ערך מומלץ

ירושלים בתקופה הביזנטית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
סדרת ערכים בנושא
היסטוריה של ירושלים
Jerusalem panorama early twentieth century2.jpg
ירושלים הפרהיסטורית
ירושלים בתקופת בית ראשון
ירושלים בתקופת בית שני
ירושלים בתקופה הרומית
ירושלים בתקופה הביזנטית
ירושלים בתקופה המוסלמית המוקדמת
ירושלים בתקופה הצלבנית
ירושלים בתקופה הממלוכית
ירושלים בתקופה העות'מאנית
היציאה מן החומות
ירושלים בתקופת המנדט הבריטי
ירושלים במלחמת העצמאות
ירושלים המחולקת
ירושלים המאוחדת

בתקופה הביזנטית, בשנים שבין עליית קונסטנטינוס לשלטון (324 לספירה) ועד כיבוש ירושלים על ידי הערבים ב-637, הייתה ירושלים נתונה לשליטת האימפריה הביזנטית.[1] השינוי המהותי באופיה ובמעמדה של העיר, לעומת התקופה הרומית, היה הפיכתה מעיר אלילית לעיר נוצרית. השלטון הביזנטי פיתח את איליה קפיטולינה הרומאית-אלילית, והפך אותה מעיר משנית לעיר נוצרית מרכזית מבחינה דתית ומנהלית (כשהמינהל כפוף להיררכיה הממסדית-דתית) ולמרכז עולמי לעלייה לרגל. בשלהי התקופה, בין השנים 614-‏628, נכבשה ירושלים בידי הפרסים.

דגם ירושלים בתקופה הביזנטית המוצג בחצר כנסיית פטרוס אין גליקנטו. קרוב למצלמה שער האריות, מימינו כנסיית מרים הקדושה של הפרובטיקה, במרכז כנסיית הקבר ומשמאל כנסיית הניאה. שימו לב להר הבית משמאל למטה - שטח גדול מאד שאין עליו כלום (בדומה לתיאור במפת מידבא).

רקע היסטורי: התנצרות האימפריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקיסרות הרומית המזרחית, שבירתה קונסטנטינופול, היוותה להלכה המשך של הקיסרות הרומית המערבית שהמשיכה להתקיים במערב ובירתה הייתה רומא, אך הקיסרות המזרחית ספגה השפעות מיוון, מפרס ומאסיה הקטנה, השפעות שהפכו אותה לשונה באופן מהותי מהקיסרות המערבית. בשנת 313 קיבל על עצמו הקיסר קונסטנטינוס את הדת הנוצרית, ובשנת 325 כינס את ועידת ניקיאה במטרה להפוך את הנצרות לדת הרשמית והתקנית של האימפריה. במסגרת ועידה זו התקבע מקום חשוב לארץ ישראל בכלל ולירושלים בפרט, כמקום התרחשותם של ספרי הקודש ושל ישו ושנים-עשר השליחים.

ראשונת עולי הרגל לעיר הייתה הלנה הקדושה, אמו של הקיסר קונסטנטינוס, שביקרה בירושלים בשנת 326 בעקבות פנייתו של בישוף ירושלים מקאריוס במהלך הוועידה, בבקשה לחשוף את קבר ישו. הלנה זיהתה את מקום צליבתו של ישו, את מקום קבורתו וקימתו לתחייה, את מקום עלייתו השמימה (בהר הזיתים), את מקום מותה של מריההר ציון) וקבורתה (במורדות הר הזיתים), ואת מקום לידתו של ישו בבית לחם, והחלה למעשה את הפיכת ירושלים לעיר נוצרית ולמוקד לעלייה לרגל של מאמינים נוצרים. רבים מתושבי האימפריה היו כבר נוצרים באותה עת, ובמהלך מאה השנים הבאות התנצרו רבים נוספים, ובכללם רבים מתושבי ארץ ישראל וירושלים, שלפני כן היו עובדי אלילים. שמה של העיר שונה מהשם האלילי "איליה קפיטולינה" לשם הנוצרי "אגיה ירוסלימה" (יוונית: Αγία Ιερουσαλήμ, ירושלים הקדושה).

בהשתדלותם של בישופי ירושלים (בשנים 326417: מקאריוס, מקסימוס, קיריליוס ויוחנן השני), הפכה ירושלים לעיר מרכזית, יריבה בעלת אופי דתי למרכז האזרחי-אלילי שבקיסריה. ב-381 הוכרה "כנסיית ירושלים" כ"אם כל הכנסיות" על ידי הוועידה הכנסייתית בקונסטנטינופול.[2] שיאו של מאמץ זה היה כאשר בועידת כלקדון (451) הועלתה ירושלים לדרגת פטריארכיה לצד רומא, אנטיוכיה, קונסטנטינופול ואלכסנדריה, שבניגוד לירושלים שמשו גם כמרכזים השלטוניים החשובים של האימפריה.[3]

השפעת הביזנטים על פיתוח העיר[עריכת קוד מקור | עריכה]

פיתוח ירושלים כמרכז דתי לעלייה לרגל[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחד המאפיינים המרכזיים בתפיסה הביזנטית בנוגע לארץ ישראל בכלל ולירושלים בפרט, הוא אימוצה של "גאוגרפיה קדושה" ("גאוגרפיה סקרה"), שבמסגרתה נעשה מאמץ לזהות בשטח את מקום התרחשותם של אירועים המוזכרים בספרי הקודש, ולהקים בהם כנסיות. מאמץ זה הוביל לחקירות ברחבי הארץ ולתיאור שלה מנקודת מבט דתית-נוצרית. חלק מהמחקרים הניבו ככל הנראה זיהויים תקפים (כגון זיהוי מקום צליבתו וקבורתו של ישו, או מקום לידתו בבית לחם), וחלקם הרחיקו לכת (כגון זיהוי מאר אליאס שבדרך חברון בדרום ירושלים עם מערת אליהו שבהר הכרמל).

כתוצאה ממעמדה הדתי של העיר ירושלים הוקמו בה מבני דת רבים, בראשם כנסיית הקברמאה ה-4) וכן כנסיית ציון הקדושה על הר ציון, כנסיית השילוח ליד בריכת השילוחמאה ה-5) וכנסיית הניאהמאה ה-6). העיר התבססה על צליינות דתית, וכלכלתה סבבה סביב שירותי דת ותיירות. כך, הוקמו בה אכסניות, בתי תבשיל, בתי מחסה לצליינים עניים, חנויות לממכר צורכי קודש וכדומה. חיי העיר והמבנה הפיזי שלה, הושפעו מהיותה מוקד לתהלוכות דתיות יומיומיות בין המקומות הקדושים. הדבר הביא הן לפריחת המסחר בעיר שבין החומות, והן לפיתוח חוות חקלאיות ותעשייתיות סביבה, שנועדו לספק מזון, מצרכים ומזכרות לאלפי הצליינים. על מנת לספק לצליינים סיבות לשוב ולעלות לרגל לעיר, זוהו בה באופן תדיר מקומות קדושים חדשים. תנאי התחבורה היו, בעיקר בראשית התקופה, נוחים ובטוחים. רשת הדרכים הרומיות בארץ ישראל ומחוצה לה הייתה עדיין במצב טוב, שאיפשר אף נסיעה בעגלה, ודרכי הים היו בטוחות הודות לשלטון היציב (שהתפוררותו הפכה את מזרח אגן הים התיכון למסוכן, עקב שוד ימי).[4]

הפעילות הדתית התבטאה לא רק בתיירות צליינית, אלא גם ביצירה ספרותית, תאולוגית וליטורגית, במפעל תרגום כתבי קודש ובכתיבת פרשנות עליהם. רבות מהיצירות המקוריות שנוצרו בירושלים בתקופה זו נשמרו במנזר סנטה קתרינה.[5] התסיסה הדתית גרמה גם להתפרצויות מחזוריות של סכסוכים בין פלגים נוצריים שונים (בעיקר סכסוכים של המונופיזיטיזם מול הנצרות האורתודוקסית), ולצמיחת תופעת הנזירוּת (ראו להלן).

מינהל עירוני וריבוד חברתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראש העיר היה הבישוף ולאחר מכן הפטריארך.[6] הבישוף היה אחראי על המבנים והרכוש ושימש כשופט במערכת שיפוטית עירונית כנסייתית. הכנסייה שלטה בכל מבני הציבור בעיר, וגבתה מעולי הרגל תשלום עבור השימוש בהם, בנוסף למתנות ולתרומות שקיבלה מהמאמינים. פרויקטים מיוחדים מומנו באמצעות מיסוי כבד שהוטל על התושבים, שנשלט על ידי מנגנון גדול. חלק מהמסים הועבר לשלטון המרכזי, וממנו קיבלה העירייה תקציב לפעילות שוטפת.

הדרך לקידום למעמד של שררה עברה דרך המנגנון הכנסייתי, שרק במדרג הנמוך שירתו בו פקידים חילונים. בחקיקה הקיסרית של המאה ה-6, הוענקו זכויות ל"קָטֶטוֹרֶס", שכבת נכבדים חילונים בעלי רכוש (אדמות חקלאיות), שיכלו לייעץ לפטריארך במינויים בכירים ושימשו מפקחים. מכל ארץ ישראל, רק בירושלים מוזכר קיומם של בני מעמד זה. כמו כן, פעלה בעיר משטרה ופעל דֶפֶנְסוֹר, פקיד בכיר שתפקידו להגן על פשוטי העם מפני שרירות השלטון.

סוחרים חכרו שטח בשווקים מהכנסייה, ובעלי מקצוע אוגדו בגילדות ששימשו לפיקוח על בעלי המקצוע ולגביית מסים. כמו כן, היו בעיר עבדים ושפחות רבים.[7]

חיים חילוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במקביל לחגיגות הדתיות ולתהלוכות, התקיימו שעשועים בעלי אופי חילוני, אם כי הצגות תיאטרון נאסרו על ידי רוב הקיסרים.

לפי כתובת, שייתכן שהיא שריד של היפודרום,[8] ודיווח של הנזיר סטרטגיוס שחי בימי פוקאס והרקליוס, קיסר האימפריה הביזנטית, המזכירים "ירוקים" ו"כחולים", עולה כי לירושלים יובאה גם תרבות הקרקס ומרוצי הסוסים הביזנטית, שריכזה סביבה יריבות בין קבוצת ה"ירוקים" וה"כחולים" (יריבות שנשאה גם אופי פוליטי).[9]

ההיסטוריה של ההתפתחות העירונית[עריכת קוד מקור | עריכה]

פיתוח העיר בימי קונסטנטינוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבנייה הדתית בירושלים החלה כמעט מיד לאחר ועידת ניקיאה, בהשפעתו הישירה של הקיסר קונסטנטינוס ואמו הלנה. בין השנים 326-‏335 הוקמה כנסיית הקבר, לבה של העיר הביזנטית. הכנסייה השתלבה במתאר הרחובות של העיר הרומית, שממנה סולקו כל סממנים פגאניים. כמו כן, נבנו כבר בשלב זה כנסיית האלאונה על הר הזיתים, כנסיית ציון הקדושה על הר ציון וכנסיית המולד בבית לחם, שסימנו את האתרים המקודשים שמחוץ לחומות. עדות לירושלים של התקופה קיימת בספרו של "הנוסע מבורדו", שהגיע לעיר כעולה רגל ב-333 (ואולי מעט לפני כן), ומתאר את מפעלי הבנייה והפיתוח העצומים, את יופיים ואת פארם, זאת בעיר שעשר שנים בלבד קודם לכן הייתה פינה זנוחה באימפריה.

הניסיון להקמה מחדש של בית המקדש[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – בית המקדש של יוליאנוס

בשנת 361 עלה לשלטון הקיסר יוליאנוס, שביקש לחדש את פני האימפריה ולסגת מהנצרות חזרה לפגאניזם (ומכונה לפיכך "יוליאנוס הכופר"). כחלק מתפיסת עולמו האנטי-נוצרית, ביקש גם להחזיר את היהדות למעמדה הקודם ואף הציע להקים מחדש את בית המקדש. אבן הפינה לבית המקדש של יוליאנוס הונחה במאי 363, אך הבנייה נפסקה כחודש לאחר מכן. עם מותו של יוליאנוס, החזיר יוביאנוס יורשו את האימפריה באופן סופי לנצרות.[10]

פיתוח העיר בימי אאודוקיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין בוני ירושלים העיקריים בתקופה הביזנטית והשליטים שטבעו בה את חותמם, נמנית גם אייליה אאודוקיה (401460), אשת תאודוסיוס השני, שיזמה את שיקום חומות העיר בצפונה ובמערבה, ואולי אף את הקמת החומה הדרומית שלה.[11]

אאודוקיה הגיעה לירושלים כגולה, עקב מעורבותה במלחמת המפלגות בבירת האימפריה בשנים 441443. המלחמה ניזונה מהפילוג הכריסטולוגי בנצרות, בין המונופיזיטיזם לנצרות האורתודוקסית. אאודוקיה, שהאמינה במונופיזיטיזם, ניצבה במפלגה ובדעה המנוגדת לזו של בעלה הקיסר. עם ניצחונה של מפלגת הקיסר האורתודוקסית, יצאה אאודוקיה לגלות בירושלים. אאודוקיה, שהייתה בעלת השפעה ויכולת ביצוע (הקימה אוניברסיטה בקונסטנטינופול, השפיעה על אוסף החוקים שנקרא על שם בעלה "קודקס תאודוסיאנוס" ועוד), גייסה את יכולותיה לטובת העיר שאליה גלתה.[12] במשך 17 שנות שהותה בעיר בנתה ארמון גדול לה ולבישוף, הקימה את כנסיית השילוח ליד בריכת השילוח, את כנסיית סטפנוס הקדוש מצפון לשער שכם, ויזמה הקמתם של אכסניות, בתי מחסה לעניים ובתי חולים. כאמור, היא גם יזמה את שיקום חומות העיר. אאודוקיה גם פיתחה חיי חצר, שבהם השתתפו המלומד שהוגלה מרומא הירונימוס, ונשים עשירות, כדוגמת מֵלָנִיה, איקיליה (שמימנה את הקמת הקתיסמה בדרך חברון) ופוֹאֶמְניָה (שמימנה את הקמת כנסיית העלייה על הר הזיתים).[13]

הנהגתה של אאודוקיה הייתה עצמאית ממדיניות השלטון המרכזי, שאף שלח קוֹמֶס (תואר של משרה בכירה בפקידות הממשל הביזנטי) על מנת להתנקש בשניים מאנשיה. היא עודדה את המונופיזיטים, גם לאחר שאולצה לחזור בה מהתמיכה בהם, וכן העניקה זכויות-יתר ליהודים (ראו להלן), כגון אפשרות להתפלל בעיר לא רק בתשעה באב אלא גם בימי חג, ואפשרה עלייה לרגל המונית בסוכות של שנת 438.[14] אולם לאחר שהעלייה לרגל הסתיימה במהומות דמים שעוררו נזירים נוצרים, וייתכן אף שעקב התקרבותה של אאודוקיה לחוגי נזירים, נשללו שוב זכויות-היתר שהעניקה ליהודים.

פיתוח העיר בימי יוסטיניאנוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

יוסטיניאנוס הראשון על גבי פסיפס בבזיליקת סן ויטאלה ברוונה

הבנאי החשוב השלישי בתולדות ירושלים היה יוסטיניאנוס הראשון, שהקים את הכנסייה הגדולה ביותר של ירושלים הביזנטית, כנסיית הניאה, והרחיב ושיפץ את הקארדו.

בימי יוסטיניאנוס הייתה ירושלים לאחת הערים הגדולות והעשירות ביותר באימפריה, ואף הגיעה לנקודת שיא בהתפתחותה כעיר קדושה. בשל כך, ובשל השקט והשלום היחסי בתקופה זו, זרמו אליה עולי רגל מכל רחבי העולם. העיר הייתה צריכה להתמודד בתקופה זו עם גידול ניכר במספר עולי הרגל המגיעים אליה. יוסטיניאנוס הרחיב את העיר דרומה ככל האפשר על מנת ליצור מרחב בין כנסיית הקבר להר ציון. היה זה גם מרחב קדוש (ששימש לתהלוכות וכדומה) וגם מרחב לחיים אזרחיים, במיוחד בנוגע לעולי הרגל ולשירותים שניתנו להם בעיר. כנקודת ציון מרכזית באזור החדש, הקים יוסטיניאנוס את "הכנסייה החדשה על-שם מרים אם ישו", היא כנסיית הניאה.

בתקופת יוסטיניאנוס חלה התרחבות של פולחן מרים בכנסייה.[15] במיוחד התחדד הוויכוח האם מריה היא אם האלוהים או אמו של בשר-ודם. יוסטיניאנוס הדגיש שהכנסייה שהוא מקים כוללת גם אכסניה ובית חולים לעולי הרגל הזרים, בדומה לכנסיית התיאוטוקוס (מילולית: "יולדת האל"), וכך נקט עמדה מכריעה בוויכוח. באותם ימים רווחה כבר הסברה שאם האלוהים נפטרה בהר ציון, וזוהי סיבה נוספת מדוע התאים הר ציון כמקום לבניית כנסייה על שמה.

באמצעות בניית כנסייה אדירה באזור "חדש", שבו לא הייתה קודם לכן נוכחות בולטת של מונומנט אחר, ביקש יוסטיניאנוס לטבוע את שמו לדורות. הוא דאג להנציח את שמו במקומות רבים באימפריה שלו, על ידי בנייה מאסיבית ועל ידי פיתוח מקומות שלפני כן היו שוממים.

הכיבוש הפרסי וההתפוררות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרקליוס, קיסר האימפריה הביזנטית מחזיר את הצלב האמיתי לירושלים בשנת 630 (ציור משנת 1481)
Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – כיבוש ירושלים בידי הפרסים, מרד הרקליוס

בשנת 611 ביקש כוסרו השני, מלך ממלכת פרס והאימפריה הסאסאנית, לצאת למסע מלחמה נגד האימפריה הביזנטית, בתואנה של נקמה על רציחתו של הקיסר הביזנטי בעל-בריתו, מאוריסוס, על ידי פוקאס, יורשו על הכס. המטרה הלא מוצהרת של מסע הנקמה הייתה מילוי הקופות הריקות של הממלכה הפרסית באמצעות שוד, ביזה והטלת מס על התושבים בכל מקום שייכבש. בפרט נשא כוסרו את עיניו לירושלים, שנתפסה כמקור העושר באזור וכבסיס לקיום הנוצרי של אויבו, וקיווה כי כיבוש ירושלים ישים ללעג את קיומה של האימפריה הביזנטית; שוד הצלב האמיתיצלב המקורי שעליו נצלב ישו על פי האמונה הנוצרית) אמור היה להשפיל עוד יותר את הדת הנוצרית ואת ישו. הצבא הפרסי הגיע לשערי ירושלים ב-614, ולאחר 20 ימי מצור, שבהם קרא מפקד הצבא הפרסי לתושבי העיר לפתוח בפניו את השערים, נפלה ירושלים ביד הצבא הפרסי.[16]

בעולם הנוצרי החלו לטעון שהעיר נפלה בגלל חטאי התושבים, ושאפילו נבואות הנזירים הכוזבות, שלפיהם העיר לא תיפול, היו חלק ממערך הענישה האלוהית. הפרסים ערכו טבח בעיר (לפי דיווח תומאס הקברן, שסייע בקבורת המתים, היו בין 30,000 ל-65,000 הרוגים בעיר ובסביבתה), וכן הרסו ושרפו כנסיות רבות, כך שלא נותרה אף כנסייה בלתי פגועה. הם שלחו את צלב העץ "האמיתי" מכנסיית הקבר לכוסרו השני, הגלו את מנהיגי הציבור הנוצרי מהעיר, ובהם גם את זכריה, פטריארך ירושלים.

במקביל לכיבוש העיר, התחולל בארץ ישראל מרד יהודי בהנהגת בנימין מטבריה, שסייע לפרסים מול הנוצרים אויביהם. במשך חמש שנים נתנו הפרסים ליהודים את השלטון על ירושלים. המרד נקרא "מרד הרקליוס" על שם הרקליוס, קיסר האימפריה הביזנטית. הרקליוס יצא לשחרר את ירושלים ב-625, ובתגובה לכך הבינו היהודים שאל להם להמשיך ולתמוך בפרסים והפכו לבעלי-בריתם של הביזנטים. ב-628 ניצח הרקליוס את כוסרו וכרת ברית עם יורשו. במסגרת הסכם השלום הושבה ירושלים לחזקת הביזנטים, והפטריארך מודסטוס החל לשקם את כנסיותיה. ב-21 במרץ 630 נכנס הרקליוס לירושלים בתהלוכת ניצחון, החזיר את הצלב האמיתי לכנסיית הקבר וחנך אותה מחדש.[17]

במהלך עשר השנים הבאות ידעו כנסיות ירושלים תקופות של שיקום, אך התעוררות האסלאם מחד וחולשת השלטון הביזנטי מאידך, דיללו את הצליינות לעיר והקשו על שיקומה. באוגוסט 636 הפסיד הצבא הביזנטי בקרב הירמוך, מול צבאות הראשידון של הח'ליפה עומר בן אל-ח'טאב, ובכך נפתח הפתח לכיבוש ארץ ישראל על ידי המוסלמים. במשך שנתיים הייתה ירושלים נצורה ומבודדת, כאשר בינה ובין מרכז השלטון הביזנטי השתרע מרחב הכבוש כולו על ידי המוסלמים. לבסוף, בסוף שנת 637, נכנעה העיר לפני צבאו של אבו עוביידה בן ג'ראח, והחלה התקופה הערבית-מוסלמית בתולדותיה.

מבנה העיר[עריכת קוד מקור | עריכה]

גאוגרפיה וטופוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפת מידבא, התיאור הוויזואלי של ירושלים הביזנטית

ככלל, מוסכם על ידי החוקרים כי העיר הביזנטית התקיימה על בסיס תבנית העיר הרומית איליה קפיטולינה (שהמאפיינים הבולטים שלה היו שני רחובות האורך מצפון לדרום: הקארדו מקסימוס, משער שכם דרומה, והקארדו המשני - קארדו ולנסיס - לאורך גיא הטירופיאון, וכן רחוב הרוחב ממערב למזרח, הדקומנוס). במהלך השנים התפתחה העיר בעיקר דרומה, לכיוון הגבעה המערבית (הר ציון) ועיר דוד, ובמידה פחותה צפונה, לשער שכם. בין החוקרים חלוקות הדעות האם ומתי הוקמה חומה סביב החלק הדרומי של העיר. לפי דעת חלק מהחוקרים, הנתמכת בעדויות ארכאולוגיות, החומה הוקמה במאה ה-5 ביוזמת אשת הקיסר, אייליה אאודוקיה.[11] ככלל, היקף העיר לא היה קטן מהיקפה בשיאה בתקופת בית שני.[18]

המקור החשוב ביותר להבנת מבנה העיר, ובפרט להבנת חשיבותם היחסית של המרכזים השונים בה, הוא מפת מידבא, מפת פסיפס מהמאה ה-6 או ה-7, שנועדה לשימושם של צליינים.[19] למקור זה מתלווים מקור כתוב מאת "תומאס הקברן", שהוא תיאור של קבורת קורבנות הכיבוש הפרסי בשנת 614,‏[20] וריבוי של ממצאים ארכאולוגיים.

המרכז הדתי של העיר היה כנסיית הקבר. סמיכותה לקארדו, ולהצטלבותו עם הדקומנוס, הפכה את האזור למרכז שוקק פעילות במשך כל ימות השנה בכלל, ובימי החג הרבים בפרט. מוקד עירוני חשוב בין כנסיית הקבר והדקומנוס היה בריכת חזקיהו, שנקראה אז "בריכת הפטריארך", וכך גם הייתה כנסיית יוחנן המטביל.

הכיוון שאליו הוליכו רחובות האורך (הקארדו) היה מכיכר שער שכם (שנקרא שער סטפנוס הקדוש) דרומה, כיוון ההתפתחות העיקרי של העיר. הקראדו המרכזי, שהוביל לכיוון הר ציון, היה בתקופה הרומית מפותח רק עד ההצטלבות עם הדקומנוס, ובמהלך התקופה הביזנטית נמשך הלאה. עם הקמתה של כנסיית הניאה במאה ה-6 על ידי יוסטיניאנוס, שופץ והורחב הקארדו המרכזי, בנתיב שמכנסיית הקבר ועד כנסיית הניאה. הקארדו המזרחי הוביל לכנסיית השילוח (דרך שער האשפות של ימינו, בקירוב). בשני הנתיבים פעלו שווקים, ובקארדו המרכזי התקיימו גם התהלוכות הדתיות, כיוון שחיבר בין אתרים קדושים וכנסיות.

שרידים רבים מצפון לשער שכם ועד תוואי החומה השלישית, ובהם כנסיית סטפנוס הקדוש, קפלה שהתגלתה ב-1937, ו"פסיפס הציפורים",[21] מעידים על התיישבות עירונית מצפון לקו החומה הצפוני של ימינו. ריכוז כנסיות נוסף מחוץ לחומות העיר היה על הר הזיתים. עולה הרגל תיאודיסיוס העיד בראשית המאה ה-6, שעל ההר לבדו היו מצויות 24 כנסיות.[22]

שיעור האוכלוסין[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבחינת שיעור האוכלוסין בעיר, יש להבחין בין תושבי הקבע שהתגוררו בה, לבין רבבות עולי הרגל שנהרו אליה ובזמנים מסוימים הגדילו את מספר התושבים. הארכאולוג וההיסטוריון מגן ברושי ביצע אומדן, שלפיו שטח העיר היה כ-1,065 דונם, ולפיכך מספר תושביה היה כ-53,000 נפש (50 נפש לדונם).[18] אומדנים שמרניים יותר הציעו מספר נמוך יותר של תושבים בין החומות, אך לא התעלמו מתושבים שהתגוררו בכפרים ובחוות הרבות שסביב העיר; ולפיכך האומדנים השונים מסכימים על סדר גודל של 50 - 60 אלף נפש בירושלים בתקופה הביזנטית.[23] על פי רשימותיו של תומאס הקברן, נהרגו במהלך הכיבוש הפרסי במאה ה-7 בין 30 ל-65 אלף איש בעיר ובסביבתה, ולכן, על פי עדות זו, חלה עלייה בשיעור האוכלוסין שבעיר בסוף התקופה עד לכדי סדר גודל של 100,000 איש.[24]

הקארדו מאקסימוס והקארדו ולנטיס[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הקארדו
שדרת עמודים בקארדו המרכזי (קארדו מקסימוס)

במפת מידבא נראים בבירור שני רחובות אורך, הקארדו המרכזי (קארדו מאקסימוס) המעוטר בשני טורי עמודים משער שכם עד אזור כנסיית הניאה, והקארדו המזרחי (ה"משני" - קארדו ולנטיס) המצוין כבעל טור עמודים יחיד, לאורך ציר הטירופאון. במקורות הכתובים מתואר הקארדו המרכזי כציר התנועה הראשי של התהלוכות הדתיות. מחפירות שנערכו בשנים 20052009, עולה כי ייתכן שהבחנה זו בין "קארדו ראשי" ו"קארדו משני" שגויה.[25] לפי הממצאים, רוחבו של הקארדו המרכזי 22.5 מ' והקארדו המזרחי רחב ממנו, 24 מ'. שני הרחובות דומים מאוד בדרך בנייתם - ציר תנועה מרכזי ולצדו "מדרכות", מאחורי אכסדרת עמודים. שני הרחובות רוצפו היטב בלוחות אבן מלבניים שהוצבו במקביל לכיוון התנועה. אמנם בחפירות הקארדו המזרחי התגלו בסיסי עמודים רק בצדו המזרחי של הרחוב, באופן שמתאים לתיאור במפת מידבא, אך ייתכן שהייתה שורה כזו גם מצדו המערבי, כמו ברחובות דומים בערים אחרות. האמן שיצר את מפת מידבא, ביקש ככל הנראה להדגיש את מרכזיותו של הקארדו כציר מקשר בין כנסיות וכתוואי עיקרי לתהלוכות דתיות, לעומת הרחוב הדומה לו במבנהו, ששכן ממזרח לו, אך לא היה בעל שימוש דתי, ומופיע לפיכך כ"משני".

כנסיית הקבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – כנסיית הקבר
תוכנית הכנסייה בתקופה הביזנטית (לחצו להגדלה)
מראה משוער של הכנסייה הביזנטית. מימין לשמאל: הקארדו, הכניסה לבזיליקה (האטריום), הבזיליקה, החצר הפנימית (הגולגולתא), הרוטונדה של הקבר.
איור בשֶלט המוצג באגף הפרנציסקני של כנסיית הקבר.

כבר בראשית התקופה (בין השנים 326-335) נבנתה על גבעת הגולגולתא כנסייה גדולה המציינת את מקום צליבתו, קבורתו וקימתו לתחייה של ישו. הכנסייה הוצבה על תוואי הקארדו הרומי, שעבר מ"שער העמוד" (שער שכם) אל רחוב הדקומנוס, ונבנתה כמתחם מקודש (המורכב מחצר ומבזיליקה), המוביל מהקארדו הראשי הקיים אל גבעת הגולגולתא ואל הרוטונדה המקיפה את הקבר הקדוש.

זיהוי מקום הצליבה והקבורה המדויק מיוחס להלנה, אמו של הקיסר קונסטנטינוס, שביקרה בירושלים בשנת 326, בעקבות פנייתו של בישוף ירושלים מקאריוס אל הקיסר בוועידת ניקאה בשנת 325 לחשוף את קבר ישו.[26] מורה דרך מקומי הראה להלנה את מקום הקבורה וכמה שרידי צלב שיוחס לישו. בעקבות כך קידשה הלנה את המקום.

גילוי הצלב נתפש כסמל לקשר שבין ירושלים לשלטון וכעדות לאדיקותו הדתית. דוגמה לכך אפשר למצוא במכתב שחיבר בשנת 351 קיריליוס, בישוף ירושלים, אל קונסטנטיוס השני, בנו של קונסטנטין:

בזמן [שלטונו] של אביך המבורך והזכור לטוב, שרידי עץ הצלב נמצאו בירושלים. בעזרת חסד האל, שהוענק בעקבות מסירות חיפושו האצילי, התגלו המקומות הקדושים הנסתרים.

קיריליוס, בישוף ירושלים, מכתב לקונסטנטינוס, 3

אדריכל מפעל הבנייה הנרחב של הכנסייה והמבנים הסמוכים, היה כנראה סורי או ארצישראלי בשם זנוביוס.

חפירה שנערכה בשטח הפטריארכיה הקופטית בשנת 1997, באזור שמצפון לכנסייה הנוכחית, חשפה את שרידיו של מבנה ריבועי באורך של 16 מ' העשוי מאבני גזית. המבנה תוארך למאות 4–5 לספירה, והארכאולוגים מעריכים כי שימש כאחד ממבני הספח של הכנסייה, כגון בפטיסטריום, עליו ידוע מכתבי הצליינים.[27]

במהלך התקופה הביזנטית שופץ המבנה מספר פעמים,[28] את השיפוץ הנרחב ביותר ערך, כנראה, הקיסר יוסטיניאנוס, במחצית השנייה של המאה ה-6. מבנה זה היה ללא ספק המבנה החשוב והמרכזי ביותר בירושלים באותה תקופה. עדות לכך ניתן למצוא במפת מידבא, שבה מוצגת כנסיית הקבר במרכז ירושלים.

עדות נוספת לתפיסת מרכזיותה של הכנסייה ניתן למצוא בקביעת תאריך חג חנוכת הכנסייה ל-14 בספטמבר. תאריכו של חג זה, שנחגג לראשונה בשנת 335, מציין גם את יום חנוכת מקדש יופיטר על גבעת הקפיטולין ברומא. זהו גם התאריך שבו נחגג חג מציאת הצלב. המשמעות העשויה להיווצר מבחירת התאריך הייתה ניצחונה של הנצרות על הפגניות.[29] גם ייצוגים אמנותיים שונים מהתקופה מעידים על חשיבותה הדתית של הכנסייה. ייצוגים כאלו מופיעים על גבי מכלי שמן קדוש (אמפולות) ששימשו את עולי הרגל ואף במבנים ממשיים, כדוגמת מבנה כנסיית סן סטפאנו רוטונדו (Santo Stefano Rotondo) ברומא, בהם הפך המבנה המרכזי המעוגל של הרוטונדה לאלמנט דתי סמלי.

הר הזיתים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחד האתרים שהתקדשו בתקופה הביזנטית מראשיתה היה הר הזיתים,[30] ובו נקשרו מסורות הקשורות ליומו האחרון של ישו, לעלייתו השמיימה ולקבורת מריה. כאמור, עולה הרגל תיאודיסיוס העיד בראשית המאה ה-6 שעל ההר לבדו מצויות 24 כנסיות.[22]

בראש ההר נבנתה כנסיית האלאונה, אחת הכנסיות הראשונות שהוקמו בירושלים בתקופה הביזנטית. היא הוקמה על ידי הלנה ב-334, יחד עם כנסיית המולד בבית לחם וכנסיית הקבר בירושלים. הקמת הכנסייה, המשמרת את זיכרון אירוע עליית ישו לשמים, יחד עם כנסיות המשמרות את זיכרון לידתו ומותו, מצביעה על החשיבות העצומה שהעניקה הנצרות, כבר בראשיתה, למסורת עלייתו של ישו לשמים.

שמה של הכנסייה, אלאונה, נגזר מהמונח היווני Elaia שפירושו עץ זית. השם הוענק תחילה להר כולו, אך אגריה, אחת הצלייניות הראשונות לארץ הקודש המתארת את הכנסייה במאה הרביעית, מתייחסת בשם זה לכנסייה עצמה. העברת השם מלמדת על חשיבות הכנסייה: זאת הכנסייה המרכזית של הר הזיתים, היא מייצגת את ההר ולכן אין להתפלא שהיא באה להנציח יותר מאשר מאורע אחד. הכנסייה נהרסה בפלישה הפרסית ב-614, אולם ייתכן כי נבנתה מחדש על ידי האב מודסטוס (Modestus) שהפך מאוחר יותר לפטריארך של ירושלים, ונהרסה שוב על ידי הח'ליפה אל-חאכִּם בִּאמר אללה ב-1009.

סמוך לאלאונה הוקמה כנסיית העלייה. קידוש מקום זה כמקום הבלעדי לעלייה נקבע בתקופה שבין 348–381 לערך, זמן ביקורה של הצליינית אגריה בירושלים, המייחסת את מסורת העלייה לשמים למקום זה. היא מכנה את המקום "אינבומון" שהוא שיבוש של המלים היווניות "אן בומו": "על במת ההר". סמוך לאחר עזיבת אגריה את ירושלים, בנתה במקום האצילה הרומאית העשירה פומניה (אחת מאצילות החצר של הקיסרית אאודוקיה) כנסייה מיוחדת המוקדשת אך ורק לעלייה לשמים. הכנסייה נבנתה בצורת קפלת זיכרון עגולה המורכבת משלושה מעגלים קונצנטריים. במעגל הפנימי היה מעקה שהגן על האבק שיצר באופן פלאי את סימני כפות רגליו של ישו. מעל לחלק הזה נפתח הגג לשמים. הקפלה נהרסה על ידי הכובשים פרסים ב-614 ונבנתה מחדש על ידי מודוסטוס.

המערה שוכנת בין הר הזיתים להר הבית. הקברים המקוריים מתוארכים למאה הראשונה לספירה, ומורכבים מקברי כוכים וארקוסילה. מאוחר יותר הקבר שזוהה כקברה של מרים הופרד מהסלע שהקיף אותו ועוצב בצורת צלב.

בראשית המאה ה-5 נבנתה במורדות ההר, בערוץ נחל קדרון, בחלקו הנקרא במקרא "עמק יהושפט", כנסיית קבר מרים. הכנסייה קודשה על ידי הפטריארך יובנליס (422–458) מיד לאחר ועידת כלקדון. דומה כי הקיסר מאוריסוס החליף בסוף המאה ה-6 את הכנסייה הצנועה שעמדה מעל לקבר בבזיליקה מפוארת יותר, והכנסייה הקודמת הפכה לקריפטה. הכנסייה העליונה נהרסה על ידי הפרסים ב-614 והייתה בין הראשונות ששוקמו על ידי מודסטוס.

בנוסף מצויים על הר הזיתים שרידי כנסייה שמעליהם הוקמה כנסיית דומינוס פלוויט.

כנסיית הניאה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – כנסיית הניאה

"הכנסייה החדשה על-שם מרים אם ישו" הייתה כנסייה ענקית שהתקיימה בין שנת 543 ועד המאה התשיעית או העשירית.

הכנסייה נבנתה על ידי הקיסר יוסטיניאנוס באזור הדרומי ביותר של ירושלים של ימיו, בפסגת הר ציון, בתחילת השתפלותו דרומה לכיוון גיא בן הינום, במקום שבו נמצאים בימינו שער ציון ומגרש החניה של הרובע היהודי.

הכנסייה הייתה מפעל בנייה עצום, בקנה מידה הרודיאני. אורכה של הכנסייה היה כנראה 116 מ' ורוחבה 52 מ' (כמגרש כדורגל) והיא הייתה בנויה כבזיליקה.

הכנסייה נהרסה בעת הכיבוש הפרסי ב-614, שוקמה, נהרסה שנית ברעש שביעית באמצע המאה ה-8, ושוקמה באופן חלקי עד שנהרסה ונעלמה במהלך המאה ה-9 או ה-10.

מבני מגורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי ניתוחו של הארכאולוג מאיר בן דב, שחשף עם בנימין מזר רובע מבני מגורים סמוך להר הבית (באזור העופל), המבנים שנבנו בעיר במאה ה-4 וה-5, הוקמו בכלים, ידע וסגנון אדריכלי שיובאו מבחוץ, בעוד מבנים מהמאה ה-6 הוקמו בטכניקה ירושלמית מקומית שסיפקה פתרונות מתאימים יותר מבחינת תנאי הארץ והאקלים המקומי.[31] כך למשל פחת השימוש בעץ וברעפים וגדל השימוש באבן. הבתים היו דו-קומתיים, הקומה התחתונה הקיפה חצר פנימית וחדריה שימשו לבתי מלאכה, למחסנים ולבעלי חיים, והקומה העליונה שימשה למגורים. הארכאולוגים חשפו בקומות התחתונות של חלק מהמבנים שרידי מטבחים, ובאחד מהם אף בית שימוש. בשל השימוש בקורות עץ לבניית תקרת הקומה הראשונה, נבנתה בתוך כל חדר קשת אבן לקיצור הטווח שיש לכסות בעץ, כיוון שקורות העץ שניתן לאתר בארץ ישראל קצרות יחסית.

כנסיות נוספות בירושלים ובסביבתה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הר הבית בתקופה הביזנטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי הדעה המרכזית במחקר, הר הבית וסביבתו היה שומם ובלתי מיושב בתקופה הביזנטית, ואף שימש כמזבלה עירונית.[32] הנוסע מבורדו מדווח ב-333 על פסלי הקיסר אדריאנוס על הר הבית, אך סביר שהפסלים האליליים הוסרו עד מהרה. כל ספרות הנוסעים אינה מזכירה כל פעילות על הר הבית, לא כנסייה או פעילות דתית ולא שוק או פעילות מסחרית. גם במפת מידבא הר הבית כלל אינו מופיע, וכיוון שגודל האלמנטים במפה מבטא את חשיבותם, חסרונו מבטא את חוסר חשיבותו. לפי הדעה המרכזית במחקר, ההר נותר שומם כיוון שלא היה לו כל תפקיד בסיפור הנוצרי (שמיקד את מרכז הקדושה בכנסיית הקבר, אליה נדדו מסורות הקשורות בהר הבית, כגון היותו מרכז העולם, ולאחר מכן גם בכנסיית הניאה שנבנתה במוצהר כתחליף לבית המקדש). שממונו של הר הבית הוכיח גם את צדקת נבואת ישו על חורבנו המוחלט של בית המקדש היהודי.

אולם, בפרויקט סינון עפר הר הבית בהנהלת גבי ברקאי, התגלו ממצאים עשירים מהתקופה הביזנטית, כולל חלקי פסיפס, קרמיקה, מטבעות ושרידי מבנים גדולים, שיכולים לרמז על קיומה של כנסייה על הר הבית או לפחות על מרכז של פעילות בו וודאי שלא על שיממון.[33] לממצאים אלה מתלווה גילויה של רצפת פסיפס מתחת למסגד אל אקצא שתוארכה למאה ה-5, והתגלתה בעבודות השיפוץ שנערכו במקום על ידי מינהל העתיקות של המנדט הבריטי לאחר רעידת האדמה בארץ ישראל בשנת 1927.[34] חוקרים אחרים, כמאיר בן דב, ממשיכים לדבוק בגרסה הקודמת, מאחר שסינון העפר אינו נחשב כחפירה ארכאולוגית מסודרת, ואינו מתבצע על פי כללים ארכאולוגיים קפדניים.[35] גם כך נותרת חידה מדוע התעלמה ספרות הנוסעים מכנסייה על הר הבית, אם זו אכן הייתה בו. תשובה לחידה זו יכולה להיות שבמקום שכנה רק אכסניה, או שהייתה כנסייה במקום במשך זמן קצר בלבד, או שהנוסעים כתבו על פי תבנית שנמנעה במכוון מלסתור את נבואת ישו.[36]

יהודים בירושלים הביזנטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

קונסטנטינוס חידש את איסורו של אדריאנוס על התיישבות יהודים בעיר ועל ביקור בה, פרט לתשעה באב אז הותר להם להתפלל בסביבת הר הבית (הנוסע מבורדו מזכיר "אבן נקובה" בשטח ההר אליה באים היהודים פעם בשנה למושחה בשמן, ולקנן על החורבן). השפלת הדת היהודית הייתה מתוך אינטרס נוצרי-שלטוני להוכיח את ירושתה המלאה של דת האמת על ידי הנצרות מן היהדות שאבדה עליה הכלח. אפילו מראה היהודים המתענים והמתאבלים בתשעה באב שימש ככלי בתעמולת הביזוי וההשפלה.[37]

עד היום אסור לעבדים הבלתי-נאמנים להיכנס לירושלים, כיוון שרצחו את עבדי האלוהים ואף את בן האלוהים. הם יכולים לבוא העירה רק לבכותה, והם קונים בכסף את הזכות לבכות את חורבן עירם... ואין מרשים להם לבכות אפילו בכייה אחת חינם... עדות הם לחרון ה'.

פירוש הירונימוס לספר צפניה[38]

בימי החגים (בעיקר בהושענא רבה) פקדו יהודים את הר הזיתים, ובפרט אבן המכונה "מצטבא" עליה צויין "מקום שריפת הפרה", וממנה ניתן להשקיף על הר הבית. כיוון שכך, ייחסו יהודים חשיבות מיוחדת דווקא לכותל המזרחי של חומת הר הבית, כיוון שהוא הנשקף מהר הזיתים, וכיוון שדרכו יצאו הכהן הגדול ועוזריו להכין את אפר הפרה בתקופת המקדש.[39]

ככלל, יהודים לא ישבו בעיר, פרט לכשנתיים בימי יוליאנוס הכופר, עת ניסה להקים את בית המקדש מחדש; כתושבים ארעיים במשך מספר שנים בימי הקיסרית אאודוקיה שהלכה כברת דרך לכיוונם של יהודי הגליל שביקשו לבקר בעיר בימי החגים וזאת הן בשל מחשבתה החופשית והן משיקולים כלכליים ובשלהי התקופה, בחסות הכיבוש הפרסי ומרד הרלקיוס. עם זאת ישבו יהודים בסביבות ירושלים למשל בבית לחם, בדרום הר חברון ("דרומא") ובעין גדי,[40] ושימשו כמורי דרך לצליינים שביקשו לזהות מקומות הקשורים לכתבי הקודש.[41]

עם זאת, ולמרות האיסור המפורש, קיימות עדויות בכתב על שהיה של יהודים בירושלים.[42] שרשרת של גזירות שהוצאו כנגד היהודים החל מימי יוסטיניאנוס (לאחר כמאה שנים של אי-פרסום גזרות חדשות, בהן: ביטול היהדות כדת מוכרת, איסור חגיגת הפסח, איסור קריאה בתורה בבית הכנסת עם פרשנות מדרשית ועוד) הגיעה לשיאה ב-607 בגזירת שמד כללית והטבלה בכוח של כל היהודים שהוציא הקיסר פוקאס. בין הקהילות שהוכרחו להיטבל לנצרות מוזכרת בפירוש קהילת יהודי ירושלים. אלו אותם יהודים שסייעו בפתיחת שערי העיר בפני צבא פרס שבע שנים מאוחר יותר.[43]

תופעת הנזירוּת במדבר יהודה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – נזורה במדבר יהודה
מנזר מר סבא בנחל קדרון

ב"מדבר ירושלים" (מדבר יהודה) שגשגה בתקופה הביזנטית תופעה של נזירים בודדים שהתגוררו במערות ולאחר מכן הקימו מבנים לשם התבודדות, תפילה והגות. בין הידועים שבהם מר סבא, חריטון, קירילוס מסקיתופוליס ועוד.[44]

תחילת תנועת הנזירות במדבר יהודה קדמה להיווסדות האימפריה הביזנטית. שלושת המנזרים הראשונים: פרן, דוקה וסוקה נוסדו כלאורות על ידי חריטון במאה ה-3. פריחת הנזורה הנוצרית במדבר יהודה התרחשה במאות ה-4 עד ה-7. המנזרים הגיעו לשיא פעולתם במאה ה-6, תקופה בה חיו מאות נזירים במנזרים שייסד חריטון וכ-600 נזירים במנזר שייסד תיאודוסיוס וזאת לעומת נזירים בודדים שחיו במנזרים אלו בעת הקמתם.

הנזירים לא היו רק תושבי ארץ ישראל ושכנותיה, אלא אף יוצאי ארצות רחוקות יותר (בעיקר משטחי האימפריה הביזנטית). חלקם החליטו עוד בארצות מוצאם על רצונם להיות נזירים ולעשות זאת בארץ הקודש וחלקם עלו לרגל לארץ ישראל וכאן החליטו להצטרף ללאורה ההרמיטית או למנזר שיתופי (קוינוביטי).

בחירתם של נזירים להתגורר במדבר יהודה נבעה ממספר סיבות, בהן: הקרבה לירושלים ולבית לחם, העובדה שזה היה המדבר בו התבודד ישו ופעל יוחנן המטביל והעובדה שזה היה אזור מאוכלס בדלילות והתאפשר להם להתבודד (להיות הרמיטים). הקרבה לירושלים והיכולת להגיע לכינוסים האקומניים אפשרה להם להשפיע על החלטות הכנסייה. לנזירים אלו הייתה השפעה פוליטית ורוחנית והם אלו שהכריעו במאבק הכריסטולוגי בין הגישה המונופיזיטית לבין הגישה הכלקדונית לטובת הגישה הדיפיזיטית הכלקדונית.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקורות ראשוניים בחקר התקופה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הידוע לחוקרים על התקופה רב באופן יחסי. כתביהם של עולי רגל ורושמי קורות רבים נשמרו, עקב תודעת שימור במנזרים ומעמדם הרם של הכותבים (שרבים מהם היו אנשי כנסייה בכירים או נזירים ותאולוגים). תיארוך התקופה מתבסס על שיטת האינדיקציו - מחזור בן 15 שנים ששימש את גובי המסים באימפריה הביזנטית יחד עם מניית שנות שלטון של קיסר ומאפשר תיארוך מדויק למדי.

בעלי המקורות העיקריים הם:

קטעים רבים מן המקורות הללו ואחרים כונסו בספרה של אורה לימור, מסעות ארץ הקודש: עולי רגל נוצרים בשלהי העת העתיקה, ירושלים: הוצאת יד יצחק בן צבי, 1998.

ספרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • צבי ברס, שמואל ספראי, יורם צפריר, מנחם שטרן (עורכים), ארץ ישראל מחורבן בית שני ועד הכיבוש המוסלמי, ירושלים: יד יצחק בן צבי, תשמ"ב
  • נתן שור תולדות ירושלים, כרך א' שער י"א, תל אביב: דביר (הוצאת ספרים), 1987
  • יורם צפריר (עורך), ספר ירושלים, התקופה הרומית והביזנטית 70–638, ירושלים: הוצאת יד יצחק בן צבי
  • מיכאל אבי יונה, בימי רומא וביזנטיון, 1970
  • מיכאל אבי יונה, מן ההלניזם עד ביזנטיון, בתוך: 6000 שנות אמנות בארץ-ישראל, ירושלים: הוצאת כתר, 1986
  • מיכאל אבי יונה, מפת מידבא, תרגום ופירוש, ספר ארץ ישראל, ב' (תשי"ג), עמ' 129–156
  • זאב רובין, ירושלים לדורותיה: ירושלים בתקופה הביזאנטית, תל אביב: הוצאת האוניברסיטה הפתוחה
  • אורה לימור, מסעות ארץ הקודש: עולי רגל נוצרים בשלהי העת העתיקה, ירושלים: יד יצחק בן צבי, 1998
  • ירון דן, עיונים בתולדות ארץ-ישראל בתקופה הרומית-ביזאנטית, ירושלים: הוצאת יד בן צבי, 2006.
  • יורם צפריר, ארץ ישראל מחורבן בית שני ועד הכיבוש המוסלמי ירושלים: הוצאת יד יצחק בן צבי, תשמ"ח-1988.
  • יוסף פטריך, נזירות מדבר יהודה בתקופה הביזאנטית : מפעלם של סבאס ותלמידיו, ירושלים: הוצאת יד יצחק בן-צבי, תשנ"ה‬-1995 ‬
  • דוד יעקבי, יהודים, שומרונים ונוצרים בארץ-ישראל הביזאנטית, ירושלים: הוצאת יד יצחק בן-צבי,‬ 1988.
  • אברהם נגב, מבוא לארכאולוגיה של ארץ ישראל למן התקופה הפרסית ועד התקופה הביזנטית, הרצאות חורף תשכ"ב, בית הספר לתירות, תשכ"ג ‬1963
  • נחמן אביגד, העיר העליונה של ירושלים, ירושלים: שקמונה, 1980, עמ' 208–229
  • דן בהט, אטלס כרטא הגדול לתולדות ירושלים, הוצאת כרטא, ירושלים 1989, עמ' 63–73
  • רות פלג (עורכת), זאת ירושלים, כרך א', ירושלים: יד יצחק בן צבי, תשס"ג-2003, עמ' 212–247
  • זאב וילנאי, ירושלים, העיר העתיקה וסביבתה, א-ב, ירושלים 1972.
  • דוד קרויאנקר, אדריכלות בירושלים הבנייה בעיר העתיקה, ירושלים 1993.

מאמרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יאיר טלמור, בין קבר ישו ל'כנסיית מריה החדשה: שינויים תאולוגיים והשתקפותם במרחב הדתי בירושלים הביזנטית, בתוך: אייל ברוך, איילת לוי-ריפר, אברהם פאוסט (עורכים), חידושים בחקר ירושלים, הקובץ הארבעה-עשר, אוניברסיטת בר-אילן, תשס"ט, עמ' 225–235
  • דורון בן-עמי, מטמון זהב מחניון גבעתי וחשיבותו לחקר ההיסטוריה של ירושלים בשלהי התקופה הביזנטית, ‬מחקרי עיר דוד וירושלים הקדומה, דברי הכנס העשירי, 4, (עורך: אייל מירון), ירושלים: מכון מגלי"ם, תשס"ט, עמ' 153–161
  • ירון דן, ירושלים הנוצרית. בתוך מ"ד הר (עורך), ההיסטוריה של ארץ ישראל, תקופת המשנה והתלמוד והשלטון הביזנטי, ירושלים: יד בן צבי וכתר, 1985, עמ' 287–292
  • שמואל ספראי, העלייה לרגל לאחר חורבן בית שני, בתוך: א' אופנהיימר א' רפפורט, מ' שטרן (עורכים), פרקים בתולדות ירושלים בימי בית שני, ירושלים: יד בן צבי, תשמ"א, עמ' 376–393
  • זאב רובין, תולדות ירושלים בתקופת הביזאנטית. בתוך: אלי שילר (עורך), תולדות ירושלים מחורבן בית שני ועד לתקופה העות'מאנית, ירושלים: אריאל, תשנ"ג, עמ' 12–45

עבודות גמר ודוקטור[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אורה לימור, מסורות נוצריות של הר-הזיתים בתקופות הביזאנטית והערבית, ירושלים : האוניברסיטה העברית בירושלים - הפקולטה למדעי הרוח - החוג להיסטוריה, תשל"ח 1978
  • ורד עצמון, אתרים ומסורות בכתבי צלייני ארץ הקודש בתקופה הביזנטית, עבודת דוקטור, אוניברסיטת בר-אילן, 1977
  • אילת מזר, מנזר הבתולות : התקופה הביזנטית - חפירות הר-הבית בירושלים, ירושלים: המכון לארכאולוגיה -האוניברסיטה העברית, 1998

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ראו: צבי ברס, שמואל ספראי, יורם צפריר, מנחם שטרן (עורכים), ארץ ישראל מחורבן בית שני ועד הכיבוש המוסלמי, ירושלים: יד יצחק בן צבי, תשמ"ב-1982; נתן שור תולדות ירושלים, דביר (הוצאת ספרים), 1987 כרך ב', שער י"א. יורם צפריר (עורך), ספר ירושלים, התקופה הרומית והביזנטית 70-638, ירושלים: יד יצחק בן צבי. מיכאל אבי יונה, בימי רומא וביזנטיון, 1970. זאב רובין, ירושלים לדורותיה: ירושלים בתקופה הביזאנטית, בהוצאת האוניברסיטה הפתוחה.
  2. ^ זאת ירושלים, יד יצחק בן צבי תשס"ג, כרך א עמ' 213.
  3. ^ נתן שור תולדות ירושלים, דביר (הוצאת ספרים), 1987 עמ' 285.
  4. ^ John Wiklkinson, Jerusalem Pilgrims', 1977 pp. 16-19
  5. ^ שור, עמ' 293.
  6. ^ קירילוס מסקיתופוליס, "חיי סבאס" בתוך: ירון דן, חיי העיר בארץ ישראל בשלהי העת העתיקה, יד יצחק בן צבי, 1984, עמ' 91.
  7. ^ ירון דן, חיי העיר בארץ ישראל בשלהי העת העתיקה, ירושלים: יד יצחק בן צבי, 1984, עמ' 91, 200-209, 222-225. שור, עמ' 301-302
  8. ^ לשונה: "נצחי הטיכה של הכחולים! אריכות ימים!"
  9. ^ ירון דן, ‏הקרקס וסיעותיו (הכחולים והירוקים) בארץ ישראל בתקופה הביזנטית, קתדרה 4, יולי 1977 עמוד 138 הערה 24; עמ' 139 הערה 30.
  10. ^ מיכאל אבי-יונה, בימי רומא וביזנטיון, ירושלים ה'תש"ל. עמודים 161- 177. זאב רובין, ירושלים לדורותיה: ירושלים בתקופה הביזאנטית, בהוצאת האוניברסיטה הפתוחה. עמודים 37 - 44 ונספח ב'. נתן שור, תולדות ירושלים, כרך א' עמ' 303-305
  11. ^ 11.0 11.1 ראו הלל גבע, חידושים במחקר הארכאולוגי של ירושלים בעשור האחרון, קדמוניות, 140, תשע"א, עמ' 69.
  12. ^ שור, עמ' 307
  13. ^ שור, עמ' 306
  14. ^ אברהם יערי, אגרות ארץ ישראל, תש"ג-1943, עמ' 45-46.
  15. ^ ראו: יאיר טלמור, בין קבר ישו ל'כנסיית מריה החדשה': שינויים תאולוגיים והשתקפותם במרחב הדתי בירושלים הביזנטית, בתוך: אייל ברוך, איילת לוי-ריפר, אברהם פאוסט (עורכים), חידושים בחקר ירושלים, הקובץ הארבעה-עשר, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, תשס"ט-2009, עמ' 225-235.
  16. ^ זאב רובין, תולדות ירושלים בתקופת הביזאנטית, בתוך: אלי שילר (עורך), תולדות ירושלים מחורבן בית שני ועד לתקופה העות'מאנית, ירושלים: הוצאת אריאל, תשנ"ג, עמ' 41-42.
  17. ^ זאב רובין, תולדות ירושלים בתקופת הביזאנטית, בתוך: אלי שילר (עורך), תולדות ירושלים מחורבן בית שני ועד לתקופה העות'מאנית, אריאל, תשנ"ג, עמ' 44.
  18. ^ 18.0 18.1 מגן ברושי, מנין תושביה של ירושלים הקדומה. בתוך: הנ"ל (עורך), בין חרמון לסיני - יד לאמנון, ירושלים 1977, עמ' 71.
  19. ^ נחמן אביגד, העיר העליונה של ירושלים, 1981, עמ' 226–227. מיכאל אבי יונה, "מן ההלניזם עד ביזנטיון", בתוך: 6000 שנות אמנות בארץ-ישראל, ירושלים: הוצאת כתר, 1986, עמ' 291.
  20. ^ Y. Naggar, C. Taitz and R.Reich, What Can we Make of these Fragments? Excavation at ‘Mamilla’ Cave, Byzantine Period, Jerusalem, International Journal of Osteoarchaeology 9 (1999), pp. 29-38.
    R. Reich, The Ancient Burial Ground in the Mamilla Neighbourhood, Jerusalem, in: Ancient Jerusalem Revealed, (ed. H.Geva), Jerusalem, 1994, pp. 223-225.
  21. ^ יורם צפריר ולאה די סגני, "ההרכב האתני בתקופה הביזאנטית", בתוך: ספר ירושלים - התקופה הרומית והביזנטית, ירושלים הוצאת יד בן צבי, 1999, עמ' 272-273.
  22. ^ 22.0 22.1 John Wiklkinson, Jerusalem Pilgrims', 1977 pp. 63-71
  23. ^ שור, עמ' 300
  24. ^ ירון דן, חיי העיר בארץ ישראל בשלהי העת העתיקה, ירושלים: יד יצחק בן צבי, 1984, עמ' 64.
  25. ^ שלומית וקסלר-בדולח, אלכסנדר און, שרידי הקארדו המזרחי הרומי ברחבת הכותל המערבי - לסוגיית הקארדו הראשי והקארדו המשני בתקופה הביזנטית, קדמוניות, 140, עמ' 130-131
  26. ^ יוסף פטריך, כנסיית הקבר: תולדותיה ומרכיביה הארכיטקטוניים, בתוך: ספר ירושלים, התקופה הרומית והביזנטית 70-638, יורם צפריר, (עורך), ירושלים: הוצאת יד יצחק בן-צבי, עמ' 354.
  27. ^ ראו: יוחנן ג'ון זליגמן, וגדעון אבני, חפירות ומחקרים חדשים במתחם כנסיית הקבר, קדמוניות, ירושלים, 2, (122) תשס"ב, עמ' 121-122.
  28. ^ ראו למשל: לאה די סגני, "ממצאים אפיגרפים חושפים פרקים חדשים בתולדות כנסיית הקבר במאה השישית", בתוך: אייל ברוך, ואברהם פאוסט, (עורכים), חידושים בחקר ירושלים, הקובץ השנים-עשר, רמת גן: הוצאת מרכז אינגבורג רנרט ללימודי ירושלים, 2006, עמ' 157-164.
  29. ^ יוסףפטריך, כנסיית הקבר: תולדותיה ומרכיביה הארכיטקטוניים, עמ' 353.
  30. ^ ראו אלי שילר, הר הזיתים, 1978; אורה לימור, מסורות נוצריות של הר-הזיתים בתקופות הביזאנטית והערבית, עבודת דוקטור, האוניברסיטה העברית בירושלים - הפקולטה למדעי הרוח - החוג להיסטוריה תשל"ח 1978.
  31. ^ מאיר בן דב, חפירות הר הבית: בצל הכתלים ולאור התגליות, ירושלים: הוצאת כתר ספרים, עמ' 212–218, 243.
  32. ^ יורם צפריר, הטופוגרפיה והארכאולוגיה בתקופה הביזאנטית, בתוך הנ"ל, ושמואל ספראי (עורכים), ספר ירושלים, התקופה הרומית והביזאנטית, תשנ"ט, עמ' 323-327.
  33. ^ גבי ברקאי, תמורות בהר הבית בעשור האחרון, אריאל, 175, עמ' 47-53; ג' ברקאי וי' צוויג, פרויקט סינון העפר מהר הבית – דו"ח ראשוני, בתוך: א' ברוך, צ' גרינהוט וא' פאוסט (עורכים), חידושים בחקר ירושלים, הקובץ האחד עשר, עמ' 213–238. ג' ברקאי וי' צוויג, חידושים במפעל סינון העפר מהר-הבית: דו"ח מקדמי שני, בתוך א' מירון (עורך), מחקרי עיר דוד וירושלים הקדומה, עמ' 68-27.
  34. ^ יצחק צוויג, מידע חדש מחפירות שונות בהר הבית במאה השנים האחרונות, בתוך: א' ברוך, א' לוי-רייפר וא' פאוסט (עורכים), חידושים בחקר ירושלים, הקובץ הארבעה עשר, עמ' 297.
  35. ^ שחר אילןדרישת שלום מנבוכדנצר, באתר הארץ
  36. ^ יצחק צוויג, מידע חדש מחפירות שונות בהר הבית במאה השנים האחרונות, בתוך: א' ברוך, א' לוי-רייפר וא' פאוסט (עורכים), חידושים בחקר ירושלים, הקובץ הארבעה עשר, עמ' 298.
  37. ^ מיכאל אבי יונה, בימי רומא וביזנטיון, ירושלים: מוסד ביאליק, תש"ו-1946, עמ' 113-115.
  38. ^ שמואל ייבין, מלחמות בר-כוכבא, מוסד ביאליק, 1952, עמ' 190
  39. ^ אלחנן ריינר, בעקבות עולי רגל יהודים לירושלים בימי הביניים, בתוך: אלי שילר (עורך), תולדות ירושלים מחורבן בית שני ועד לתקופה העות'מאנית, אריאל, 83-84, 1992. עמ' 246-207.
  40. ^ שהיא, לפי האונומסטיקון של אוסביוס, "כפר גדול מאוד של יהודים".
  41. ^ מיכאל אבי יונה, בימי רומא וביזנטיון, ירושלים: מוסד ביאליק, תש"ו-1946, עמ' 159-160.
  42. ^ עודד עיר-ישי, האיסור שהטיל קונסטנטינוס הגדול על כניסת יהודים לירושלים : בין היסטוריה להגיוגרפיה, ציון, ס' (ב), תשנ"ה, עמ' 129-178
  43. ^ מיכאל אבי יונה, בימי רומי וביזנטיון, ירושלים: מוסד ביאליק, תש"ו-1946, עמ' 186.
  44. ^ יוסף פטריך, נזירות מדבר יהודה בתקופה הביזנטית, ירושלים: יד יצחק בן צבי; יזהר הירשפלד, המדבר של העיר הקדושה, ירושלים: יד יצחק בן צבי. לאה ד' סגני, קירילוס מסקיתופוליס: חיי נזירים במדבר יהודה, ירושלים: יד יצחק בן צבי.
  45. ^ אוסוביוס בישוף קיסריה, תולדות הכנסייה (תרגום: רימונה פרנק; כולל מבוא מאת אריה קופסקי), ירושלים: הוצאת אקדמון, 2001.


ערך מומלץ
Article MediumPurple.svg