ישיבת עץ חיים (לונדון)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אין תמונה חופשית

ישיבת "עץ חיים" היא ישיבה אשכנזית-אורתודוקסית ותיקה בגולדרס גרין שבלונדון בירת הממלכה המאוחדת.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד שנת 1885 לא התקיים חינוך יהודי מאורגן בלונדון, הורים שרצו להעניק חינוך כזה לילדיהם נאלצו להשתמש בשירותיו של מורה פרטי. מצב זה השתנה עם הקמת תלמוד תורה ראשון ברחוב סטוארד שבהמשך עבר לרחוב גרייט גארדן. בשנות ה-90 של המאה ה-19 נפתחו בתי ספר יסודיים נוספים בשפות לימוד שונות וללא יד מכוונת אחת. בשנות ה-80 של המאה ה-19 יזם סמואל מונטגיו מינוי רב ואב"ד לקהילת "חברת בני ישראל" שהקים ארבע שנים קודם לכן בלונדון, כדי לאגד את יהודי לונדון האורתודקסים, בפרט מקרב המהגרים ממזרח אירופה. בפברואר 1890 נבחר אחד מארבעת המועמדים, הרב מאיר לרנר, לרב בקבלו את מספר הקולות הגדול ביותר מבני הקהילה[1], הרב לרנר ארגן את מערכת תלמודי התורה בעיר, שהיו עד אז אוסף גדול של "חדרים" פרטיים ללא פיקוח.

אחד המועמדים האחרים, הרב ד"ר שטרנהיים מברלין מיוצאי הקהילה היהודית בפרנקפורט ותלמידו של הסבא מקלם בגרובין, נותר בעיר למרות הפסדו בבחירות ולמרות שלפי דעתו ודעת הרב אהרן הימן היו לו קולות תומכים רבים יותר משל הרב לרנר, והלה זכה במינוי בשל היותו נכדו של רש"ר הירש ובתחבולות שונות. הוא סבר כי לא ייכון חינוך יהודי בלונדון בלי ישיבה ולכן יסד בעיר ישיבה קטנה בסיוע כמה מיוצאי גרמניה, קיבץ אליה תלמידים עניים שהישיבה דאגה לפרנסתם ולימדם תורה במשך כמה שנים עד שעזב את לונדון.

שנים ראשונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות ניסוי ראשוני זה שבו ועלו רעיונות לייסוד ישיבה בעיר; הרב אהרן הימן מונה כמה מהמייסדים הראשונים שניתן לייחס להם את הנחת היסודות לישיבת "עץ חיים": הרב משה יצחק סג"ל, לימים ראש ישיבת מנצ'סטר; הרב יעקב צינקין, מחבר (בעילום שם) "חשבונות של מצווה" ו"יובל שי"; ודוד היימזון. מייסדים אלו אספו כסף ובחורים ויסדו ישיבה בסביבות שנת 1900, בראשה הועמד הרב אהרן הימן שכיהן כדיין בלונדון. הישיבה נוהלה על ידו בעשור הבא. בתחילה התקיימה הישיבה בבית הכנסת שברחוב ווילק, וכשגדלה שכרו המייסדים דירה ברחוב דאנק.

בעשור הראשון לקיומה סיפקה הישיבה מענה לקהילה המקומית, ורבנים אחדים מרבני הקהילות בלונדון סייעו בביסוסה, כך נמנה בין מייסדי הישיבה הרב ד"ר אביגדור שנפלד (1881–1930) רבה של קהילת "עדת ישראל" בלונדון שהגיע לעיר ב-1908[2], מצבה הכלכלי של הישיבה היה רעוע ונערכו עבורה מסעות לגיוס כספים גם בראשית העשור השני של המאה ה-20. הישיבה גדלה ונוסף לה מורה, ובשלב מסוים שכרו את הרב יוסף גרין[3], מקורבו של החפץ חיים, שהגיע לאסוף כסף בלונדון עבור ישיבת ראדין, לכהן כראש ישיבה. הרב סגל התמנה כמשגיח בהתנדבות ונוספו מורים נוספים.

בתקופת מלחמת העולם הראשונה נסגרה הישיבה למשך תקופה מסוימת, ופעילותה חודשה בידי הרב אברהם יצחק הכהן קוק עם בואו ללונדון בחודש שבט ה'תרע"ו, 1916[4]. חידוש הישיבה התאפשר בתמיכתו של דוד ששון[5] ורעייתו פרחה (פלורה). בתקופה זו למדו בישיבה גם כ-200 אברכים, 120 מתוכם במשך כל היום וכ-80 שבאו לסדר לימוד של כשעתיים וחצי מדי ערב. רוב התלמידים היו בני עניים ופליטים[6].

לאחר מלחמת העולם הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשל ריבוי התלמידים לא יכלה הישיבה להישאר בדירה השכורה, ובעזרת הברון לואיס מונטגיו (אנ'), נרכש עבור הישיבה בית גדול ברחוב האצ'יסון והיא עברה אליו. לאחר מלחמת העולם הראשונה הוחלה תוכנית בניין עיר על האזור לצורך הרחבת הרחובות ובית הישיבה נמכר על מנת להורסו ונרכש במקומה מבנה ברחוב ת'ראול (Thrawl) ליד בריק ליין.

במחצית הראשונה של שנות ה-20 של המאה ה-20 כיהן בישיבה כבוחן, הרב שמריה יצחק בלוך שכיהן בעברו כרבה של דרשונישוק בליטא ומ-1902 כאב בית הדין הרבני בברמינגהאם[7]. במחצית השנייה של שנות ה-20 הוזמן לכהן בישיבה הרב אליהו לופיאן שכיהן עד אז כראש הישיבה לצעירים שליד התלמוד תורה בקלם, הוא התמנה כמשגיח ראשי ונשא במשרתו זו במשך למעלה מ-20 שנה עד עלותו בראשית שנות ה-50 לישראל. ב-1930 הצטרף הרב נחמן שלמה גרינשפאן כראש ישיבה.

בשנת ה'תרצ"ב, 1932 הוציאו תלמידי הישיבה להוציא כתב עת תורני בשם "החיים", הוצאתו של כתב העת נפסקה וחודשה רק בשנת ה'ת"ש, 1940, אך לא נדפסו גליונות נוספים[8].

לאחר מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שני ראשי הישיבה קיבלו עם פרוץ מלחמת העולם השנייה ולאחריה את זרם הפליטים שהגיעו ללונדון מרחבי אירופה הכבושה, ותקופה זו הייתה תקופת פריחה לישיבה.

בשנות ה-50 המשיך הרב גרינשפאן להנהיג את הישיבה עם הרב נתן אורדמן, בוגר הישיבה וחניך ישיבת טלז, שהצטרף אליו לראשות הישיבה. בשנות ה-60 התדרדרה מצבת התלמידים בישיבה והיא נסגרה. המבנה עמד בשממונו עד תחילת שנת הלימודים ה'תשל"ז (אלול ה'תשל"ו, ספטמבר 1976), אז התמנה הרב אהרן פפויפר, אז בן 27 בלבד, לכהן בישיבה לצד הרב אורדמן.

הישיבה נפתחה מחדש, בתחילה כ"קיבוץ" לבחורים בני עשרים ומעלה, יוצאי אנגליה שלמדו באותה עת בישיבת מיר ובישיבת חברון כנסת ישראל בירושלים ונקראו בידי הרב פפויפר לבוא ולחדש את הישיבה. הישיבה התפתחה לכדי כמה עשרות בחורים, אך לא מעבר לכך, ובראשית שנות ה-80 עזב אותה הרב פפויפר. הישיבה המשיכה לפעול כשבה כמה עשרות בחורים, כראש ישיבה לאחר פטירת הרב נתן אורדמן משמש הרב צבי רבי.

ראשי הישיבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כיהנו כר"מים בישיבה: הרב אריה זאב גורביץ, חתנו של הרב לופיאן; הרב אהרן פפויפר; הרב יום טוב ליפמן ראקוב.

בוגרים בולטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • דוב הימן, מפרקי זכרונותיו של הרב אהרן הימן ז"ל: ישיבת עץ חיים בלונדון, שנה בשנה, תשמ"ז. עמ' 273–278
  • הרב י. מ. לרמן, שנות לימודי בישיבת "עץ חיים", שנה בשנה, תשל"א. עמ' 318–320

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ חדשות לבית ישראל, חבצלת, 14 בפברואר 1890
  2. ^ שערי ציון, חוברת היובל, שנה עשירית חוברת א-ד, תשרי-טבת תר"ץ, עמ' קח.
  3. ^ עליו: נתן צבי פרידמן, אוצר הרבנים, פריט מס.8229.
  4. ^ הרב י"ל מימון, רבי אברהם יצחק הכהן קוק, בתוך: אנשים של צורה: קובץ מאמרים, ירושלים: מוסד הרב קוק, תש"ז, עמ' שטו.
  5. ^ אברהם בן-יעקב, יהודי בבל בתפוצות, ירושלים: הוצאת ראובן מס, תשמ"ה, עמ' 306.
  6. ^ אברהם בן-יעקב, פרקים בתולדות יהדות בבל, א, ירושלים תשמ"ט, עמ' 127–128.
  7. ^ הרבנות באנגליה במאה הקודמת, המאור, תשעו (סט), ו (תעב), עמ' קכו.
  8. ^ יהודה רובינשטיין, החיים (לונדון), בתוך: יצחק לוין (עורך), אוצר כתבי־עת תורניים: ביבליוגרפיה של כתבי עת תורניים... בשנות תנ"א – תש"ח. ניו יורק: דפוס האחים שולזינגר, תש"מ, עמ' 101.