ישיבת וולוז'ין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף ישיבת וואלוז'ין)
יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.
יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.
ישיבת "עץ חיים", ישיבת וולוז'ין
תצלום של בנין הישיבה
תצלום של בנין הישיבה
ישיבה
השתייכות אם הישיבות המודרניות, זרם תלמידי הגר"א
תקופת הפעילות תקס"בה' בשבט ה'תרנ"ב
מייסדים רבי חיים מוולוז'ין
בעלי תפקידים
ראש הישיבה הרב חיים מוולוז'ין
הרב יצחק מוולוז'ין
הרב אליעזר יצחק פריד
הרב נפתלי צבי יהודה ברלין (הנצי"ב מוולוז'ין)
הרב רפאל שפירא
הרב יעקב שפירא
הרב חיים וואלקין
מיקום
מיקום וולוז'ין, מינסק, בלארוס
מדינה בלארוסבלארוס בלארוס
קואורדינטות 54°05′28″N 26°31′40″E / 54.091°N 26.5279°E / 54.091; 26.5279
מפה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
מבנה הישיבה כיום

ישיבת וולוז'ין (בשמה הרשמי ישיבת עץ חיים, וכונתה תדיר בשם אם הישיבות) הייתה ישיבה שפעלה במאה ה-19, והייתה הראשונה שפעלה באופן עצמאי ובלתי־תלוי בקהילה המקומית. הישיבה שימשה כאב טיפוס למבנה הישיבות הליטאיות שבאו אחריה. הישיבה נוסדה על ידי רבי חיים מוולוז'ין, תלמידו המובהק של הגר"א, ב-תקס"ב (1802) בעיירה וולוז'ין שבפלך מינסקרוסיה הלבנה), בתחום המושב של האימפריה הרוסית (מאז חלוקת ברית המועצות בבלארוס), והתקיימה עד תרנ"ב (1892). בשנת תרנ"ה (1895) נפתחה הישיבה מחדש על ידי הרב רפאל שפירא והתקיימה עד תקופת השואה.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

יסוד הישיבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בראשית המאה ה-19, לאחר פטירתו של רבו, ייסד ר' חיים את ישיבת עץ חיים בוולוז'ין ובכך הפך לאבי הישיבות הליטאיות הגדולות. לקראת ייסודה של הישיבה, יצא ר' חיים בעשרת ימי תשובה שנת ה'תקס"ג, במכתב גלוי אל "אוהבי התורה" בליטא, ובו הכריז על הקמת הישיבה[1].

גם רבני וילנה ביניהם רבי אברהם בן הגר"א, רבי אברהם אבלי פאסוועלער אב"ד וילנה, ורבנים אחרים יצאו במכתב למען ישיבת וולוז'ין[2].

הישיבה הוקמה על ידי רבי חיים על פי הדרכת הגר"א, במטרה לרכז בתוכה את טובי הלומדים בליטא. בעיתונים שפורסמו באותה תקופה נכתב שלא ישלחו לוולוז'ין תלמידים שלא יודעים ללמוד לבדם דף גמרא, רש"י ותוספות (הנקרא בלשון הישיבות גפ"ת).

תקופת הנצי"ב[עריכת קוד מקור | עריכה]

בקיץ 1886 נשרף מבנה הישיבה בשריפה הגדולה שפקדה את העיירה וכילתה את חציה[3]. בסוף ימיו ביקש הנצי"ב שהרגיש כי כוחותיו פוחתים, לעלות לארץ-ישראל, ודאג לממלא מקום בעודו בחייו. הוא התפטר מראשות הישיבה וקבע את בנו הרב חיים ברלין כיורשו. חלק מהתלמידים לא רצו לקבל את ר' חיים כר"מ (ראש מתיבתא), אם כי הודו בגדלותו, אבל טענו שלא כל רב גדול בתורה מסוגל להיות ראש ישיבת וולוז'ין; וגם רוב הבחורים לא רצו שרבם האהוב עליהם יעזבם, וניסו בכל כוחם להשפיע שיחזור בו מהתפטרותו. סיבה נוספת להתנגדות בני הישיבה היא, ר' חיים סולובייצ'יק (שנישא לנכדתו של הנצי"ב) ששימש כרב בישיבה, והיה מפורסם כחריף שבחריפים, והיו בחורים בישיבה שהיו כרוכים אחריו, דבר שגרם לבסוף לכך שר' חיים ברלין נעשה לרבה של וולוז'ין ולא שימש יותר בישיבה.

השערורייה שהתחוללה בישיבה יצאה אל מחוץ לכתליה ושימשה נושא לדיון ציבורי. הוויכוחים בין ראשי הישיבה לתלמידיה גרמו לחיכוכים פנימיים ויחסים מתוחים בין בחורי הישיבה. הנצי"ב היה כבר תשוש כח, וכאשר ביקשו ממנו שייקח שוב את המנהיגות התקיפה בידיו, ענה ואמר "פשטתי את כותנתי איככה אלבשנה". כאמור, בני הישיבה בוולוז'ין לא היו שבעי רצון מראש הישיבה החדש ונהלו איתו מלחמה "בכלי זיינה של תורה", הקיפוהו בשאלות ובקושיות באמצע השיעור כדי להביא אותו במבוכה.

שקיעת הישיבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שהנצי"ב ביקש למנות את בנו הרב חיים (שהיה הרב של מוסקבה) לראשות הישיבה במקומו, ניסו קבוצת יהודים חברי תנועת ההשכלה לגרום לסגירת הישיבה, ולשם כך הלשינו לשלטונות שבישיבה אין לימודי חול. שר ההשכלה, שבדק את המצב, החל לתבוע שהישיבה תעמוד בעיקר בדרישה של לימוד של השפה הרוסית, אך לאחר שתביעה זו לא התממשה על פי רצונו, הוא הפעיל לחץ בלתי פוסק על הנצי"ב, דבר שהביא לסגירתה של הישיבה, בה' בשבט ה'תרנ"ב (1892).

הסיבה המכרעת שגרמה לסגירת הישיבה הייתה ההוראה להכניס לימודי חול בסדרי הלימודים בישיבה. באספת רבנים שנערכה בעיר וילנה בה השתתפו גדולי הרבנים באותה תקופה, הוחלט, בניגוד לדעתו של הרב מאיר שמחה הכהן, לא להסכים לגזירת המלכות, ולסגור את הישיבה[4]. בחודש שבט תרנ"ב (1892) נסגרה הישיבה בוולוז'ין בגזירת הממשלה, וכל התלמידים נשלחו לבתיהם. ראשי הישיבה, ר' חיים ברלין, ר' חיים סולובייצ'יק והנצי"ב, נצטוו לעזוב את וולוז'ין. מכיוון שהישיבה נשארה עמוסה בחובות, נדד ר' חיים ברלין באירופה לאסוף כסף ולפרוע את חובותיה.

הטענה הרווחת היא שהנצי"ב החליט לסגור את הישיבה, כדי שלא ילמדו בה רוסית. גרסה זו אף הפכה למיתוס בעולם הישיבות החרדי על חשיבות ההתנגדות ללימודי חול בישיבות. תימוכין לטענה זו יש המוצאים[5] בדברי בנו, הרב חיים ברלין במכתב שכתב לעסקני ירושלים ובו הורה להם להתנגד להכנסת לימודי חול בכל צורה אל תוך המסגרת הישיבתית:

"לזכרון, מה שהזהירני וציוה עלי מר אבא הגאון זצלה"ה הכ"מ (הנצי"ב) קודם פטירתו. על דבר שמסר נפשו על ענין ישיבה דוואלוז'ין, שלא להכניס לתוכה שום לימוד חול. ולסיבה זו נסגרה הישיבה ומזה נחלה בחוליו אשר לא עמד ממנה. וציוה עלי באזהרה שלא להסכים לענין זה בשום אופן בלא שום הוראת היתר בעולם.

עם זאת, הרב מאיר בר-אילן, בנו הצעיר של הנצי"ב, מצביע[6] על כך שהנצי"ב דווקא אישר מתחילה לימוד חלקי של השפה הרוסית מחוץ לכותלי הישיבה, כפי שנעשה, וכפי שהוא כותב בשו"ת "משיב דבר"[7]: "אם יצטרכו על פי המלכות ללמוד למודי חול גם כן, יהא בהשגחה מהרב וראשי ישראל, שיהא המורה ירא אלוהים", אך נתקל בהתנגדות עזה של ראשי הישיבה האחרים. לימוד הרוסית שנעשה באופן רשלני, לא סיפק את שר ההשכלה הרוסי, שהכביד בתגובה את דרישותיו ודרש בנוסף:

  1. להקדיש יותר ממחצית הלימוד ללימודי חול, משעה 9 ועד שעה 3,
  2. שלא יהיו לימודים בערב,
  3. שלא ילמדו יותר מעשר שעות ביום,
  4. שכל הצוות של הישיבה יהיו בעלי דיפלומות רשמיות.

תביעות אלו סתמו את הגולל על הישיבה[8].

גירסה נוספת היא שבעקבות המחלוקת בין הרב חיים סולובייצ'יק לסבו הנצי"ב התפתחה מחלוקת בין התלמידים, עד שזה הגיע שאחד הבחורים שהיה בצד של רבי חיים דקר עם סכין בחור שהיה שייך לנצי"ב והרג אותו, ובעקבות כך הישיבה נסגרה[9].

שלוש שנים לאחר סגירת הישיבה, בשנת תרנ"ה (1895), היא נפתחה שוב. אך לא הייתה זו ישיבה ברמה ובמעמד של "ישיבת וולוז'ין" המקורית. במהדורתה החדשה נוהלה הישיבה על ידי חתנו של הנצי"ב הרב רפאל שפירא, מחבר "תורת רפאל", אשר נפטר במינסק בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה. אחריו כיהן בראשות הישיבה בנו הרב יעקב שפירא, מחבר "גאון יעקב", ולאחר פטירתו כיהן חתנו הרב חיים וואלקין בראשות הישיבה. יד הכורת בשואה שמה קץ מוחלט לישיבת וולוז'ין. לאחר השואה, הקים הרב שמעון לנגבורט, חתן נוסף של הרב יעקב שפירא, את ישיבת "גאוני וולוז'ין", בתחילה בתל אביב ולאחר מכן בבני ברק.

עם השנים נעשו במבנה הישיבה שימושים שונים (למשל, קונדיטוריה). נכון לחורף 2015, הרשויות המקומיות העבירו את מבנה הישיבה לאיחוד הקהילות היהודיות הדתיות ברפובליקת בלארוס (ИРО).

סדר הלימוד בישיבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרטים מדויקים על דרכה הלימודית של הישיבה ישנם רק מימי הנצי"ב, ולפיהם שילבה הישיבה לימודי עיון ובקיאות ברמה גבוהה. בישיבה הקפידו על סדר לימוד בקיאות בו למדו את כל הש"ס, בהספק של דף ליום בימי השבוע, וחזרה על כל דף שתים עשרה פעמים בממוצע[10]. בימי שישי למדו את פירוש הרא"ש על חמשת הדפים שלמדו כל השבוע. לרוב התלמידים הייתה נקודת פתיחה טובה בלימוד ולפי עדות החפץ חיים (שרבו היה מתלמידי ישיבת וולוז'ין) רבים מתלמידי ישיבת וולוז'ין ידעו כבר בגיל ארבע עשרה ש"ס, מה שהעניק להם בסיס לימודי רחב לקראת הלימוד בישיבה. על בסיס זה היוותה הישיבה את המוקד להתפתחות העיון האשכנזי המרכזי בישיבות עד היום, על בסיס שיטת הלימוד המחודשת של רבי חיים מבריסק.

רבי ברוך הלוי אפשטיין מספר בספרו "מקור ברוך" שראש הישיבה (הנצי"ב-דודו) לא הרשה לתלמידים ללמוד מעבר לגפ"ת כלימוד ראשוני. ישיבת וולוז'ין הייתה "ישיבה ללא הפסקה" והתקיימו בה משמרות לימוד עשרים וארבע שעות ביממה. בישיבה התקיים פולמוס בנוגע ללימוד המוסר, וכאם הישיבות הליטאיות הנאמנות לדברי הגר"א התנגדו בישיבה זו לחסידות.

ערך מורחב – אגודות סתר ציוניות בישיבת וולוז'ין

בתקופת כהונתו של הנצי"ב, שרחש אהדה רבה למפעל ההתיישבות בארץ ישראל, והיה חבר פעיל בתנועת "חובבי ציון", הוקמו אגודות סתרים של "חיבת ציון" בישיבה. הראשונה נוסדה בשנת תרמ"ה בשם "נס ציונה" (שהרוח החיה שבה היה הרב איסר זלמן מלצר), שלא בידיעת הנצי"ב, ונסגרה לאחר שהמשטרה גילתה את פעולתה, והשנייה בשם "נצח ישראל" נוסדה בשנת תר"ן בידיעתו.

כולל בראדסקי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – כולל ברודסקי

מסגרת לימודים שהתקיימה בוולוז'ין החל משנת תרמ"ו התקיימה בזכות תרומתו של הנדיב הידוע ישראל ברודסקי, בעל בית חרושת לסוכר בקייב. במסגרת זו למדו עשרה מהמובחרים בתלמידי ישיבת וולוז'ין שנקראו "הברודסקאים" לתקופה של חמש שנים, תלמידים אלה התחייבו לכללים תובעניים יותר משאר תלמידי הישיבה. לרוב לא נשארו ברודסקאים למשך כל חמש השנים ולפני סיום מסלול הכולל נתמנו לרבני ערים.

ראשי הישיבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המשנים לראשי הישיבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשי הישיבה בתקופה החדשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תלמידים בולטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בישיבת וולוז'ין למדו הרבה תלמידי חכמים שהתפרסמו אחר כך, ובהם:

בתקופת רבי חיים מוולוז'ין[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופת רבי יצחק מוולוז'ין[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופת הנצי"ב ורבי חיים מבריסק[עריכת קוד מקור | עריכה]

כמו כן למדו בה גם כאלו שהתפרסמו בתחומים שונים (לא תורניים):

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • משה צינוביץ, עץ חיים: תולדות ישיבת וולוז'ין, תשל"ב
  • שאול שטמפפר, הישיבה הליטאית בהתהוותה, הוצאת מרכז זלמן שזר, 2005
  • בן־ציון קליבנסקי, כצור חלמיש: תור הזהב של הישיבות הליטאיות במזרח אירופה, הוצאת מרכז זלמן שזר, 2014
  • ש. ל. ציטרון, מלחמת הדינסטיות בישיבת וולוזין, רשומות, א', אודסה תרע"ח, עמ' 123–135
  • תנחום פרנק, תולדות בית ה' בוולוז'ין.
  • דב אליאך, אבי הישיבות
  • הגדה של פסח וולוז'ין
ספרי זכרונות של תלמידי הישיבה

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ישיבת וולוז'ין בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ המכתב התפרסם לראשונה בירחון הפלס שנה שנייה, חוברת שלישית (טבת תרס"ב), בשם "לחוקרי קדמוניות", עמ' 140–143, המכתב נדפס גם ב'תולדות ר"ח מוואלוזין', מאת הרב מ. ש. שמוקלר ווילנא תרסי'ט, מעמ' 38, ובמקורות לתולדות החנוך בישראל, מאת הר"ש אסף, כרך - ד', ירושלים תש"ג, עמ, ק"ע.
  2. ^ הפלס, שם, עמ' 293, שמוקלר שם, אסף שם עמ' קעג
  3. ^ נפתלי צבי יהודה ברלין, וולאזין, הצפירה, 16 ביולי 1886
  4. ^ אבי לזר, הגאון רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק, באתר Tog
  5. ^ הרב בן ציון ידלר, בטוב ירושלים, עמ' שעב-שעג. שלמה זלמן זוננפלד, האיש על החומה, חלק ב, עמוד 8.
  6. ^ ראו למשל: הרב מאיר בר-אילן, מוולוז'ין עד ירושלים, פרק 17
  7. ^ א, סי' מ"ד
  8. ^ מקור ברוך, עמ' תתר"ג
  9. ^ ישראל שפירא, נכד המקורב טוען: הסיבה לסגירת וולוז'ין - "רצח בסכין", באתר כיכר השבת
  10. ^ לפי עדות הרב איסר זלמן מלצר
  11. ^ צינוביץ, עץ-חיים, עמ' 179
  12. ^ יצחק ריבקינד, ראש ישיבה אלמוני בוולוז'ין - ר' יחיאל מיכל מנשויז, תדפיס מתוך: ספר טורוב, בוסטון תרצ"ח, עמ' 6; הרב חיים קרלינסקי, הראשון לשושלת בריסק, הדרום, ניסן תשל"ב, עמ' 171
  13. ^ יצחק ריבקינד, ראש ישיבה אלמוני בוולוז'ין - ר' יחיאל מיכל מנשויז, תדפיס מתוך: ספר טורוב, בוסטון תרצ"ח, עמ' 5 הערה 7; הרב חיים קרלינסקי, הראשון לשושלת בריסק, הדרום, ניסן תשל"ב, עמ' 171
  14. ^ אבא בלושר, ביאליק בוולוז'ין, וולוז'ין בביאליק: זיכרון לחבר-ישיבה שהיה ואיננו עוד, ולישיבה שאיננה עוד..., מו"ל לא ידוע, קווינס, תרצ"ה, 1934