ירוחם כהן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ירוחם כהן
Yeruham Cohen in the 1940s.jpg
לידה 20 במאי 1916
י"ז באייר תרע"ו
תל אביב, ישראל
פטירה 12 באוגוסט 1991 (בגיל 75)
ב' באלול תשנ"א
סביון
כינוי איברהים, ירוחם הג'ינג'י
השתייכות Hahagana.jpg  ההגנה
Palmach.jpg הפלמ"ח
Badge of the Israel Defense Forces.new.svg  צבא הגנה לישראל
תקופת שירות 19371951
דרגה סגן אלוף  סגן אלוף
תפקידים צבאיים
נוטר
מסתערב ומפקד המחלקה הערבית
קצין מודיעין
קצין קישור
מלחמות וקרבות
המרד הערבי הגדול
המערכה בסוריה ובלבנון במלחמת העולם השנייה
מלחמת העצמאות מלחמת העצמאות
תפקידים אזרחיים
נציג ישראל בניגריה
שגריר ישראל בליבריה

ירוחם כהן (20 במאי 1916 - 12 באוגוסט 1991) היה מראשוני הפלמ"ח, המפקד הראשון של המחלקה הערבית, קצין מודיעין ודיפלומט ישראלי.

תולדות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

נעוריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ירוחם כהן נולד בשנת תרע"ו (1916) בתל אביב לאהרון ואורה, יוצאי תימן, במשפחה בת ארבעה ילדים. אביו, אהרון כהן, היה שמש הגימנסיה הרצליה; בית המשפחה עמד בחצר הבניין, וכהן למד בגימנסיה. בשנת 1932, בגיל 16, הצטרף לארגון ב' שפרש ב-1931 מן ההגנה, ולימים הפך לאצ"ל.

ב-"הגנה" ובפלמ"ח[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם פרוץ המאורעות בשנת 1936 השתתף כהן בהגנת שכונת ברנר בתל אביב. בקיץ 1936 עבר קורס מפקדי קבוצות בקריית אריה, ואחריו עסק בהדרכה בכרם התימנים. עם הפילוג הראשון באצ"ל, ב-1937, חזרו להגנה כמחצית מאנשיו, ועימם כהן. בתחילת 1938 התגייס כהן לנוטרות. הוא שרת בכפר תבור, במושבה מגדל ובסג'רה, השתתף באבטחת צינור הנפט תחת פיקודו של וינגייט, והצטרף למשמר הנע שאבטח את הדרך מעפולה לטבריה. בתקופה זו הכיר את יגאל אלון.

באביב 1940 השתחרר כהן וחזר לתל אביב. באוגוסט 1940 יצא לקורס חבלה וצליפה, בהדרכת קצין בריטי, ביערות הכרמל. כהן הצטרף לפלמ"ח עם הקמתו בשנת 1941. הוא נמנה עם ראשוני המחלקה הסורית, פעל בסוריה ובלבנון, ועסק בגיוס אנשים נוספים להרחבת המחלקה. במאי 1943 הוטל על כהן להקים את המחלקה הערבית בפלמ"ח. הוא פיקד על המחלקה עד 1945. במהלך התארגנותה, יצא לקורס מפקדי מחלקות בפיקודו של משה כרמל. במאי 1945 יצא כהן להכין נוער יהודי בסוריה ובלבנון להגנה עצמית, ועסק גם בארגון עליה בלתי חוקית לארץ. במהלך שליחות זו נעצר בלבנון ונשפט לחודשיים מאסר, אך הוברח מן הכלא. באוקטובר 1946 חזר כהן לארץ, ופיקד על מחלקת המודיעין שהוקמה אז במטה הפלמ"ח. במסגרת זו ביצע סיורים רבים לאיסוף מודיעין ולהכנת תיקי כפרים.

במלחמת העצמאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

קולונל סייד טהא, מפקד החטיבה המצרית הרביעית ב"כיס פלוג'ה" בדרך למשא ומתן על כניעה בקיבוץ גת. משמאל - ירוחם כהן, שלישו של יגאל אלון

בדצמבר 1947 נשלח כהן לביירות כדי לבדוק אפשרויות לשתילת מסתערבים. באמצע ינואר התפרסמה ידיעה על נוכחותו בעיר בעיתון "אל יום". כהן הצליח לברוח לארץ.

עם הקמת חטיבת יפתח, שרת בה כהן כקצין מודיעין. במסגרת פעולות החטיבה בצפון, הפעיל מודיעים ומסתערבים, וערך סיורי אויר יומיים במטוסי טייסת הגליל.

באוקטובר 1948 עבר כהן למפקדת חזית הדרום, כשלישו של מפקד החזית, אלוף יגאל אלון.

כהן היה קצין הקישור אל הכוחות המצריים הנצורים בכיס פלוג'ה, ונפגש מספר פעמים עם גמאל עבדול נאצר, לימים נשיא מצרים, שנמנה עם הנצורים. במרץ 1949 יצא לשליחות הסברה בארצות הברית.

בשנות המדינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ירוחם כהן (מימין) עם משה יובל (סגן הקונסול בניו יורק) וכתריאל כ"ץ, 1949

ביוני 1949 צורף כהן לוועדת שביתת הנשק ישראל מצרים[1]. ב-1951, אחרי שסיים קורס מג"דים, השתחרר מצה"ל, ולמד בחוגים למדע המזרח ומדעי המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים. מדצמבר 1954 עד ספטמבר 1956 היה כתב לעניינים ערביים בעיתון "למרחב". בהמשך יצא ללימודים מתקדמים באוניברסיטת אוקספורד באנגליה, ועם סיומם הצטרף למשרד החוץ.

בשנים 19581960 היה כהן נציג ישראל בניגריה, ובשנים 1960–1962, שגריר ישראל בליבריה. אחרי שחזר משליחות זו עסק בכתיבה ובמחקר, ופרסם שלושה ספרים. בשנותיו האחרונות התגורר בסביון.

בחודש פברואר 1991, בימי מלחמת המפרץ בה נורו טילים מעיראק על ישראל, לקה ירוחם באירוע מוחי בעת נפילת טיל ואושפז בבית חולים. הוא לא התאושש ואחרי כחצי שנה, בב' באלול תשנ"א, נפטר בבית החולים ע"ש שיבא תל השומר ונטמן בבית העלמין בסביון. הותיר אחריו את רעייתו, דינורה, שני ילדים ונכדים.

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ירוחם כהן בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ראו: ירוחם כהן, התוויית הגבול בין ישראל למצרים - התקדים של 1949, מערכות, גיליון 294 - 295, יולי 1984, עמ' 11 - 16.