם את "היומן המדבר" הראשון של "יומני כרמל", לצידם של מאיר דיזנגוף ונתן אקסלרוד (1936).

ב-30 במרץ 2015 נפתחה במוזיאון ארץ ישראל תערוכת "מוגרבי ואלנבי - היו זמנים בקולנוע", המתבססת על אוסף של כמאתיים תצלומים וכרזות לסרטים, שבמקורם הוזמנו על ידי ירוחם ורדימון מהצלם אפרים ארדה ואחרים, לשימור פעילותו זו בבתי הקולנוע מוגרבי ואלנבי בשנים 1959-1931. [20]

ורדימון הוציא לאור ספר על הכתב העברי. [21] הוא עיצב פונט עברי חדש בו השתמש לפרסום הסרטים, והוציא גם חוברת בנושא. [22] [23]

ירוחם ורדימון התחתן ב-1936 עם בבט לבית בנאריו, שעלתה מגרמניה. הזוג התגרש תוך זמן קצר, ולאחר מכן היה נשוי לחנה ורדימון, שהחלה לכתוב ספרים בהיותה בת 75 ועד למותה בגיל 91 כתבה והוציאה לאור 24 ספרים. חנה ורדימון נפטרה ב-31 באוקטובר 2009 ונטמנה בצמוד לקבר בעלה. [24]

ילדיו של ירוחם ורדימון: ראודור ורדימון (מנישואיו הראשונים עם בבט לבית בנאריו), אורגד ורדימון, וירום ורדימון.

ירוחם ורדימון נפטר בבית החולים אסותא ביום א' ראש השנה, לאחר מחלה ממושכת, נטמן בבית הקברות טרומפלדור, לא הרחק מקולנוע מוגרבי אותו ניהל. מורו לשעבר, פרופ' יוסף יואל ריבלין, ספד לו. [2] [25]

ריאיונות עם ורדימון[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אורי קיסרי, 'י. ורדימון אומר לנו - ה"נפוליאון" של הקולנוע הא"י חוזה ב"כוכבים" ומשקיף על הקהל...', בעיתון תשע בערב, 1931, עמ' 8, 10.
  • אורי קיסרי, 'אגדת הצללים של מר ורדימון... אורות וצללים באמנות', בעיתון דואר היום, 28 בנובמבר 1932, עמ' 3.

דברים לזכרו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אורי קיסרי, "האיש שמכר לעצמו אשליות, אך אחת שמר לעצמו: ירוחם ורדימון ז"ל", בעיתון הארץ, 18 באוקטובר 1968, עמ' 3.
  • "ירוחם ורדימון", בעיתון דבר, 25 בספטמבר 1968, עמ' 6.
  • "מת ירוחם ורדימון", בעיתון מעריב, 25 בספטמבר 1968, עמ' 7.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אתר "Billiongraves"
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 2.4 אורי קיסרי, 'האיש שמכר לעצמו אשליות, אך אחת שמר לעצמו: ירוחם ורדימון ז"ל', בעיתון הארץ, 18 באוקטובר 1968, עמ' 3.
  3. ^ 3.0 3.1 אורי קיסרי, "אגדת הקסמים של מר ורדימון... אורות וצללים באמנות", דואר היום, 28 בנובמבר 1932, עמ' 3.
  4. ^ 4.0 4.1 בועז כהן, "התגנבות יחידים" – ריאיון עם אורגד ורדימון, במוסף סופשבוע של העיתון מעריב, 3 בדצמבר 2010, עמ' 53-52.
  5. ^ דוד תדהר, ההגנה בירושלים, אנציקלופדיה לחלוצי היישוב ובוניו, עמ' 2577, 5705.
  6. ^ ההגנה בירושלים, עדויות וזכרונות מפי חברים – כונסו ונערכו בידי רחל ינאית, יצחק אברהמי, ירח עציון, חלק ראשון תר"פ-תש"ז. (עדות מפי יהושע אשל - עמ' 24; עדות מפי רחל ינאית - עמ' 28.
  7. ^ דוד תדהר, בשרות המולדת תרע"ב-תש"כ, עמ' 71-70.
  8. ^ עמנואל דודאי, "הלילה בו שרה ירושלים", בתוכנית "המגירה של עמנואל" ברשת ב', שודרה בתאריך 27 בנובמבר 1998.
  9. ^ דוד תדהר, ראשוני הישוב, עמ' 51, 52.
  10. ^ דוד תדהר, הפרק "שרפרפים בחוץ", מתוך הספר בשירות המולדת : 1960-1912 זכרונות, דמויות, תעודות ותמונות, תל אביב : הוצאת ידידים, תשכ"א (1960), עמ' 71, 72.
  11. ^ כרזה של ההסתדרות "נפתחים שעורי מקצוע לפועלים", 2 בינואר 1927.
  12. ^ א. יחף, "רחוב אלנבי", בעיתון דאר היום, 26 בדצמבר 1934, עמ' 3.
  13. ^ גיא רז, "מוגרבי ואלנבי – אשליות הצלולואיד", דברי האוצר לתערוכה במוזיאון ארץ ישראל, מרץ-אפריל 2015.
  14. ^ רוני דורי, "געגועים לצלולואיד", בעיתון כלכליסט, 24 במרץ 2015.
  15. ^ קובי פינקלר, "תערוכה: אלנבי ומוגרבי", באתר ערוץ 7, 12 במרץ 2015.
  16. ^ ש.ש.ה., "250 הצגות במוגרבי", בעיתון הבקר.
  17. ^ גיא רז, האוצר לתערוכה, בטקסט מתוך התערוכה הנושא את הכותרת "ירוחם דב ורדימון"
  18. ^ עדית זרטל, "מכל הרוחות" – ריאיון עם אורגד ורדימון", בעיתון דבר, 17 באוגוסט 1973.
  19. ^ שלמה נ. גלפר '"M" או הפשע בקרנבל תרצ"ב', מעריב ת"א, 27 ביוני 1986, עמ' 4, 16.
  20. ^ יהודה נוריאל, "היכל התהילה", במוסף 7 לילות של העיתון ידיעות אחרונות, 20 במרץ 2015, עמ' 5.
  21. ^ ירוחם ורדימון, לבעיית כתב הדפוס העברי, ירושלים : דפוס רפאל חיים הכהן, תש"א.
  22. ^ ירוחם ורדימון, לבעיית הקרי העברי, הד החנוך – עתון הסתדרות המורים בא"י, תל אביב, תש"ה.
  23. ^ ראו גם: ירוחם ורדימון, "על האות העברית", במדור "קוראים כותבים", בעיתון מעריב, 23 במאי 1962, עמ' 8.
  24. ^ מספריה היותר ידועים של חנה ורדימון: בת האקטיור; שלוש כוסות קריסטל; אשה על ספסל; ומספרי הילדים: ילדי החיות; פורד ולנצ'יה; על האו ועל מיאו; החתול הכלב ואני.
  25. ^ "ירוחם ורדימון", בעיתון דבר, 25 בספטמבר 1968, עמ' 6.