ישו

יֵשׁוּ או יֵשׁוּעַ (לפי המשוער 4 לפנה"ס - 33-30 לספירה) היה יהודי‏ בן הארץ מתקופת בית שני, שמאוחר יותר הפך לדמות המרכזית בנצרות הקדומה ולאחר מכן גם בדת הנוצרית, שהתפתחו סביב דמותו ותורתו לאחר הוצאתו להורג בצליבה. באמונה הנוצרית הוא נחשב למשיח העם היהודי שבמותו בייסורים כיפר על עוונות המין האנושי כולו, ושקם לתחייה ביום השלישי למותו, אך גם לבנו של אלוהים ממש, ולמעשה לישות השנייה בשילוש הקדוש. נראה שבמאה הראשונה, או מעט לאחריה, היו גם מי שראו בו משיח בלבד, ולא דמות אלוהית, כמו למשל בני קבוצת האביונים‏‏.

לפי כתבי הקודש הנוצריים, פעל ישו בגליל וביהודה במחצית הראשונה של המאה הראשונה לספירה. המקור הלא-נוצרי היחיד בן התקופה המזכיר את ישו ומתאר את חייו או פעולתו הוא "קדמוניות היהודים" של יוספוס פלאביוס.

ביהדות מופיע השם "ישו" לראשונה בתלמוד הבבלי ובתוספתא במספר סיפורים מעורפלים (ראו ערך ישו ביהדות), וככל הנראה הצורה המקורית של שמו היא יֵשׁוּעַ. באסלאם הוא מכונה עיסא והוא נחשב לנביא, כך גם אצל הדתות שהתפתחו מהאסלאם - הדת הדרוזית, האמונה הבהאית והאחמדים.

המקורות

ישו - פסיפס בבזיליקת סנט אפולינרה נואובו ברוונה

התיעוד ההיסטורי על ישו האיש דל. ישו עצמו לא כתב חיבור כלשהו, ורוב החומר על אודותיו, מקורו ב"ספרי הבשורה" (האוונגליונים), הכלולים בברית החדשה, שנכתבו שני דורות לפחות אחרי זמן מותו המשוער ומטרתם הייתה להפיץ את האמונה הנוצרית ברחבי העולם. ספרי הבשורה מתחלקים לשלושת האוונגליונים ה"סינופטיים" (הקרויים כך משום שעקב החפיפה הרבה ביניהם ניתן להציבם זה לצד זה) וספר הבשורה על פי יוחנן, המאוחר מעט יותר. כמו כן, ניתן למצוא כמה פרטים על חייו ועל תורתו של ישו באיגרותיו של פאולוס בברית החדשה.

למרות שארבעת האוונגליונים הללו הם היחידים שזכו להכרת הכנסייה, ישנם עוד כחמישים כתבי בשורה אפוקריפיים ("חיצוניים" או "גנוזים") שלא נכללו בברית החדשה. אחד מהם, הבשורה על פי תומא, נחשב בעיני חלק מהחוקרים למוקדם יותר. בבשורה על פי תומא אין סיפור נרטיבי על חייו של ישו.

ההתייחסויות לישו במקורות היסטוריים שאינם ספרי השליחים מעטות, ומהימנותן מוטלת בספק. יוסף בן מתתיהו מזכיר את ישו פעם אחת בספרו "קדמוניות היהודים", אך גם אזכור זה נכתב לפחות ארבעים שנה אחרי תאריך מותו המשוער של ישו, כהסבר לקיומם של הנוצרים ולא כעדות ישירה על חייו של ישו. כמו כן יש חשש שהאזכור כולל תוספות או שינויי נוסח נוצריים מאוחרים. לאור כל זאת, ערכו כמקור היסטורי נמוך (ראו ערך מורחב - העדות הפלוויאנית). פליניוס הצעיר, סווטוניוס (בשנת 112) וטקיטוס בשנת 115 מזכירים את ישו, אך גם כאן בהקשר של הסבר פעילות הנוצרים וככל הנראה אינם מסתמכים על מקור עצמאי כלשהו.

בספרות היהודית המוקדמת (המקורות התנאיים) אין בנמצא כל אזכור לישו ולנוצרים הקדומים. לעומת זאת במקורות התלמודיים והמדרשיים, מתקופת האמוראים, יש מספר אזכורים של "ישו" או תלמידי "ישו". הדברים נראים כהתייחסות לטענות או לכתבים נוצריים מאוחרים, ולא כתגובה לדברים שאמר ישו או לאירועים שנטל בהם חלק.

על פי האמונה הנוצרית, ישו הגיע לעולם כבנו של אלוהים, על מנת להושיע את בני האדם מחטאיהם. ישו נחשב בעיני הנוצרים, בפרט הפרוטסטנטים, כמי שמטשטש את הפער בין האל לאדם, וכמי שמאפשר לכל אדם להכיר את אלוהים באופן אישי. התאולוגיה הנוצרית רואה בכמה טקסטים תנ"כיים נבואות על בואו של ישו (למשל ישעיה נ"ג, ירמיה ל"א, תהילים א'-ב' ועוד). גם ספר יונה נחשב בתאולוגיה הנוצרית כמעין בשורה על בואו של ישו, והימים שיונה בילה במעי הדג מושווים לשלושת הימים שבין צליבתו של ישו לקימתו לתחייה, על-פי המסופר באוונגליונים. יש הסבורים שחלק מסיפורי הברית החדשה נוספו לה בדיעבד כדי ליצור קשר בין הנבואות לישו.

תאריך הלידה

השוואה בין הברית החדשה לבין מקורות היסטוריים מעלה כי ישו נולד בשנת 4 לפנה"ס לכל המאוחר, וייתכן שנולד עד ארבע שנים קודם לכן. בבשורה על-פי מתי (מתאוס) נכתב כי ישו נולד בשלהי ימיו של הורדוס מלך יהודה, ועל-פי יוסף בן מתתיהו, הורדוס מת בשנת 4 לפנה"ס. הספירה המקובלת, המונה שנים ללידתו של ישו, נקבעה בידי דיוניסיוס אקסיגווס, בשנת 525 לספירה. אולם דווקא המסורת הזאת (לידה ב- 1 לפנה"ס) פחות מקובלת הן בקרב החוקרים והן במסורת הנוצרית. ייתכן שבחישוביו של דיוניסיוס היו מעורבים גם שיקולים פוליטיים או אישיים, ואולי שיקולי נוחות (למשל, על-פי חישוביו שנה מעוברת היא זו שמספרה מתחלק ב-4). גם המועד המקובל לחגיגת לידתו של ישו, ה-25 בדצמבר (חג המולד), אינו מקובל על החוקרים, ולמעשה תאריך לידתו המדויק של ישו אינו ידוע. מניתוח של הכתוב באוונגליונים, מסיקים חלק מהחוקרים כי תאריך הלידה של ישו היה בחודש אפריל, ובכל מקרה לא בעונת החורף:

	מִדֵּי שָׁנָה בְּשָׁנָה עָלוּ הוֹרָיו לִירוּשָׁלַיִם בְּחַג הַפֶּסַח. וּבִמְלֹאת לוֹ שְׁתֵּים־ עֶשְׂרֵה שָׁנִים עָלוּ לִירוּשָׁלַיִם כְּמִנְהַג הֶחָג.
– לוקס ב', 41-42

תאוריה נוספת מסבירה כי בשנת 5 לפני הספירה הכוכבים צדק ונגה היו קרובים זה לזה ונראו יחד עם הירח ככוכב אחד, כוכב בית לחם.

תולדות חייו של ישו באמונה הנוצרית

הבשורה למרים: האוונגליון של מתי (מתאוס) מספר: "כך הייתה הולדת ישוע המשיח: מרים אמו הייתה מאורסת ליוסף ובטרם התאחדו נמצאה הרה לרוח הקודש. יוסף בעלה, שהיה צדיק ולא רצה להציג אותה לחרפה, החליט לשלח אותה בסתר. בעוד שהיה מהרהר בזה נראה אליו מלאך ה' בחלום ואמר: 'יוסף בן דוד, אל תחשוש לקחת אליך את מרים אשתך, כי אשר הורה בה מרוח הקודש הוא'". (מתי, פרק 1 פסוקים 18-20, תרגום "החברה לכתבי קודש בישראל", ירושלים 1995). ישו באמונה הנוצרית, הוא לפיכך, בן האלוהים שנולד לאישה בתולה. משמעות הדבר, בתאולוגיה הנוצרית המאוחרת יותר, היא שישו טהור מלידתו, שכן הוא ילוד האישה היחיד שלא נוצר מן החטא הקדמון. ישו, מרים ויוסף מכונים יחד "המשפחה הקדושה".

לידת ישו: משפחתו של ישו הייתה מנצרת. באותו הזמן היה מפקד שערכו הרומים, בו נצטווה כל תושב להירשם בעיר הולדתו. יוסף היה מבית דוד לכן היה עליו להירשם בבית לחם, ויחד איתו הלכה אשתו ההרה. מקום ללון לא היה להם, וכך כשנולד ישו, אימו השכיבה אותו באבוס (כביכול במקום שם נבנתה לימים כנסיית המולד). הנוצרים מאמינים שישו הוא "משיח בן דוד" כיוון שהוא נחשב כבן יוסף, בעלה של מרים, שהיה נצר לבית דוד.

סגידת הרועים: בלילה בו נולד ישו בישר מלאך לרועי בית לחם על הולדת המשיח (לוקס ב'). ואז הופיעו המון צבא השמיים ושיבחו את אלהים. הרועים הלכו לבית לחם, שם מצאו את מרים וישו, ובשובם סיפרו את מה שראו ושמעו.

סגידת האמגושים: לאחר לידתו הגיעו אמגושים (חכמי דת פרסיים בעלי ידע במיסטיקה ובאסטרולוגיה) מהמזרח לבית לחם והביאו לישו מתנות כהונה - מור, לבונה וזהב. החכמים כוונו למערה על ידי "כוכב" שזהר בשמיים מעל הבית שם נמצא ישו. (בבשורה על פי מתי אין אזכור של אבוס.)

ישו גדל עם הוריו ואחיו (יעקב הצדיק, יוסה (בבשורה על פי מתי שמו הוא יוסף), יהודה ושמעון). בבקרו בבית המקדש בגיל 12 הפליא ישו את החכמים בבקיאותו ובהבנתו בכתובים. הוא למד את המקצוע של נגר בנצרת. לאחר מפגש עם יוחנן המטביל שהכיר בו כבן האלוהים, החל ישו לנדוד בין הערים ולגייס מאמינים לתורתו. לפי הבשורה על פי לוקס הוא קרא פסוקים מישעיה ס"א בבית הכנסת בנצרת, ואז אמר "היום נתמלא הכתוב הזה באזניכם". אנשי העיר לא קיבלו אותו ואף ניסו להורגו.

על פי הסיפור, מסכת חייו הקצרה רצופה מעשי נסים - הליכה על מי הכנרת (מתי 14, 25-26; מרקוס 6, 48-49; יוחנן 6, 19), ריפוי חולים, הפיכת מים ליין, האכלת 4,000 איש בשבע כיכרות לחם ומעט דגים (מתי 15, 32-38; מרקוס 8, 1-9; בגרסה שונה מעט: יוחנן 6, 5-13; לוקס 9, 16-17), ואחרים. מתוך קהל מאמיניו בחר ישו 12 שליחים (אפוסטולים) שתפקידם להפיץ את תורתו.

סיפור חייו של ישו מסופר בידי ארבעת "האוונגליונים", כשלפעמים יש הבדלים ביניהם.

תורתו של ישו

על-פי הברית החדשה, ישו החשיב במיוחד מצוות בין אדם לחברו, וראה בעושר החומרי סוג של סכנה, או מגבלה דתית. כך, למשל הוא קובע כי חובה על אדם לפייס את חברו לפני שהוא מקריב קורבן (מתי 5:23). ב"דרשה על ההר" הוא אומר: "אשרי הענווים כי המה יירשו את הארץ" (מתי 5:5). הוא ממליץ לאדם עשיר הפונה אליו למכור את כל רכושו ולחלק את הכסף לעניים (מרקוס 10:21). כשהאיש העשיר מסתייג מהעצה, אומר ישו: "כמה יקשה לבעלי נכסים לבוא במלכות האלוהים" (מרקוס 10:23, תרגום דעליטש). את "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא י"ט י"ח) הוא מציין כמצווה השנייה בתורה, אחרי "שמע ישראל ה' אלהיך ה' אחד, ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך" (מרקוס 12:31). על קיום המצוות הוא אומר: "אל תדמו כי באתי להפר את התורה או את דברי הנביאים. לא באתי להפר כי אם למלאת" (מתי 5:17, תרגום דעליטש), אולם הוא הסתייג מאוד מהפולחן שנהג בבית המקדש בזמנו (מרקוס 11:17), וגם מהפרשנות של הפרושים למצוות היהדות (מרקוס 2:23-28). ביטול המצוות המעשיות, והפיכת מרכז הנצרות לאמונה בלבד נעשה בתקופה מאוחרת יותר על ידי פאולוס.

אחד הביטויים המרכזיים לתורתו של ישו הוא הציטוט המיוחס לו: "המכה אותך על הלחי הימנית הטה לו גם את האחרת" (מתי 5:39), שהוא ציווי לאי-שימוש בכוח גם במקרה בו נפגע המאמין ישירות מאדם אחר. סביר שרעיון זה הוא הד לפסוק המקראי: "יתן למכהו לחי ישבע בחרפה" (איכה ג,ל).

מותו ותחייתו

ערכים מורחבים – הפסיון של ישו, ויה דולורוזה, צליבת ישו

צליבת ישו - ציור של ג'וטו די בונדונה, פירנצה

כל המקורות שבידינו מעידים כי ישו הוצא להורג בצליבה בהוראת הנציב הרומי על יהודה, פונטיוס פילטוס. עניין שנוי במחלוקת הוא מעורבות ההנהגה היהודית של אותה תקופה בהוצאתו להורג. האוונגליונים מטילים את האחריות למותו של ישו על הסנהדרין ועל המוני העם בירושלים באותם ימים, תחת הסתת המנהיגים. זאת בסיפור המופיע בגרסאות שונות: מתי 27, 1-25; מרקוס 15, 1-15; לוקס 23, 4-5; יוחנן 18, 28-40. סיפור זה ופיתוחיו התאולוגיים שימשו בסיס לפוגרומים ומעשי רצח של נוצרים ביהודים. רוב הכנסיות הנוצריות בימינו מתייחסות לסיפור זה בזהירות רבה, ואינן מנסות להשליך ממנו ליחסי נוצרים-יהודים בדורנו. מבחינה היסטורית קשה לאמת את פרטי סיפור צליבתו של ישו, כשם שקשה לאמת את כלל הסיפורים באוונגליונים. צליבה הייתה שיטה מקובלת להוצאה להורג באימפריה הרומית באותה תקופה, ונראה כי השלטונות הרומיים לא ייחסו לאירוע כזה משמעות מיוחדת. להנהגה היהודית ביהודה כבר לא היו סמכויות שלטוניות בתקופה האמורה (סמכויותיה בוטלו זמן-מה לאחר מותו של הורדוס המלך), והיא לא הייתה רשאית לשפוט ולהעניש. בנוסף, צליבה אינה חלק מארבע מיתות בית דין, כלומר שסנהדרין לא הייתה גוזרת צליבה כעונש. כל זאת מתאים לסיפור המובא באוונגליונים, לפיו הסנהדרין שפטה את ישו, אך ביקשה למסור את גזר הדין לביצוע בידי הנציב הרומי. בדברים אלה יש כדי להצביע על הכרותם של כותבי האוונגליונים עם הכללים והחוקים ביהודה בתקופה האמורה, ואין בהם כדי לאשש או להפריך את הסיפור. גם אם היהודים לא יזמו את הריגת ישו, אפשר להניח כי ההנהגה היהודית, על שני פלגיה - הצדוקים והפרושים, לא מצאה לנכון להגן על ישו מפני הוצאה להורג, כיוון שראתה בו משיח שקר ומורד המסכן את היציבות החברתית והדתית. יכול להיות שפונטיוס פילטוס מצדו ראה בישו סיכון ליציבות השלטון ביהודה וכמורד פוטנציאלי, כפי שסובר החוקר ברנדון , ולפיכך הוציאו להורג. ייתכן שישו נתפס בעיני הנציבים הרומיים כמי שעבר על החוק lex majestatis, חוק רומי שנועד לשמור על כבוד הקיסרים. כיוון שלא ענה בשלילה על השאלה האם הוא מלך היהודים, פגע ישו לכאורה בכבוד הקיסרים שראו עצמם "אלוהיים". אולם באוונגליונים מסופר שפילטוס לא רצה להרוג את ישו, ופעל כך רק כדי למנוע מהומה, או מכיוון שהיהודים אמרו שאין הוא ידיד של קיסר אם הוא לא יסכים לצלוב מי שמרמז שהוא מלך.

על-פי המסופר באוונגליונים, ישו סעד עם תלמידיו בפעם האחרונה בירושלים בערב פסח, במה שנראה כצורה מוקדמת של טקס ליל הסדר. אירוע זה מכונה בנצרות הסעודה האחרונה, ותאריכו המשוער הוא בין שנת 30 לשנת 33 לספירה (כלומר כשישו היה בגיל 34-38). לאחר מכן נלכד ישו על ידי המון שנשלח מהכוהן הגדול וזקני העם, בעזרתו של יהודה איש קריות - אחד משנים עשר האפוסטולים ("שליחים"), שעל-פי המסורת הנוצרית בגד בישו וגילה את מקומו תמורת 30 מטבעות כסף (מאוחר יותר התמלא מקומו בידי שליח אחר). ישו עמד לדין לפני הסנהדרין בלילה, שפסקה דין מוות כשישו אמר (או רימז) שהוא המשיח ובן האלוהים. הסנהדרין העבירה אותו לפילטוס, ואחרי לא מעט היסוסים פילטוס הסכים לצלוב אותו. ישו נצלב ביום שישי, במהלך חול המועד פסח, או, לפי הבשורה על פי יוחנן, בערב פסח. הצליבה התקיימה על גבעת הגולגולתא בירושלים, והדרך המסורתית שעשה ישו עד למקום הצליבה נקראת הויה דולורוזה ("דרך הייסורים"). האוונגליונים מספרים כי היה חושך בצהריים למשך שלוש שעות לפני מות ישו, וסופרים נוצריים במאה השלישית ובמאה הרביעית מצטטים היסטוריונים אחרים המספרים על "חושך בצהריים" ורעידת אדמה, בין הקיץ של שנת 32 לקיץ של שנת 33 (Crucifixion eclipse). שניים מהאוונגליונים מדווחים כי במות ישו נקרעה פרוכת ההיכל בבית המקדש מלמעלה למטה, והבשורה על פי מתי מספר שהייתה רעידת אדמה וכי "הקברים נפתחו וגופות רבות של הקדושים שהיו ישנים קמו ויצאו מן הקברים אחרי תחיתו ויבואו אל העיר הקדושה וייראו לרבים."

ישו נקבר, כמקובל בקרב היהודים, מחוץ לחומות ירושלים לפני כניסת השבת.

האוונגליונים מספרים עוד, כי כמה נשים, שבאו עם ישו מן הגליל לירושלים, ביניהן מרים המגדלית (מריה מגדלנה), פקדו את קברו של ישו ביום ראשון (הן לא הקדימו, כנראה כדי לא לחלל את השבת), וגילו כי הגולל הוסר והקבר נותר פתוח. מלאך התגלה אליהן והודיע להן כי ישו קם לתחייה. ישו התגלה לכמה משליחיו לאחר תחייתו בטרם עלה לשמים. סיפור זה הוא הבסיס לחג הפסחא הנוצרי, שחל תמיד בין יום שישי ליום ראשון המקבילים פחות או יותר לחג הפסח היהודי, ואשר מתאפיין באבל על מותו של ישו ביום שישי ושמחה על תחייתו ביום ראשון. בעדויות נוצריות רבות מקובלים סממני אבל בכל יום שישי בשבוע, ואילו יום ראשון נחשב ברוב העדות הנוצריות כיום קדוש וכיום מנוחה. על אתר צליבתו המשוער של ישו הוקמה לימים כנסיית הקבר הקדוש.

היחס לישו ביהדות

ישו במקורות חז"ל

ערכים מורחבים – ישו (יהדות), העדות הפלוויאנית

על פי המסופר בתלמוד היה איש בשם ישו, תלמידו של רבי יהושע בן פרחיה (במאה השנייה לפני הספירה), שדחהו מעליו משום שבעת ביקור באכסניה העיר ש"עיניה (של בעלת הבית) טרוטות", הערה שגררה את תרעומת רבו. כשביקש ישו להביע חרטה היה רבי יהושע בן פרחיה עסוק בקריאת שמע וסימן לו להמתין. ישו פירש בטעות כאילו רבו מגרשו ובכעסו פנה לעבוד עבודה זרה (תלמוד בבלי, מסכת סוטה דף מז א'). מתוך הסיפורים הנוספים והמעטים על ישו בתלמוד הבבלי, יוצא שראו בו תלמיד שיצא לתרבות רעה ("תלמיד שהקדיח תבשילו ברבים").

בקרב מפרשי התלמוד הועלתה הבעיה, שיהושע בן פרחיה לא חי סמוך לזמנו של ישו, אלא שנים רבות לפניו. לפיכך הוצע הפירוש שבתלמוד מדובר בדמות אחרת שנקראה בשם זה.

למרות הדעה המקובלת כי הרומאים הרגו את ישו, מצוין בתלמוד הבבלי במסכת סנהדרין (מג, ע"א) כי ישו הוצא להורג על ידי הסנהדרין בערב פסח "על שכישף והסית והדיח את ישראל". בקטע זה מסופר גם כי לישו היו חמישה תלמידים, כאשר לדעת החוקרים היו ל-"ישו" של הנצרות הרבה יותר, דבר המטיל ספק על זהות שתי הדמויות או על מהימנות הקטע. קטע זה צונזר מהתלמוד במשך שנים רבות לפי הוראת האפיפיור והוחזר רק במהדורות החדשות.

יש שטענו שלא סביר שישו נהרג בידי הסנהדרין לאור העובדה שבארץ שלט באותה תקופה השלטון הרומאי, וכפי שמוזכר בתלמוד עצמו, כבר לא הייתה בסמכותו להוציא להורג אנשים. אך סביר לפרש, שלפי דעת התלמוד הוא נשפט בידי הסנהדרין וגזר דינו בוצע בידי הרומאים.

כדי לפתור בעיות אלו ואחרות, היו מהפרשנים היהודים שניסו להסביר כי מדובר בישו אחר. לסוגיה זו ישנה גם משמעות אפולוגטית, משום שיהודים רבים חיו בעולם שבו שלטה הנצרות, שראתה ביהודים אחראים למותו של משיחם.

חיים ויטאל, בספרו "שער הגלגולים", ברשימה ערוכה של קברי הצדיקים בארץ ישראל, כתב: "בלכתך מצפת לצד צפון ללכת אל כפר עין זיתון, דרך אילן אחד של חרוב, שם קבור יש"ו הנוצרי."‏ הדבר עומד לכאורה בניגוד הן ליחס המסורתי של היהודים לישו, והן למסורת הנוצרית.

היחס לישו בקהילות היהודיות

בתור מייצגה של הנצרות בעיני היהודים, זכה ישו לבוז רב בקרב הקהילות היהודיות. במהלך השנים הומצאו בקהילות אשכנז ראשי תיבות לשם ישו - "יימח שמו וזכרו", ולכן נכתב לעתים שמו 'יש"ו'. כן נפוצה הגרסה שהמשפט בתפילה עלינו לשבח "שהם משתחוים להבל וריק", רומז לישו, שכן "וריק" הוא בגימטריה "ישו".

גרסה יהודית סאטירית למחצה לחייו של ישו מצויה בספר שהתגלגל בחשאי בין היהודים בימי הביניים, אך גם הנוצרים הניחו עליו את ידיהם, ונקרא ספר תולדות ישו.

השם "ישו"

השם "ישו" הוא המקובל ביותר בקרב דוברי עברית, אם כי בתרגומי "הברית החדשה" לעברית, וכן בקרב קהילות נוצריות דוברות עברית, מקובל השם "יֵשׁוּעַ". נראה ש"ישו" הוא צורה מאוחרת של השם "ישוע", שבעצמו התפתח מהשם "יהושֻעַ" (למשל, יהושע בן-נון מכונה "ישוע בן-נון" בנחמיה ח, י"ז).

קיום השם ישו מתועד בקרב יהודים בתקופת המשנה והתלמוד. בתלמוד הירושלמי נזכר חכם יהודי בשם "רבי יֵשוּ דרומייא" (רבי ישו מהדרום), וחכם יהודי אחר בשם "רבי יושו בריה דרבי תנחום" (רבי יושו בנו של רבי תנחום). השמות הללו נמצאים בקטעי גניזה של התלמוד הירושלמי, אולם עם הזמן "תוקנו" לשם יהושע, כדי לנתק את הזיקה בין החכמים היהודיים לבין ישו הנוצרי, ולא נשתמרו בדפוסים.‏‏ עדות קטעי הגניזה מוכיחה כי הגיית השם ישו היא מסורת עתיקה, וכי אין שחר לטענה כאילו השם ישו נוצר על ידי יהודים כראשי תיבות "ימח שמו וזכרו".

היעלמות ה-ע בשם "ישו" תיתכן משתי סיבות:

1. היעלמות העיצורים הגרוניים בניבים מסוימים של לשון חז"ל, בעיקר אלה שדוברו בגליל. עדות מפורשת לכך מצויה בתלמוד הירושלמי, שם היא מיוחסת לעברית שבפי תושבי חיפה, בית שאן וטבעון: "אין מעבירין לפני התיבה לא חיפנין ולא בישנין ולא טיבעונין מפני שהן עושין היהין חיתין ועיינין אאין" (מסכת ברכות, פרק ב, דף טז, ב).
2. השפעה של שפות זרות שלא כללו עיצורים גרוניים. ייתכן שהצורה "ישו" היא חיקוי להגיית השם בפי נוצרים שלא היו דוברי שפות שמיות.

בברית החדשה עצמה נדרש השם "ישוע" (כפי שתורגם לעברית) כך: "כי הוא יושיע את-עמו מחטאתיהם" (מתי 1:21). יש בכך עדות כי מחבר האוונגליון של מתי דיבר עברית, ויש אפילו מסורת שהוא כתב את האוונגליון מלכתחילה בעברית.

עדות נוספת לצד הצורה "ישוע" נמצאת בעובדה שבתרגומים המוקדמים של הברית החדשה לארמית ולערבית, מופיע רק השם "ישוע".

יש הדורשים את השם "ישו" כראשי תיבות בדיעבד של הביטוי "יימח שמו וזכרו". משום כך, וגם מתוך העדפתם לצורה הקדומה של השם המזכירה את מושג הישועה, נוצרים דוברי עברית מסתייגים מהשימוש בצורה "ישו" ומעדיפים את הצורה "ישוע".

יש יהודים דתיים המקפידים שלא להשתמש בשם ישו או ישוע, אלא בכינוי "אותו האיש", בגלל האיסור ההלכתי לומר שם של עבודה זרה (משנה תורה, הלכות עבודה זרה ה, יד), כפי שמוגדר "השילוש" ביהדות.

תפילת "עלינו לשבח"

בתפילה עלינו לשבח נחשדו המלים "להבל וריק" (שֶׁהֵם מִשְׁתַּחֲוִים לְהֶבֶל וָרִיק, וּמִתְפַּלְּלִים אֶל אֵל לֹא יוֹשִׁיעַ) כשם מוסווה לישו. הרב ליפמן מילהויזן סיפר שבשנת ה'קנ"ט טען פסח פטר, משומד נוצרי בן המאה ה-14, שהמשפט "שהם משתחוים להבל וריק" הכלול בתפילה מכוון לישו, ולכן מכוון כנגד אמונתם של הנוצרים ("וריק" שווה בגימטריה ל"ישו".)‏ הרב ליפמן ענה לו:

	"אמרתי לו הנוצרים לא קראו לאלהיהם יש"ו. כי בלשונם נקרא יזו"ש. ובלשוננו נקרא ישו"ע. ענה ואמר אמת ומקצתכם קוראים לו ישו"ע וכן שמו לפי שהושיע להם מן הגיהנם."‏

לאחר זמן, בשנת 1703, נדרשו היהודים^{[דרושה הבהרה]} להסיר את המשפט מהתפילה.

היחס לישו באסלאם

ערך מורחב – עיסא

בקוראן נזכר ישו לעתים קרובות בשם עיסא או "אל-מסיח" (המשיח). הוא מתואר כאחד מנביאי האמת שקדמו למוחמד, וכמי שהביא את ה"אנג'יל" (הברית החדשה), כשם שניתנה תורה למשה (ראו למשל: סורה 3, פסוק 84).

עם זאת, הקוראן שולל לחלוטין את התפיסה כי ישו הוא בן האלוהים ואת "השילוש הקדוש", ואינו רואה בדמותו עדיפות כלשהי על-פני נביאים אחרים. (ראו למשל: סורה 3, פסוק 59). כמו כן, הקוראן שולל את מותו של ישו וטוען כי אלוהים "הרים אותו לעצמו" (4, 157).

לקריאה נוספת

• יוסף קלוזנר, ישו הנוצרי – זמנו, חייו ותורתו, הוצאת י. שטיבל, ירושלים, תרצ"ג.
• דוד פלוסר, ישו, הוצאת מאגנס והוצאת דביר, 2009.
• חיים ה. כהן, משפטו ומותו של ישו הנוצרי, הוצאת דביר, 1968.
• דוד פלוסר, יהדות ומקורות הנצרות, ספרית פועלים, 1979.

קישורים חיצוניים

• איל רגב, ‏מקדש או משיח? 'משפטו' של ישו, המקדש והמדיניות הרומית, קתדרה 119, מרץ 2006, עמ' 36-13
• אוהד לוי זלוסצר, האם ישו היה בן יחיד?, באתר e-mago, ‏24 בנובמבר 2005.
• גבריאל רעם, סיפור חייו ומותו של ישו כמטאפורה, באתר e-mago
• יהודה בלו, מועד הולדתו של ישו לפי הברית החדשה לא חל היום, באתר ynet‏, 25 בדצמבר 2006
• רות בונדי, מי נתן את ההוראה לעצור את ישו, דבר, 7 ביוני 1968, המשך.
• יצחק לאור, והוא ישוב לארץ ישראל בטלית, באתר הארץ, 19 ביוני 2008
• יובל מלחי, ‏"קטעים בהיסטוריה" - ישו, באתר iCast‏, 14 במרץ 2008

הערות שוליים

חייו, מותו, ותחייתו של ישו

הבשורה למרים - הביקור - הולדת ישו - סגידת הרועים - שלושת האמגושים - טבח התמימים - הבריחה למצרים - ישו בין המורים - טבילת ישו - פיתויו של ישו - החתונה בקנה - הדרשה על ההר - הדרשה על המישור - השומרוני הטוב - ההשתנות - הכניסה לירושלים - הסעודה האחרונה - הייסורים בגן הפסיון של ישו: מאסרו של ישו, חקירת ישו בידי הסנהדרין, משפטו של ישו בפני פונטיוס פילאטוס, צליבת ישו קבורת ישו - תחיית ישו - נס הדגים השני וההבטחה לפטרוס - הפגישה באמאוס - העלייה השמיימה - הביאה השנייה