ישיבת חיי עולם

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ישיבת חיי עולם, תרפ"ז

חיי עולם (שם מלא: חיי עולם - תלמוד תורה ישיבה ובית תבשיל ליתומים) הוא מוסד תורני חסידי ירושלמי שהוקם במחצית השנייה של המאה ה-19.

תולדות המוסד[עריכת קוד מקור | עריכה]

"ישיבת חיי עולם" הוקמה בי' בתמוז ה'תרמ"ו (1886) בעיר העתיקה בירושלים על ידי מספר רבנים חסידיים, בהם רבי יהושע מקוטנא, חתנו רבי חיים אלעזר וקס, רבי יצחק דוד בידרמן, בנו של רבי משה מלעלוב ואחיינו רבי דוד בידרמן, האדמו"ר מלעלוב.

הישיבה היא המקבילה החסידית בירושלים לישיבת עץ חיים ("תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים") של הפרושים, הוותיקה יותר, שהוקמה 45 שנים קודם לכן בידי הרב שמואל סלנט.

ראש הישיבה הראשון היה רבי בנימין יהודה לייב ברנשטיין, חתנו של רבי יצחק דוד בידרמן.

הישיבה נוסדה במקורה בעיר העתיקה ולמשך תקופה עברה ממבנה למבנה בשכירות, ולבסוף קנתה מבנה ברחוב מעלה חלדיה ברובע המוסלמי. מאז שנות השמונים של המאה העשרים שוכנת במבנה זה ישיבת שובו בנים של חסידי אליעזר ברלנד[1]. בעקבות שורת אירועים וביניהם רעידת האדמה בשנת תרפ"ז (1927) שהזיקה קשות למבנה ומאורעות תרפ"ט (1929) נרכש עבור הישיבה מגרש בשולי שכונת אחווה ("כיכר השבת" של ימינו) ובשנת ה'תרצ"ג (1933) עברה הישיבה הגדולה למשכנה החדש.

עם השנים נסגרה הישיבה ונשאר רק כולל אברכים ותלמוד תורה ששימש בעיקר את החסידים מהיישוב הישן, הקשורים לעדה החרדית. בבניין הישיבה יש בית כנסת של חסידות ראדזין, בית כנסת של חסידי אשלג הירושלמים, ממשפחות מינצברג ולמברגר ואולם שמחות.

רמ"א[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנות ה-90 החלו מנהלי המוסד לקחת תקציבים ממשלתיים לתלמוד תורה. חלק מההורים הוציאו את ילדיהם מהמוסד ועסקני העדה החרדית פתחו להם תלמוד תורה חדש בשם "חיי עולם המקורית" (לימים 'מוסדות רמ"א' בנשיאות הרב משה אריה פריינד). התלמוד תורה החדש השתכן במשך מספר שנים בבניין של קרטשניף סיגט תחת חסותו של רבי צבי הירש רוזנבוים. כיום שוכנים מוסדות רמ"א בשכונת גוש 80.

ראשי הישיבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבוגרי הישיבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ שבתי זכריה, ירושלים הבלתי נודעת: פרקים בתולדות היישוב היהודי בעיר העתיקה בדורות האחרונים, עריכה: חגי הוברמן, בית אל, ספריית בית אל, 1998 עמ' 105