ישו
יֵשׁוּ או יֵשׁוּעַ (גם ישוע בן יוסף, או כפי הגרסה הארמית; ישוע בר יוסף; ביוונית: Ἰησοῦς, בלטינית: Iesus; לפי המשוער סביב 4 לפנה"ס – סביב 30 לספירה) הוא הדמות המרכזית בנצרות, שבה הוא נחשב למשיח ולבן האלוהים.
לפי האמונה הנוצרית והמסופר בברית החדשה, ישו היה יהודי ונצר לבית דוד שנולד בבית לחם לאמו מרים כשהיא בתולה, לאחר שהתעברה באורח נסי מרוח הקודש. בימי חייו סבב בין תושבי הגליל ויהודה, נטבל על ידי יוחנן המטביל, עמד בפיתויי השטן, גייס את שנים-עשר השליחים כתלמידיו וחולל נסים. ישו הפיץ את בשורתו, הכריז על מעמדו כבן האלוהים והודיע שבא להביא את הגאולה הסופית ומלכות השמים. לאחר בואו לירושלים סעד עם השליחים בפעם האחרונה, ואז נבגד על ידי יהודה איש קריות ונמסר לרשויות. ישו נשפט על ידי הסנהדרין והוסגר לידי המושל הרומאי פונטיוס פילאטוס, שבלחץ ההמון הורה להוציאו להורג בצליבה. בעינויים שסבל רואה הנצרות קורבן שבא לכפר על המין האנושי כולו ולהושיעו מחטאיו, בתנאי שיקבל את היות ישו אלוהי וגואל. על פי הברית החדשה, ביום השלישי לאחר מותו קם ישו לתחייה, התגלה לתלמידיו, ולאחר שסבב על הארץ זמן מה עלה השמימה בגופו כדי לשבת לימין האל. הוא אמור לשוב באחרית הימים ולשפוט את החיים והמתים.
טבעו, מהותו ומסריו של ישו הם נושא יסוד בתאולוגיה הנוצרית וליבתה של הדת: התפישה המסורתית ברוב המוחלט של הכנסיות השונות, היא שישו הוא ההתגלמות הגשמית של האל הבן, אחד ממרכיבי השילוש הקדוש, שהתקיים עם אלוהים האב ורוח הקודש מטרם הבריאה והתגלגל בבשר כדי למלא את שליחותו; לצד טבעו האלוהי לגמרי היה גם אנושי לגמרי, והדבר אפשר לו לגשר על הפער בין בני-האדם לאלוהים ולקרב אותם לבורא. הקביעה ששני טבעים אלה התקיימו כאחד היא עיקר אמונה עליון עבור רוב הכנסיות מאז ועידת כלקדון ב-451, אם כי יש כנסיות הטוענות שהיה לישו רק טבע אחד מושלם. ישנו גם מיעוט קטן הדוחה את רעיון השילוש. מלבד יסודות אלו, פרשנות מסריו, היחס בין האלוהי לאנושי באישיותו ושאלות אחרות היוו תמיד מוקד למחלוקות עזות ולפילוגים הרבים בתוך הנצרות. למרות זאת, זרמיה כולם רואים בו את מושיע האנושות, וחייו ותורתו מצוינים בחגיהם ובמסורתם ונלמדים על ידם. הטקס המרכזי "סעודת האדון" מוקדש לאכילת יין ולחם ההופכים באופן נסי לדמו ובשרו או לפחות מסמלים אותם. גם לאחר תהליך החילון במאות האחרונות, בעולם הנוצרי עדיין נתפש ישו כמורה מוסרי וכדמות מופת, למרות היחלשות או דחיית האמונה ביסודות העל-טבעיים שבדת. הוא דמות חשובה ביותר בתרבות המערבית ובתרבות העולם בכלל.
חז"ל תפסו את ישו כאדם שלילי ושנוא, ולעומת זאת בקרב המוסלמים הוא נערץ ומקובל בתור עיסא, אחד מנביאי האסלאם. מציאותו ומעשיו של ישו ההיסטורי, מחוץ למסגרת האמונה הדתית, שנויים במחלוקת קשה בעולם האקדמי. רוב החוקרים מניחים כי יהודי בשם ישו אכן התקיים בפועל והפיץ בשורה רוחנית, אך דוחים כליל את רוב המדווח על אודותיו בכתבי הקודש הנוצריים ובמסורת הכנסייה, שמקובל כיום שנתחברו זמן רב לאחר צליבתו, אם בכלל היה. כך, לדוגמה, מוערך כי בדורות הראשונים לא נתפש ישו על ידי מאמיניו כגילום האל אלא כמשיח ונביא בלבד.
תוכן עניינים
המקורות
התיעוד ההיסטורי הלא-דתי על ישו עצמו דל. מן המחקר ההיסטורי עולה כי כמו מנהיגים דתיים רבים אחרים, ישו עצמו לא כתב חיבור כלשהו, והוא הטיף את המסר שלו בעל-פה[1]. רוב החומר על אודותיו מקורו בארבע הבשורות בברית החדשה, שנכתבו, על פי הסכמת הכלל המחקרית, לפחות שני דורות אחרי זמן מותו המשוער כתיעוד של מסורות בעל פה שנמסרו כביכול ישירות מתלמידיו וקרוביו, במטרה להפיץ את האמונה בו ברחבי העולם.
על פי המחקר ההיסטורי, ישנם לפחות 54 ספרי בשורה על ישו, אם כי רק ארבע מן הבשורות עברו קנוניזציה והוכללו בברית החדשה. מתוכן שלוש הבשורות על פי מתי, לוקאס ומרקוס מכונות במחקר "הבשורות הסינופטיות" (עקב החפיפה הרבה ביניהן ניתן להציבן זו לצד זו) ולצדן ספר הבשורה על פי יוחנן, שככל הנראה נכתב מעט מאוחר יותר. לפחות חמישים כתבי הבשורה הנוספים, המכונים "בשורות אפוקריפיות" (כלומר "חיצוניות" או "גנוזות"), נמצאים בידי החוקרים באופן מלא או חלקי; לדוגמה – הבשורה על פי תומא, שנחשבת למוקדמת יחסית לבשורות שבספר הברית החדשה, ואין בה סיפור נרטיבי על חייו של ישו, כי אם ריכוז של אמרות שונות שכביכול אמר ישו, המוצג בה כ"בר אנש" וכמורה רוחני גרידא.
ההתייחסויות לישו במקורות ההיסטוריים הלא-דתיים (כלומר שאינם ספרי הבשורה או חיבורי השליחים) מעטות, ומהימנותן מוטלת בספק. יוסף בן מתתיהו מזכיר את ישו פעם אחת בספרו "קדמוניות היהודים", אך גם אזכור זה נכתב לפחות ארבעים שנה אחרי תאריך מותו המשוער של ישו, כהסבר לקיומם של הנוצרים ולא כעדות ישירה על חייו של ישו. כמו כן יש חשש שהאזכור כולל תוספות או שינויי נוסח נוצריים מאוחרים. לאור כל זאת, ערכו כמקור היסטורי נמוך. פליניוס הצעיר, סווטוניוס (בשנת 112) וטקיטוס בשנת 115 מזכירים את ישו, אך גם כאן בהקשר של הסבר פעילות הנוצרים וככל הנראה אינם מסתמכים על מקור עצמאי כלשהו.
בספרות היהודית המוקדמת (המקורות התנאיים) אין בנמצא כל אזכור לישו ולנוצרים הקדומים. לעומת זאת, במקורות התלמודיים והמדרשיים, מתקופת האמוראים, יש מספר אזכורים של "ישו" או תלמידי "ישו". הדברים נראים כהתייחסות לטענות או לכתבים נוצריים מאוחרים, ולא כתגובה לדברים שאמר ישו או לאירועים שנטל בהם חלק.
על פי האמונה הנוצרית, ישו הגיע לעולם כבנו של אלוהים, על מנת להושיע את בני האדם מחטאיהם. ישו נחשב בעיני הנוצרים כמי שמטשטש את הפער בין האל לאדם, וכמי שמאפשר לכל אדם להכיר את אלוהים באופן אישי. התאולוגיה הנוצרית רואה בכל המקרא נבואות ורמזים על בואו של ישו – פרה-פיגורציה (למשל ישעיהו נ"ג, ירמיהו ל"א, תהילים א'–ב' ועוד). גם ספר יונה נחשב בתאולוגיה הנוצרית כמעין בשורה על בואו של ישו, והימים שיונה בילה במעי הדג מושווים לשלושת הימים שבין צליבתו של ישו לקימתו לתחייה, על-פי המסופר באוונגליונים. יש הסבורים שחלק מסיפורי הברית החדשה נוספו לה בדיעבד כדי ליצור קשר בין הנבואות לישו.
תאריך הלידה
השוואה בין הברית החדשה לבין מקורות היסטוריים מעלה כי ישו נולד בשנת 4 לפנה"ס לכל המאוחר, וייתכן שנולד עד ארבע שנים קודם לכן. בבשורה על-פי מתי נכתב כי ישו נולד בשלהי ימיו של הורדוס מלך יהודה, ועל-פי יוסף בן מתתיהו, הורדוס מת בשנת 4 לפנה"ס. הספירה המקובלת, המונה שנים ללידתו של ישו, נקבעה בידי דיוניסיוס אקסיגוס, בשנת 525 לספירה; אולם דווקא המסורת הזאת (לידה ב-1 לפנה"ס) פחות מקובלת הן בקרב החוקרים והן במסורת הנוצרית. ייתכן שבחישוביו של דיוניסיוס היו מעורבים גם שיקולים פוליטיים או אישיים, ואולי שיקולי נוחות (למשל, על-פי חישוביו שנה מעוברת היא זו שמספרה מתחלק ב-4). גם המועד המקובל לחגיגת לידתו של ישו, ה-25 בדצמבר (חג המולד), אינו מקובל על החוקרים, ולמעשה תאריך לידתו המדויק של ישו אינו ידוע. מניתוח של הכתוב באוונגליונים, מסיקים חלק מהחוקרים כי תאריך הלידה של ישו היה בחודש אפריל, ובכל מקרה לא בעונת החורף:
מִדֵּי שָׁנָה בְּשָׁנָה עָלוּ הוֹרָיו לִירוּשָׁלַיִם בְּחַג הַפֶּסַח. וּבִמְלֹאת לוֹ שְׁתֵּים־עֶשְׂרֵה שָׁנִים עָלוּ לִירוּשָׁלַיִם כְּמִנְהַג הֶחָג.
— לוקס ב', 41-42
תאוריה נוספת מסבירה כי בשנת 5 לפני הספירה הכוכבים צדק ונגה היו קרובים זה לזה ונראו יחד עם הירח ככוכב אחד, כוכב בית לחם.
תולדות חייו של ישו באמונה הנוצרית
| תאולוגיה נוצרית | |||||||||
 | |||||||||
| פורטל נצרות | |||||||||
| מושגים בנצרות | |||||||||
| |||||||||
הבשורה למרים: האוונגליון של מתי מספר: "כך הייתה הולדת ישוע המשיח: מרים אמו הייתה מאורסת ליוסף ובטרם התאחדו נמצאה הרה לרוח הקודש. יוסף בעלה, שהיה צדיק ולא רצה להציג אותה לחרפה, החליט לשלח אותה בסתר. בעוד שהיה מהרהר בזה נראה אליו מלאך ה' בחלום ואמר: 'יוסף בן דוד, אל תחשוש לקחת אליך את מרים אשתך, כי אשר הורה בה מרוח הקודש הוא'". (מתי, פרק 1 פסוקים 18–20, תרגום "החברה לכתבי קודש בישראל", ירושלים 1995). ישו באמונה הנוצרית, הוא לפיכך, בן האלוהים שנולד לאישה בתולה. משמעות הדבר, בתאולוגיה הנוצרית המאוחרת יותר, היא שישו טהור מלידתו, שכן הוא ילוד האישה היחיד שלא נוצר מן החטא הקדמון. ישו, מרים ויוסף מכונים יחד "המשפחה הקדושה".
לידת ישו: משפחתו של ישו הייתה מנצרת. באותו הזמן היה מפקד שערכו הרומים, בו נצטווה כל תושב להירשם בעיר הולדתו. יוסף היה מבית דוד לכן היה עליו להירשם בבית לחם, ויחד איתו הלכה אשתו ההרה. מקום ללון לא היה להם, וכך כשנולד ישו, אמו השכיבה אותו באבוס (כביכול במקום שם נבנתה לימים כנסיית המולד). הנוצרים מאמינים שישו הוא "משיח בן דוד" כיוון שהוא נחשב כבן יוסף, בעלה של מרים, שהיה נצר לבית דוד.
סגידת הרועים: בלילה בו נולד ישו בישר מלאך לרועי בית לחם על הולדת המשיח (לוקס ב'). ואז הופיעו המון צבא השמיים ושיבחו את אלהים. הרועים הלכו לבית לחם, שם מצאו את מרים וישו, ובשובם סיפרו את מה שראו ושמעו.
סגידת האמגושים: לאחר לידתו הגיעו אמגושים (חכמי דת פרסיים בעלי ידע במיסטיקה ובאסטרולוגיה) מהמזרח לבית לחם והביאו לישו מתנות כהונה - מור, לבונה וזהב. החכמים כוונו למערה על ידי "כוכב" שזהר בשמיים מעל הבית שם נמצא ישו. (בבשורה על פי מתי אין אזכור של אבוס.)
ישו גדל עם הוריו ואחיו (יעקב הצדיק, יוסה (בבשורה על פי מתי שמו הוא יוסף), יהודה ושמעון). בבקרו בבית המקדש בגיל 12 הפליא ישו את החכמים בבקיאותו ובהבנתו בכתובים. הוא למד את המקצוע של נגר בנצרת. לאחר מפגש עם יוחנן המטביל שהכיר בו כבן האלוהים, החל ישו לנדוד בין הערים ולגייס מאמינים לתורתו. לפי הבשורה על פי לוקס הוא קרא פסוקים מישעיה ס"א בבית הכנסת בנצרת, ואז אמר "היום נתמלא הכתוב הזה באזניכם". אנשי העיר לא קיבלו אותו ואף ניסו להורגו.
על פי הסיפור, מסכת חייו הקצרה רצופה מעשי נסים - הליכה על מי הכנרת (מתי 14, 25-26; מרקוס 6, 48-49; יוחנן 6, 19), ריפוי חולים, הפיכת מים ליין, האכלת 4,000 איש בשבע כיכרות לחם ומעט דגים (מתי 15, 32-38; מרקוס 8, 1-9; בגרסה שונה מעט: יוחנן 6, 5-13; לוקס 9, 16-17), ואחרים. מתוך קהל מאמיניו בחר ישו 12 שליחים (אפוסטולים) שתפקידם להפיץ את תורתו.
סיפור חייו של ישו מסופר בידי ארבעת "האוונגליונים", כשלפעמים יש הבדלים ביניהם.
תורתו של ישו
על-פי הברית החדשה, ישו החשיב במיוחד מצוות בין אדם לחברו, וראה בעושר החומרי סוג של סכנה, או מגבלה דתית. כך, למשל הוא קובע כי חובה על אדם לפייס את חברו לפני שהוא מקריב קורבן (מתי 5:23). ב"דרשה על ההר" הוא אומר: "אשרי הענווים כי המה יירשו את הארץ" (מתי 5:5). הוא ממליץ לאדם עשיר הפונה אליו למכור את כל רכושו ולחלק את הכסף לעניים (מרקוס 10:21). כשהאיש העשיר מסתייג מהעצה, אומר ישו: "כמה יקשה לבעלי נכסים לבוא במלכות האלוהים" (מרקוס 10:23, תרגום דעליטש). את "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא י"ט י"ח) הוא מציין כמצווה השנייה בתורה, אחרי "שמע ישראל ה' אלהיך ה' אחד, ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך" (מרקוס 12:31). על קיום המצוות הוא אומר: "אל תדמו כי באתי להפר את התורה או את דברי הנביאים. לא באתי להפר כי אם למלאת" (מתי 5:17, תרגום דעליטש), אולם הוא הסתייג מאוד מהפולחן שנהג בבית המקדש בזמנו (מרקוס 11:17), וגם מהפרשנות של הפרושים למצוות היהדות (מרקוס 2:23-28). ביטול המצוות המעשיות, והפיכת מרכז הנצרות לאמונה בלבד נעשה בתקופה מאוחרת יותר על ידי פאולוס.
אחד הביטויים המרכזיים לתורתו של ישו הוא הציטוט המיוחס לו: "המכה אותך על הלחי הימנית הטה לו גם את האחרת" (מתי 5:39), שהוא ציווי לאי-שימוש בכוח גם במקרה בו נפגע המאמין ישירות מאדם אחר. סביר שרעיון זה הוא הד לפסוק המקראי: "יתן למכהו לחי ישבע בחרפה" (איכה ג,ל).
מותו ותחייתו
ערכים מורחבים – הפסיון של ישו, ויה דולורוזה, צליבת ישו
ערכים מורחבים – 
ישו הוצא להורג בצליבה בירושלים בהוראת הנציב הרומי על יהודה, פונטיוס פילטוס. עניין שנוי במחלוקת הוא מעורבות ההנהגה היהודית של אותה תקופה בהוצאתו להורג. האוונגליונים מטילים את האחריות למותו של ישו על הסנהדרין ועל המוני העם בירושלים באותם ימים, תחת הסתת המנהיגים. זאת בסיפור המופיע בגרסאות שונות: מתי 27, 1-25; מרקוס 15, 1-15; לוקס 23, 4-5; יוחנן 18, 28-40. סיפור זה ופיתוחיו התאולוגיים שימשו בסיס לפוגרומים ומעשי רצח של נוצרים ביהודים. רוב הכנסיות הנוצריות בימינו מתייחסות לסיפור זה בזהירות רבה, ואינן מנסות להשליך ממנו ליחסי נוצרים-יהודים בדורנו. מבחינה היסטורית קשה לאמת את פרטי סיפור צליבתו של ישו, כשם שקשה לאמת את כלל הסיפורים באוונגליונים. צליבה הייתה שיטה מקובלת להוצאה להורג באימפריה הרומית באותה תקופה, ונראה כי השלטונות הרומיים לא ייחסו לאירוע כזה משמעות מיוחדת. להנהגה היהודית ביהודה כבר לא היו סמכויות שלטוניות בתקופה האמורה (סמכויותיה בוטלו זמן-מה לאחר מותו של הורדוס המלך), והיא לא הייתה רשאית לשפוט ולהעניש. בנוסף, צליבה אינה חלק מארבע מיתות בית דין, כלומר שסנהדרין לא הייתה גוזרת צליבה כעונש. כל זאת מתאים לסיפור המובא באוונגליונים, לפיו הסנהדרין שפטה את ישו, אך ביקשה למסור את גזר הדין לביצוע בידי הנציב הרומי. בדברים אלה יש כדי להצביע על הכרותם של כותבי האוונגליונים עם הכללים והחוקים ביהודה בתקופה האמורה, ואין בהם כדי לאשש או להפריך את הסיפור.
חוקרים מודרניים העלו גם ספקות על עצם זיהויה של הסנהדרין שבפניה נשפט ישו, עם בית הדין הגדול, המכונה בשם זה[2]. לפי המתואר באוונגליונים עמד בראש הסנהדרין הכהן הגדול, והיא התאספה בביתו[3]. זאת בניגוד לבית הדין הגדול, שבראשו עמד חכם פרושי וישב בלשכת הגזית שמקדש. בנוסף, מסופר שישו נשפט בלילה[4] או בבוקר יום טוב[5], בניגוד מפורש להלכה הפרושית שאין דנים בלילה ואין דנים ביום טוב או בערב יום טוב[6]. אפשרות שהוצעה במחקר היא שמדובר היה במועצה המדינית של הכהן הגדול הצדוקי, שייצגה את היהודים בפני השלטון הרומי, ומונתה כולה על ידי הרומאים[7].
גם אם היהודים לא יזמו את הריגת ישו, אפשר להניח כי ההנהגה היהודית, על שני פלגיה - הצדוקים והפרושים, לא מצאה לנכון להגן על ישו מפני הוצאה להורג, כיוון שראתה בו משיח שקר ומורד המתסיס את העם ומסכן את היציבות החברתית והדתית. חשש זה נראה בדברי הכהן הגדול קיפא לחברי הסנהדרין: "כי טוב לנו מות איש אחד בעד האומה מאבוד העם כולו"[8][9], וכן בדבריו לפונטיוס פילטוס: "את זה מצאנו מסית את העם ומונע אותו מתת מס אל הקיסר באמרו כי הוא מלך המשיח"[10]. ייתכן שגם פונטיוס פילטוס ראה בישו סיכון ליציבות השלטון ביהודה ומורד פוטנציאלי, כפי שסוברים החוקרים ברנדון[11] וחיים דב מנטל[12], ולפיכך הוציאו להורג. ייתכן שישו נתפס בעיני הנציב הרומי כמי שעבר על החוק lex majestatis, חוק רומי שנועד לשמור על כבוד הקיסרים. כיוון שלא ענה בשלילה על השאלה האם הוא מלך היהודים, פגע ישו לכאורה בכבוד הקיסרים שראו עצמם "אלוהיים". ראיה אפשרית לכך היא הלוח שהושם על הצלב, ועליו נכתב 'ישוע הנוצרי מלך היהודים'[13] כמנהגם של הרומאים לשים על הנידון לוח בו נכתב שמו ומהות פשעו. עם זאת, באוונגליונים מסופר שפילטוס לא רצה להרוג את ישו, ופעל כך רק כדי למנוע מהומה, או מכיוון שהיהודים אמרו שאין הוא ידיד של קיסר אם הוא לא יסכים לצלוב מי שמרמז שהוא מלך.
על-פי המסופר באוונגליונים, ישו סעד עם תלמידיו בפעם האחרונה בירושלים בערב פסח, במה שנראה כצורה מוקדמת של טקס ליל הסדר. אירוע זה מכונה בנצרות הסעודה האחרונה, ותאריכו המשוער הוא בין שנת 30 לשנת 33 לספירה (כלומר כשישו היה בגיל 34–38). לאחר מכן נלכד ישו על ידי המון שנשלח מהכוהן הגדול וזקני העם, בעזרתו של יהודה איש קריות - אחד משנים עשר האפוסטולים ("שליחים"), שעל-פי המסורת הנוצרית בגד בישו וגילה את מקומו תמורת 30 מטבעות כסף (מאוחר יותר התמלא מקומו בידי שליח אחר). ישו עמד לדין לפני הסנהדרין בלילה, שפסקה דין מוות כשישו אמר (או רימז) שהוא המשיח ובן האלוהים. הסנהדרין העבירה אותו לפילטוס, ואחרי לא מעט היסוסים פילטוס הסכים לצלוב אותו. ישו נצלב ביום שישי, במהלך חול המועד פסח, או, לפי הבשורה על פי יוחנן, בערב פסח. הצליבה התקיימה על גבעת הגולגולתא בירושלים, והדרך המסורתית שעשה ישו עד למקום הצליבה נקראת הויה דולורוזה ("דרך הייסורים"). האוונגליונים מספרים כי היה חושך בצהריים למשך שלוש שעות לפני מות ישו, וסופרים נוצריים במאה השלישית ובמאה הרביעית מצטטים היסטוריונים אחרים המספרים על "חושך בצהריים" ורעידת אדמה, בין הקיץ של שנת 32 לקיץ של שנת 33 (Crucifixion eclipse). שניים מהאוונגליונים מדווחים כי במות ישו נקרעה פרוכת ההיכל בבית המקדש מלמעלה למטה, והבשורה על פי מתי מספר שהייתה רעידת אדמה וכי "הקברים נפתחו וגופות רבות של הקדושים שהיו ישנים קמו ויצאו מן הקברים אחרי תחיתו ויבואו אל העיר הקדושה וייראו לרבים."
ישו נקבר, כמקובל בקרב היהודים, מחוץ לחומות ירושלים לפני כניסת השבת.
האוונגליונים מספרים עוד, כי כמה נשים, שבאו עם ישו מן הגליל לירושלים, בהן מרים המגדלית (מריה מגדלנה), פקדו את קברו של ישו ביום ראשון (הן לא הקדימו, כנראה כדי לא לחלל את השבת), וגילו כי הגולל הוסר והקבר נותר פתוח. מלאך התגלה אליהן והודיע להן כי ישו קם לתחייה. ישו התגלה לכמה משליחיו לאחר תחייתו בטרם עלה לשמים. סיפור זה הוא הבסיס לחג הפסחא הנוצרי, שחל תמיד בין יום שישי ליום ראשון המקבילים פחות או יותר לחג הפסח היהודי, ואשר מתאפיין באבל על מותו של ישו ביום שישי ושמחה על תחייתו ביום ראשון. בעדות נוצריות רבות מקובלים סממני אבל בכל יום שישי בשבוע, ואילו יום ראשון נחשב ברוב העדות הנוצריות כיום קדוש וכיום מנוחה. על אתר צליבתו המשוער של ישו הוקמה לימים כנסיית הקבר הקדוש.
השם "ישו"
השם "ישו" הוא המקובל ביותר בקרב דוברי עברית, אם כי בתרגומי הברית החדשה לעברית, וכן בקרב קהילות נוצריות דוברות עברית, מקובל השם "יֵשׁוּעַ". נראה ש"ישו" הוא צורה מאוחרת של השם "ישוע", שבעצמו התפתח מהשם "יהושֻעַ" (למשל, יהושע בן-נון מכונה "ישוע בן-נון" בנחמיה ח, י"ז).
קיום השם ישו מתועד בקרב יהודים בתקופת המשנה והתלמוד. בתלמוד הירושלמי נזכר חכם יהודי בשם "רבי יֵשוּ דרומייא" (רבי ישו מהדרום), וחכם יהודי אחר בשם "רבי יושו בריה דרבי תנחום" (רבי יושו בנו של רבי תנחום). השמות הללו נמצאים בקטעי גניזה של התלמוד הירושלמי, אולם עם הזמן "תוקנו" לשם יהושע, כדי לנתק את הזיקה בין החכמים היהודיים לבין ישו הנוצרי, ולא נשתמרו בדפוסים[14]. עדות קטעי הגניזה מוכיחה כי הגיית השם ישו היא מסורת עתיקה, וכי אין שחר לטענה כאילו השם ישו נוצר על ידי יהודים כראשי תיבות "ימח שמו וזכרו".
היעלמות ה-ע בשם "ישו" תיתכן משתי סיבות:
- היעלמות העיצורים הגרוניים בניבים מסוימים של לשון חז"ל, בעיקר אלה שדוברו בגליל. עדות מפורשת לכך מצויה בתלמוד הירושלמי, שם היא מיוחסת לעברית שבפי תושבי חיפה, בית שאן וטבעון: "אין מעבירין לפני התיבה לא חיפנין ולא בישנין ולא טיבעונין מפני שהן עושין היהין חיתין ועיינין אאין" (מסכת ברכות ירושלמי, פרק ב, דף טז, ב).
- השפעה של שפות זרות שלא כללו עיצורים גרוניים. ייתכן שהצורה "ישו" היא חיקוי להגיית השם בפי נוצרים שלא היו דוברי שפות שמיות. ביוונית (שפת הברית החדשה) נהגה שמו: יֶסוּס (Ἰησοῦς), ובכנסייה הגיאורגית, השם נהגה: יֶסוֹ (იესო).
בברית החדשה עצמה נדרש השם "ישוע" (כפי שתורגם לעברית) כך: "כי הוא יושיע את-עמו מחטאתיהם" (מתי 1:21). יש בכך עדות כי מחבר האוונגליון של מתי דיבר עברית.
עדות נוספת לצד הצורה "ישוע" נמצאת בעובדה שבתרגומים המוקדמים של הברית החדשה לארמית ולערבית, מופיע רק השם "ישוע".
יש הדורשים את השם "ישו" כראשי תיבות בדיעבד של הביטוי "יימח שמו וזכרו". משום כך, וגם מתוך העדפתם לצורה הקדומה של השם המזכירה את מושג הישועה, נוצרים דוברי עברית מסתייגים מהשימוש בצורה "ישו" ומעדיפים את הצורה "ישוע".
יש יהודים דתיים המקפידים שלא להשתמש בשם ישו או ישוע, אלא בכינוי "אותו האיש", בגלל האיסור ההלכתי לומר שם של עבודה זרה (ספר שמות, פרק כ"ג, פסוק י"ג), כפי שמוגדר "השילוש" ביהדות. כינוי כזה הועדף במשך הדורות על ידי יהודים בארצות הנוצרים כאמצעי הסוואה ורמיזה בעת כתיבה או דיבור יהודי על אלוהי הנוצרים.
מחקר היסטורי
החקר ההיסטורי על דמותו של ישו מורכב משני ענפים:
- ההיסטוריה של ישו(אנ') בודקת את המקורות בהם מוזכר ישו. מנסה להבין מה התרחש בהקשר של הזמן והמקום, תוך בדיקה האם חוקרים עכשוויים יכולים לדעת מה שקרה באמת. ענף מחקר זה עושה שימוש במקורות ראשוניים וראיות היסטוריות אחרות ובודק את מהימנותם. דוגמה לשאלה נחקרת היא האם באמת היה ישו נזיר.
- ישו ההיסטורי(אנ') הוא ענף מחקרי השואף לשחזר את חייו ותורתו של ישו בשיטות היסטוריות ביקורתיות(אנ'), בניגוד להגדרות כריסטולוגיות חוקרים את ההקשר ההיסטורי והתרבותי שבו חי ישו.
היחס לישו בדתות אחרות
ביהדות
ישו במקורות חז"ל
- ערכים מורחבים – ישו (יהדות), העדות הפלוויאנית
על פי המסופר בתלמוד היה איש בשם ישו, תלמידו של רבי יהושע בן פרחיה (במאה השנייה לפני הספירה), שדחהו מעליו משום שבעת ביקור באכסניה העיר ש"עיניה (של בעלת הבית) טרוטות", הערה שגררה את תרעומת רבו שהחליט לנדותו. מדי יום בא ישו לפני רבו להביע חרטה על דבריו. יום אחד, כשבא לפניו, היה בדעתו של רבי יהושע לקבלו אלא שהיה עסוק בקריאת שמע וסימן לו להמתין. ישו פירש בטעות כאילו רבו מגרשו ובכעסו פנה לעבוד עבודה זרה. כשהתבקש ישו על ידי רבו לחזור בו ממעשה זה, השיב: "כך מקובלני ממך כל החוטא ומחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה" (תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף מ"ז, עמוד א'). מתוך הסיפורים הנוספים והמעטים על ישו בתלמוד הבבלי, יוצא שראו בו תלמיד שיצא לתרבות רעה ("תלמיד שהקדיח תבשילו ברבים").
בקרב מפרשי התלמוד הועלתה הבעיה, שיהושע בן פרחיה לא חי סמוך לזמנו של ישו, אלא שנים רבות לפניו. לפיכך הוצע הפירוש שבתלמוד מדובר בדמות אחרת שנקראה בשם זה.
למרות הדעה המקובלת כי הרומאים הרגו את ישו, מצוין בתלמוד הבבלי במסכת סנהדרין (מג, ע"א) כי ישו הוצא להורג על ידי הסנהדרין בערב פסח "על שכישף והסית והדיח את ישראל". בקטע זה מסופר גם כי לישו היו חמישה תלמידים, כאשר לדעת החוקרים היו ל-"ישו" של הנצרות הרבה יותר, דבר המטיל ספק על זהות שתי הדמויות או על מהימנות הקטע. קטע זה צונזר מהתלמוד במשך שנים רבות לפי הוראת האפיפיור והוחזר רק במהדורות החדשות.
יש שטענו שלא סביר שישו נהרג בידי הסנהדרין לאור העובדה שבארץ שלט באותה תקופה השלטון הרומאי, וכפי שמוזכר בתלמוד עצמו, כבר לא הייתה בסמכותו להוציא להורג אנשים. אך סביר לפרש, שלפי דעת התלמוד הוא נשפט בידי הסנהדרין וגזר דינו בוצע בידי הרומאים.
כדי לפתור בעיות אלו ואחרות, היו מהפרשנים היהודים שניסו להסביר כי מדובר בישו אחר. לסוגיה זו ישנה גם משמעות אפולוגטית, משום שיהודים רבים חיו בעולם שבו שלטה הנצרות, שראתה ביהודים אחראים למותו של משיחם.
רבי חיים ויטאל, בספרו "שער הגלגולים",[15] בתוך רשימה ערוכה של קברי הצדיקים ומקומות הקדושים בארץ ישראל, כתב: "בלכתך מצפת לצד צפון ללכת אל כפר עין זיתון, דרך אילן אחד של חרוב, שם קבור יש"ו הנוצרי." לכל הנראה הדבר סותר הן את היחס המסורתי של היהודים לישו, והן את המסורת הנוצרית, על פיה קברו של ישו נמצא בכנסיית הקבר בירושלים. אם כך בספר 'מקומות קדושים וקברי צדיקים בגליל' (משנת 2011) הובאה הוכחה מכתב היד המקורי של חיים ויטאל שאינו התכוון לקברו של ישו (בשער הגלגולים מוזכרים מלבד קברי צדיקים גם מקומות היסטוריים, לדוגמת בארה של מרים). אלא, בנו עורך הספר (שמואל ויטאל), שינה בין "דרך אילן אחד של חרוב של יש"ו הנוצרי" - ל"אילן אחד של חרוב, שם קבור יש"ו הנוצרי".[16]
תפילת "עלינו לשבח"
בתפילה עלינו לשבח נחשדו המלים "להבל וריק" (שֶׁהֵם מִשְׁתַּחֲוִים לְהֶבֶל וָרִיק, וּמִתְפַּלְּלִים אֶל אֵל לֹא יוֹשִׁיעַ) כשם מוסווה לישו. הרב יום טוב ליפמן מילהויזן סיפר שבשנת ה'קנ"ט טען פסח-פטר, משומד נוצרי בן המאה ה-14, שהמשפט "שהם משתחוים להבל וריק" הכלול בתפילה מכוון לישו, ולכן מכוון כנגד אמונתם של הנוצרים ("וריק" שווה בגימטריה ל"ישו".) הרב ליפמן ענה לו:
"אמרתי לו הנוצרים לא קראו לאלהיהם יש"ו. כי בלשונם נקרא יזו"ש. ובלשוננו נקרא ישו"ע. ענה ואמר אמת ומקצתכם קוראים לו ישו"ע וכן שמו לפי שהושיע להם מן הגיהנם."[17]
ב-28 באוגוסט 1703 הורה פרידריך הראשון, מלך פרוסיה ליהודים למחוק את המילים "שֶׁהֵם מִשְׁתַּחֲוִים לְהֶבֶל וָרִיק, וּמִתְפַּלְּלִים אֶל אֵל לֹא יוֹשִׁיעַ"[18]. וחייבם לומר את התפילה בקול כדי לוודא שאינם אומרים זאת. המשפט נשמט מסידורים רבים שנדפסו באירופה[19]. בתפילות הרפורמיות וקונסרבטיביות נשמט משפט זה על מנת לא לפגוע בבני דתות אחרות.
היחס לישו בקהילות היהודיות
בתור מייצגה של הנצרות בעיני היהודים, זכה ישו לבוז רב בקרב הקהילות היהודיות. במהלך השנים הומצאו בקהילות אשכנז ראשי תיבות לשם ישו - "יימח שמו וזכרו", ולכן נכתב לעיתים שמו 'יש"ו'.
גרסה יהודית סאטירית למחצה לחייו של ישו מצויה בספר שהתגלגל בחשאי בין היהודים בימי הביניים, אך גם הנוצרים הניחו עליו את ידיהם, ונקרא ספר תולדות ישו.
באסלאם
- ערך מורחב – עיסא
בקוראן נזכר ישו לעיתים קרובות בשם עיסא או "אל-מסיח" (המשיח). הוא מתואר כאחד מנביאי האמת שקדמו למוחמד, וכמי שהביא את ה"אנג'יל" (הברית החדשה), כשם שניתנה תורה למשה (ראו למשל: סורה 3, פסוק 84).
עם זאת, הקוראן שולל לחלוטין את התפיסה כי ישו הוא בן האלוהים ואת "השילוש הקדוש", ואינו רואה בדמותו עדיפות כלשהי על-פני נביאים אחרים. (ראו למשל: סורה 3, פסוק 59). כמו כן, הקוראן שולל את מותו של ישו וטוען כי אלוהים "הרים אותו לעצמו" (4, 157).
בדת המנדעית
בקרב הדת המנדעית שעל פי חלק מהחוקרים יצאה מעם ישראל, ישו נחשב לנביא שקר (יחד עם משה ומוחמד). דת זו רואה ביוחנן המטביל נביא אמת.
לקריאה נוספת
- יוסף קלוזנר, ישו הנוצרי – זמנו, חייו ותורתו, הוצאת י. שטיבל, ירושלים, תרצ"ג.
- דוד פלוסר, ישו, הוצאת מאגנס והוצאת דביר, 2009.
- חיים ה. כהן, משפטו ומותו של ישו הנוצרי, הוצאת דביר, 1968.
- דוד פלוסר, יהדות ומקורות הנצרות, ספרית פועלים, 1979.
קישורים חיצוניים
- איל רגב, מקדש או משיח? 'משפטו' של ישו, המקדש והמדיניות הרומית, קתדרה 119, מרץ 2006, עמ' 36-13
- אוהד לוי זלוסצר, האם ישו היה בן יחיד?, באתר e-mago, 24 בנובמבר 2005.
- גבריאל רעם, סיפור חייו ומותו של ישו כמטאפורה, באתר e-mago
- יהודה בלו, מועד הולדתו של ישו לפי הברית החדשה לא חל היום, באתר ynet, 25 בדצמבר 2006
- רות בונדי, מי נתן את ההוראה לעצור את ישו, דבר, 7 ביוני 1968, המשך.
- יצחק לאור, והוא ישוב לארץ ישראל בטלית, באתר הארץ, 19 ביוני 2008
- מפות עתיקות המתייחסות לישו ולנצרות, מאוסף המפות ע"ש ערן לאור, הספרייה הלאומית
יובל מלחי, פרק 1: ישו – חייו ומותו, באתר "קטעים בהיסטוריה", 14 במרץ 2008
הערות שוליים
- ^ James D. G. Dunn, The Oral Gospel Tradition, Wm. B. Eerdmans Publishing, 2013.
- ^ חיים דב מנטל, מחקרים בתולדות הסנהדרין, הוצאת דביר, תל אביב, תשכ"ט.
- ^ מתי כ"ו, נ"ט ואילך. מרקוס י"ד, נ"ג ואילך. לוקס כ"ב ס"ו ואילך.
- ^ מרקוס י"ד, נ,ג-נ,ד. מתי כ"ו, נ"ז ואילך.
- ^ לוקס, כ"ב ס"ו.
- ^ משנה סנהדרין, ד' א'.
- ^ קדמוניות היהודים, כ', י', ה', 251
- ^ יוחנן י"א, מ"ז-צ"ח.
- ^ מדברי ההיסטוריון יוספוס פלביוס עולה שלחשש זה היה רקע היסטורי ממשי. יוספוס מספר שאלפים מהעם נצלבו במרידות קודמות ברומאים, בהנהגת אנשים שראו עצמם כמשיחים (קדמוניות היהודים, י"ז, י', ח').
- ^ לוקס, כ"ג ב.
- ^ S. F. Brandon, Jesus and the Zealots: A Study of the Political Factor in Primitive Christianity (1967)
- ^ מחקרים בתולדות הסנהדרין, הוצאת דביר, תשכ"ט
- ^ יוחנן י"ט, י"ט
- ^ ראו שאול ליברמן, הירושלמי כפשוטו, ירושלים תרצ"ה, עמ' 71.
- ^ חיים ויטאל, "שער הגלגולים", הקדמה ל"ז.
- ^ קבר יש"ו הנוצרי, אהלי צדיקים
- ^ ליפמן מילהויזן, ספר נצחון, סימן שמ"ז, באתר HebrewBooks
- ^ בני גזונדהייט, מה הכיל הרי"ק שב"עלינו לשבח"?, באתר הארץ, יולי 2003
- ^ ראו למשל: שמחה בן שמואל מוויטרי, מחזור ויטרי, סימן ש"ל, באתר HebrewBooks המכיל את הציון: "נמחק בכונה"
| חייו, מותו, ותחייתו של ישו | ||
|---|---|---|
| ילדותו | הבשורה למרים • הביקור • הולדת ישו • סגידת הרועים • שלושת האמגושים • הבריחה למצרים • טבח התמימים • ישו בין המורים | 
|
| בגרותו | טבילת ישו • פיתויו של ישו • החתונה בקנה • הדרשה על ההר • הדרשה על המישור • השומרוני הטוב • ההשתנות | |
| השבוע הקדוש | הכניסה לירושלים • הסעודה האחרונה • הייסורים בגן • מאסרו של ישו • חקירת ישו בידי הסנהדרין • משפטו של ישו בפני פונטיוס פילאטוס • צליבת ישו | |
| תחייתו | קבורת ישו • תחיית ישו • נס הדגים השני וההבטחה לפטרוס • הפגישה באמאוס • העלייה השמיימה • הביאה השנייה | |
