ישיבת כנסת ישראל (מיסודו של רבי חיים בן עטר)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
כנסת ישראל
Jerusalem-01-01-9.jpg
בית הכנסת אור החיים, בעבר מקום משכנה של ישיבת כנסת ישראל
ישיבה
תאריך ייסוד ה'תק"ב (1741)
תאריך סגירה המאה ה-19
השתייכות ספרדים, יהדות מרוקו
מייסדים רבי חיים בן עטר
התמחות תלמוד הלכה
ראש הישיבה רבי חיים בן עטר, רבי יונה נבון, רבי יהודה עייאש, רבי יעקב משה עייאש, רבי יצחק קובו
תלמידים רבי חיים יוסף דוד אזולאי, רבי דוד חיים שמואל חסאן, רבי דוד עמאר (מחבר: "תפלה לדוד").
ספרים ראשון לציון (קושטא ה'תק"י) - חידושים של רבי חיים בן עטר על התלמוד, פרי הלימודים בישיבה
מיקום האימפריה העות'מאנית (1453-1844)האימפריה העות'מאנית (1453-1844) האימפריה העות'מאנית - העיר העתיקה (ירושלים)
קואורדינטות 31°46′31″N 35°13′49″E / 31.775159°N 35.230304°E / 31.775159; 35.230304
(למפת ירושלים העתיקה רגילה)
Jerusalem oldcity hebrew.svg
 
ישיבת כנסת ישראל
ישיבת כנסת ישראל
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

ישיבת כנסת ישראל (נקראת גם: מדרש כנסת ישראל) (1741 – אמצע המאה ה-19), הייתה ישיבה שנוסדה על ידי רבי חיים בן עטר בירושלים, והתקיימה במאות ה-18 וה-19. רבים מתלמידיה שימשו רבנים חשובים בארץ ישראל ובתפוצות.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרקע להקמת הישיבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת ה'תצ"ט (1739) יצא רבי חיים בן עטר, כשעמו כמה מתלמידיו, מהעיר סלא שבמרוקו לאיטליה, במטרה לעלות משם לארץ ישראל ולהקים ישיבה שבה ילמדו בהתמדה ובפרישות, מתוך אמונה שפעולותיהם יקרבו את הגאולה. בערב חג השבועות הגיעו לליוורנו, שם הם התקבלו באהבה על ידי בני הקהילה. מקום משכנם בליוורנו הפך מהרה לבית מדרש שרבים באו אליו, כדי לשמוע תורה מפיו של רבי חיים.[1] כבר אז הקים רבי חיים ועד שנקרא בשם "כנסת ישראל", שאיגד נדיבים אשר נרתמו לתמוך במימוש רעיון הישיבה בארץ. הוא נסע לגייס את תמיכתם של נדיבים בערים נוספות באיטליה: בוונציה ובשלהי חשוון ה'תק"א (1740) שהה במודינה והקים גם שם "ועד כנסת ישראל". ובקיץ של אותה השנה היה במנטובה, בסיום מסעו חזר לליוורנו ושלח אגרות לקהילות נוספות, בהן קהילת קסאלי.

הישיבה בעכו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגעתם לארץ הייתה לעיר עכו, בשלהי שנת ה'תק"א (1741). הם נמנעו מלעלות ישירות לירושלים, זאת בשל השמועות שהגיעו אליהם במהלך מסעם על מגפה שהתפרצה בה. לבינתיים הם ערכו ביקורים בקברי קדושים בגליל התחתון והגיעו גם לטבריה. את תפילות יום הכיפורים הם ערכו במערת אליהו שעל צלע הר הכרמל. הם שבו לעכו ואחרי חג הסוכות החליטו להקים את ישיבתם באופן זמני בעיר. הלימודים נפתחו רשמית בראש חודש חשוון ה'תק"ב (חורף 1741), לפי תוכנית הלימודים שנקבעה מראש.

בתקופת שהותו בעכו הוצע לרבי חיים בן עטר להשתקע בטבריה ולהקים בה את ישיבתו המתוכננת. המציע, רבי חיים אבולעפיה, שהיה ממחדשי היישוב היהודי בטבריה, רצה לחזק את ההשפעה התורנית ביישוב, בהגדלת מצבת תלמידי החכמים בה והוספת ישיבה. בעת ביקורו של בן עטר ב-27 במרץ 1742 בטבריה, אירח אותו הרב אבולעפיה וניסה לשכנע אותו בעדיפותה של טבריה על פני ירושלים. הוא הציע שבן עטר ייסע בעצמו לירושלים כדי להתרשם מהתנאים הכלכליים הקשים ששררו בה לטעמו, ואחר כך ישוב לטבריה, שבה שררה רווחה מסוימת לקהילה היהודית בשל קשריו ההדוקים של אבולעפיה עם דאהר אל-עומר שליט הגליל. רבי חיים בן עטר שקל להיענות בחיוב להצעה זו, אך התנה את הסכמתו באישורם של חברי ועד "כנסת ישראל" בליוורנו, שסיפקו את הגב הכלכלי למסע ולישיבה שבדרך. הוא שלח מכתב ברוח זו, תוך המלצה אישית שלו על אפשרות זו; במכתבו רמז כי הוא תומך בהקמת הישיבה בטבריה מאחר שלדעתו נרמז במקורות שהגאולה אמורה להתחיל ב"התנערותה של טבריה מן העפר"[2]. בהמשך קיץ ה'תק"ב (1742), לאחר שבני החבורה חזרו לעכו, נפטר תלמידו הרב שמואל נחמני (אחיו של הרב שמשון חיים) בהותירו אחריו אישה וילד, וזמן קצר אחר כך נפטר אחד הבחורים האיטלקים שהצטרפו לעלייה זו. החבורה עזבה את עכו ובחודשים סיוון ותמוז התגוררו בפקיעין.

הישיבה בירושלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסוף חודש תמוז ה'תק"ב (1742) נודע לבני החבורה שהמגפה בירושלים חדלה והם החליטו לעלות לירושלים למטרת בדיקת היתכנות הקמת הישיבה בה, בהתאם להצעתו של רבי חיים אבולעפיה ותוך תיאום עם אנשי "כנסת ישראל" בליוורנו (למעשה, ר' חיים בן עטר דרש מהם במכתב אחר להותיר בידיו את ההכרעה אם להקים את המוסד בירושלים או בטבריה). לקראת תחילת חודש אלול הגיעה החבורה לירושלים והקימו את "ישיבת כנסת ישראל" בחצר רבי עמנואל חי ריקי[3]. הם התקבלו בירושלים בכבוד רב, ותרמה לקבלת פנים זו העובדה שהיה להם מימון עצמאי שהתקבל מליוורנו, כך שלא נפלו לנטל על שאר התושבים ולא התחלקו עמם בכספי "החלוקה". ישיבת כנסת ישראל כללה למעשה שתי ישיבות, אחת לתורת הנגלה ואחת לנסתר. בעוד שהקהילה הגרעינית של העולים עם רבי חיים בן עטר מנתה רק שלושים נפשות, שמתוכם רק מעט יותר מעשרה "חכמים", התגבשה סביבו קהילה למדנית רחבה יותר מבני המקום. הוא שאב מכך סיפוק רב והתבטא במכתב מאותם ימים: "המעיינים של ירושלים באים תמיד ולומדים לפני בכל דבר הקשה ובכבוד גדול ועצום יותר ממה שאני ראוי. ה' ישלם להם".

הנהגות וסדרי לימוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

תלמידי הישיבה נחלקו לשתי קבוצות: "מעיינים" (למדנים) ותלמידים מתחילים. בשעות היום ישבו סביב רבי חיים, שהיה מעוטר בתפילין ועטור בטלית, כעשרה תלמידים מעיינים, ועיינו בתלמוד כשהם מפענחים את פרשנותו של הרמב"ם לסוגיותיו, כפי שזו עולה מפסקיו. את פרי לימודם זה העלו על הספר "ראשון לציון", המבאר באופן הזה כמה ממסכתות התלמוד[4]. רבי דוד חיים שמואל חסאן היה זה שהעלה את החידושים ששמע מרבי חיים על הכתב ואף היה מגיהם. רבי חיים העריך היטב את עיונם של תלמידיו, ובהקדמה לספרו "פרי תאר", על שולחן ערוך יורה דעה, הוא דורש ממי שמשיג על דבריו, להציע את ההשגות אל חכמי ישיבתו [5]. הקבוצה של התלמידים המתחילים היו לומדים בדרך הבקיאות, על מנת שיתרגלו לדרך התלמוד. הם שיננו סדרים מן המשנה, מסכתות מן התלמוד וספרי הלכה. באגרותיו ל"ועד כנסת ישראל" מציין רבי חיים בסיפוק רב את ההשגים הכבירים שרכשו תלמידיו בתחום הבקיאות.

בלילות עסקו כולם בלימוד בקבוצות, כשכל קבוצה עסקה בנושא מסויים ממגון נושאים: משנה תורה, הלכות רב אלפס, תלמוד בבלי, ושולחן ערוך, וקבוצה קטנה עסקה בששה סדרי משנה. במוצאי שבת היו לומדים בסדר ייחודי עד תפילת שחרית עם הנץ החמה; הלימוד מזמורי תהילים, פרקי משנה, ספר הזוהר על פרשת השבוע, שלושה או ארבעה דפים מהתלמוד הבבלי, ומספר סימנים משולחן ערוך, בחצות הלילה היו עורכים תיקון חצות. רבי חיים כיוון את הלימוד בלילה הזה ע"פ רעיונות קבליים. בלילות שבת היה כל אחד מן התלמידים מציע את חידושיו לפני שאר חכמי הישיבה.

כאמור, עניין מיוחד היה לבני הישיבה והוא ה"זיארס" - ההשטתחות והתפילות ב"קברי הצדיקים", אותה היו עורכים בכל חודש, והיו מרבים בתפילות ובתחנונים על עם ישראל ועל תומכי הישיבה. באחת מן הפעמים נכח החיד"א, שהיה צעיר לימים.

לאחר פטירתו של רבי חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בט"ו תמוז ה'תק"ג (1743), בשיא פריחתה של הישיבה, נפטר רבי חיים. פטירתו פגעה בהתפתחות הישיבה ומהר מאוד הייתה הישיבה כשאר הישיבות בירושלים - ללא סדרי הלימוד הייחודיים שהתווה רבי חיים. רבי חיים מינה לממלא מקומו את רבי יוסף אמזאלאג, אחד מתלמידיו המובהקים. מכתבי חברי "ועד כנסת ישראל" נראה כי רבי יוסף היה צנוע ועל כן הוא סירב לקבל את התפקיד באופן קבוע, אלא הסכים לשמש בתפקיד באופן זמני, עד שתמצא האישיות שתבטיח כי הנהגת הישיבה וסדרי הלימוד ימשיכו באותה המתכונת שהתקיימו בחייו של רבי חיים. הוועד פנה לרבי שלמה אלגאזי, רבה של קהיר, למלא את מקומו של רבי חיים, אך הוא סרב, כן נעשו ניסיונות למנות את רבי יעקב שאול, רבה של איזמיר, ואף הוא סרב.

לבסוף, בשנת ה'תק"ו (1746), מונה רבי יונה נבון לעמוד בראשות הישיבה. בשנת ה'תק"ט (1749) הוא חתם כראש הישיבה בהקדמת חכמי הישיבה לספר "ראשון לציון" של רבם. באותה השנה הוא מונה לעמוד בראשות ישיבת "גדולת מרדכי" שנוסדה זה עתה על ידי רבי מרדכי טאלוק ממרוקו, יחד עם חברו מ"כנסת ישראל" - רבי שם טוב גבאי. לא ידוע אם הוא פרש בשל כך מראשות כנסת ישראל. בשנת ה'תקי"ח (1758) הוא נזכר כראש ישיבת "גדולת מרדכי" וכחבר בישיבת "יפאר ענוים בישועה" (הישיבה שנוסדה עבור תלמידו המובהק של רבי חיים – רבי דוד חיים שמואל חסאן). באותה העת עזב את "כנסת ישראל" ובמקומו עמד בראשות הישיבה רבי חיים מונדובי. אחריו כיהן לתקופה קצרה רבי יהודה עייאש, שנפטר בראש השנה ה'תקכ"א (1760). אחר כך כיהן בראשות הישיבה רבי משה יוסף מרדכי מיוחס, מי שלימים יכהן במשרת הראשון לציון. אחריו כיהן כראש הישיבה רבי יעקב משה עייאש ה"ראשון לציון".

בשנת ה'תקס"ח (1808), בעקבות מצבה הכלכלי הירוד של הישיבה, נשלח רבי חיים יהודה עייאש, בנו של רבי יעקב משה עייאש, לערי אירופה המערבית כדי לאסוף תרומות עבור הישיבה. בשנת ה'תקע"ו בא ללמוד בישיבה רבי מנחם מנדל משקלוב. באגרת מכסליו ה'תקפ"ד (1823), אנו מוצאים בראשות הישיבה את רבי יוסף דוד מיוחס, מי שחתם כתלמיד הישיבה בשנת ה'תקס"ז באגרת השליחות לרבי חיים יהודה עייאש. במחצית הראשונה של המאה ה-19 אנו מוצאים בראשות הישיבה גם את רבי יצחק קובו, ששימש במקביל בראשות ישיבת בית יעקב (פירירא).

ברשימה שהוגשה למשה מונטיפיורי בשנת ה'תרכ"ו (1866) נזכרו פרטים על הישיבה: לומדים בה תלמוד ומפרשיו, מספר תלמידיה 18, ובראשה עומד רבי ידידיה סוזין. החוקר מאיר בניהו משער כי בין השנים 1866 ל-1877 חדלה הישיבה מלהתקיים יותר.

מתלמידי הישיבה וראשיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • חיים יוסף דוד אזולאי - למד שם בצעירותו מפיו של רבי חיים בן עטר. בספריו הוא מזכיר שמועות ששמע מרבו, ואת העובדה שהצטרף ל"זייראס" (עליה לקברי צדיקים) שביצע רבי חיים עם תלמידיו.
  • חיים יהודה אמזאלאג - נזכר בתואר "החכם השלם" על ידי רבי חיים. למד בישיבה לפחות עד לשנת ה'תק"ט.
  • יוסף אמזאלאג - מונה על ידי רבי חיים לעמוד בראשות הישיבה לאחר מותו, ואף שימש בתפקיד זה באופן זמני, עד לשנת ה'תק"ו.
  • יעקב אצבאן – מהתלמידים בשנת ה'תקי"ח.
  • שלמה ארגואיטי – מהתלמידים בשנת ה'תקי"ח.
  • יוסף שלמה אריה – חתם על כתב שליחות עבור הישיבה בשנת ה'תקי"ח.
  • שם טוב גבאי – עלה עם רבי חיים ממרוקו וחתם כחבר הישיבה בשנת ה'תק"ט, על ההקדמה לספר "ראשון לציון". בשנת ה'תקי"ח נשאר חבר בשיבה ובמקביל עמד בראשות ישיבת "גדולת מרדכי".
  • יהודה די אבילה – חתם כחבר הישיבה בשנת ה'תק"ט.
  • דוד חיים שמואל חסאן - תלמידו המובהק של רבי חיים עוד ממרוקו. כתב והגיה את תורתו של חיים ונותר חבר בישיבה עד לשנת ה'תקי"ח.
  • אברהם ברוך טורטוש – חבר הישיבה בשנת ה'תקס"ז.
  • יהודה הכהן – מהתלמידים שהצטרפו לרבי חיים באיטליה, נפטר בסיון ה'תק"ב, כתלמיד הישיבה בהיותה בעכו.
  • עזריה לארוניס – חבר בשנת ה'תקי"ח.
  • בכור לוי – כנ"ל.
  • משה יצחק הלוי – חבר בשנת ה'תקס"ז.
  • צבי הלוי – חבר בשנת ה'תקי"ח.
  • חיים מונדובי – כיהן כראש הישיבה אחר רבי יונה נבון.
  • חיים רחמים מיוחס – נזכר באגרת משנת ה'תקס"ז.
  • יוסף דוד מיוחס – כנ"ל, וראש הישיבה בשנת ה'תקפ"ד.
  • רפאל אברהם בכר מיוחס – חבר בשנת ה'תקס"ז.
  • רפאל יעקב ישראל מיוחס – כנ"ל.
  • מרדכי מערבי – חבר הישיבה בשנת ה'תקי"ח. [6]
  • יונה נבון – ראש הישיבה בשנת ה'תק"ו, לאחר כהונתו של רבי יוסף אמזאלאג, כיהן בתפקיד זה לפחות עד לשנת ה'תק"ט.
  • שמואל נחמני – אחיו של רבי שמשון חיים נחמני אחד החכמים שהצטרפו באיטליה, נפטר בשנת ה'תק"ב, בתקופת עכו.
  • ידידיה סוזין – ראש הישיבה בשנת ה'תרכ"ו.
  • מרדכי סוזין – חבר בשנת ה'תקס"ז.
  • משה סוזין – כנ"ל.
  • אברהם ישמעאל סנגויטי – הצטרף לרבי חיים באיטליה.
  • חיים יהודה עייאש – שד"ר הישיבה בשנים ה'תקס"ח (1808) – ה'תק"ע (1810).
  • יהודה עייאש – רבה של אלג'יר. כיהן כראש הישיבה משנת ה'תקי"ז (1757) ועד למותו ועד למותו בראש השנה ה'תקכ"א (1760).
  • יעקב משה עייאש – ה"ראשון לציון", היה ראש הישיבה בשלהי המאה ה-18.
  • רבי דוד עמאר - מחבר הספר "תפלה לדוד" על הלכות ברכות (שלוניקי תקל"ז)[7].
  • רבי יצחק קובו – כיהן כראש הישיבה בראשית המאה ה-19.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מאיר בניהו, ירושלים - רבעון לחקר ירושלים ותולדותיה, שנה שנייה, עמודים קג – קלא, מוסד הרב קוק, ה'תש"ט.
  • חיים בן עטר, אגרות ותשובות רבינו חיים בן עטר, עמודים קכה - קצח, ה'תשע"ב.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ באותה תקופה ישב לפניו רבי משה פראנקו ורשם מפיו חידושים על חמשה חומשי התורה, נדפסו תחת השם מאור חיים (לונדון תש"כ).
  2. ^ השוו: תלמוד בבלי, מסכת ראש השנה, דף ל"א, עמוד ב': "וטבריא עמוקה מכולן... אמר רבי יוחנן: ומשם עתידין ליגאל, שנאמר: התנערי מעפר קומי שבי".
  3. ^ כיום "בית כנסת אור החיים". לתיאור והערכה למקום מזוית אדריכלית ראו: יעקב פינקרפלד, בתי הכנסיות בארץ ישראל, עמודים כג - כז, ירושלים, ה'תש"ו.
  4. ^ רבי חיים בן עטר, ‏ראשון לציון, קושטא, תק"י, באתר HebrewBooks.
  5. ^ רבי חיים בן עטר, ‏פרי תאר, הקדמה, באתר HebrewBooks.
  6. ^ ייתכן והוא רבי מרדכי שטרית שחתם בשנת ה'תקכ"ו על אגרת השליחות עבור ישיבת כנסת ישראל באתר: ווינרס.
  7. ^ ראו הקדמת ספרו.
ראשי ישיבת כנסת ישראל
רבי חיים בן עטר רבי יוסף אמזאלאג רבי יונה נבון רבי חיים מונדובי רבי יהודה עייאש רבי משה יוסף מרדכי מיוחס רבי יעקב משה עייאש רבי יצחק קוב'ו
תק"ב (1741) -
תק"ג (1743)
תק"ג (1743) -
תק"ו (1746)
תק"ו (1746) -
תק"ט (1749)
תק"ט (1749) -
תקי"ז (1757)
תקי"ז (1757) -
תקכ"א (1760)
תקכ"א (1760) -
תקס"ו (1805)
תקס"ו (1805) -
תקע"ז (1817)
המאה ה-19