ישיבת פוניבז'

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ישיבת פוניבז'
Logopon.gif
PikiWiki Israel 21316 Ponevezh Yeshiva in Bnei Brak.JPG
החזית המערבית של האגף המרכזי בבניין הראשי של הישיבה
ישיבה
מוטו וּבְהַר צִיּוֹן תִּהְיֶה פְלֵיטָה וְהָיָה קֹדֶשׁ[1]
תאריך ייסוד 1919[2]
השתייכות זרם ליטאי
מייסדים הרב יוסף שלמה כהנמן
ראש הישיבה


תלמידים 1700 בחורים (בשתי הישיבות יחד)
מיקום בני ברק
קואורדינטות 32°04′59″N 34°49′58″E / 32.083191666667°N 34.832802777778°E / 32.083191666667; 34.832802777778 קואורדינטות: 32°04′59″N 34°49′58″E / 32.083191666667°N 34.832802777778°E / 32.083191666667; 34.832802777778 
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

ישיבת פּוֹנִיבֶז'[3] היא ישיבה גבוהה ליטאית בישראל, הנחשבת לישיבה הגדולה[4] והחשובה של הזרם הליטאי[5].

הישיבה הוקמה בתום מלחמת העולם הראשונה בעיר פוניבז' בליטא, בידי רב העיר הרב יוסף שלמה כהנמן, במקומן של ישיבות קודמות שפעלו בעיר ונסגרו בשל מאורעות המלחמה. היא צברה יוקרה רבה בין שתי מלחמות העולם וכיהנו בה רבנים ידועי שם, רוב ככל תלמידיה ואנשי צוותה נספו בשואת יהודי ליטא. מייסד הישיבה ומנהיגה הצליח להגיע לארץ ישראל ב-1940, ומיד עם הגעתו פתח במגעים שהובילו להקמת הישיבה מחדש בסוף 1943. ב-1945 נחנך בניין הישיבה החולש על "גבעת הישיבה" בזכרון מאיר שבבני ברק. מלבד הישיבה המרכזית, כוללים מוסדות הישיבה ישיבות נוספות, בתי ספר ומוסדות חינוך אחרים ברחבי ישראל.

להקמת הישיבה חלק מרכזי בשיקום עולם התורה האירופי שחדל להתקיים עם שואת יהודי אירופה במלחמת העולם השנייה, היא הייתה אחת הישיבות המרכזיות שהוקמו מחדש בארץ ישראל לפני ולאחר המלחמה, ובוגריה כיהנו ומכהנים בצמרת עולם הישיבות בעשורים האחרונים של המאה ה-20 ובעשורים הראשונים של המאה ה-21.

מאז סוף שנות ה־90 של המאה ה־20 מתקיימים בישיבה מאבקי שליטה קשים, וכתוצאה מכך הישיבה מפוצלת כיום לשתי ישיבות נפרדות הפועלות במקביל בקריית הישיבה תחת שם זהה. בראשית 2015 למדו בישיבה שבהנהלת הרב כהנמן (הנכד) למעלה מ־1,000 תלמידים, ובישיבה שבהנהלת ובראשות גיסו הרב שמואל מרקוביץ כ־700 תלמידים[6]. מלבד התלמידים הרווקים, לומדים עוד מאות אברכים בישיבה וכ־1,000 אברכים נוספים בכולל האברכים הסמוך לה.

בנוסף לישיבה הגבוהה, פועלים במסגרת עמותת ישיבת פוניבז' מוסדות ומיזמים נוספים, כדוגמת ישיבות קטנות, מוסד בית יעקב, ספרייה תורנית, מכון להוצאת ספרים, אוהל שם להנצחת יהדות ליטא, ומיזם ירחי כלה שנתי[7]. לצד העמותה פועלת גם חברה לתועלת הציבור בשם חברת ישיבת פוניבז' בע"מ[8]. הישיבה הנוספת בקריית הישיבה פועלת תחת עמותת 'מסורת התורה'.

תולדות הישיבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשיתה של ישיבת פוניבז' בישיבה הגבוהה בעיר פוניבז' שבליטא. רבה של העיר, הרב יוסף שלמה כהנמן, שעמד בראש הישיבה בין מלחמות העולם, הקים אותה מחדש בארץ ישראל לאחר חורבן הישיבה בשואת יהודי ליטא.

ישיבת פוניבז' בליטא[עריכת קוד מקור | עריכה]

רקע ויסודות הישיבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישיבה ממוסדת במובן המודרני של המילה הוקמה בפוניבז' לראשונה בסוף המאה ה־19 בידי הרב נפתלי הרץ קרצ'מר והייתה מיועדת לילדים ונערים צעירים. לאחר גלגולים בין בתים ובתי כנסת שונים, התרחבה הישיבה ועברה לבית המדרש "גליקל'ס קלויז" (בית הכנסת של גליקל'ה), ביתה של גליקל'ה אלמנת רב העיר הרב יעקב הלוי, שהוקדש על ידה לשמש בית מדרש. בבית מדרש זה ישב למדן ליטאי מפורסם, הרב שלמה עזרא מר, ואף הוא החל ללמוד עם נערי הישיבה. ישיבה זו לא הוסיפה להתקיים אחרי פטירתו הפתאומית של מייסדה ב־1913. ואולם, שנים ספורות קודם לכן, ב־1909, הוקם בעצתו של הרב חיים סולובייצ'יק "קיבוץ למצויני הישיבות", מוסד לימודי גבוה לבחורים בוגרי ישיבות ליטא. המוסד הוקם מתרומתה של הפילנתרופית האלמנה ליבא מרים גברונסקי, בתו של קלונימוס זאב ויסוצקי ואלמנת אוסיפ (אשר ברוך בנדט) גברונסקי, להנצחת בעלה המנוח[9].

את תכנית הלימודים קבע גיסה של גברונסקי, הנדיב רפאל שלמה גוץ, שהיה אף הוא חתנו של ויסוצקי ותרם סכומי כסף גדולים לישיבה ולישיבות אחרות, ובראש הישיבה הועמד רב העיר, הרב יצחק יעקב רבינוביץ. לישיבה התקבל מספר מצומצם מאד של תלמידים שנבחרו בקפידה, והיא נועדה לשמונה אברכים נשואים ו־12 בחורים רווקים בלבד. אך מיד אחרי הקמתה, ניסו להתקבל ללימודים בה בחורים מצוינים רבים שביקשו ללמוד בישיבה גם בלי לקבל את מלגת הלימודים שהובטחה בידי האלמנה גברונסקי, הישיבה גדלה ולמדו בה עשרות רבות. בסוף 1911 (חנוכה ה'תרע"ב) חגגה הקהילה היהודית המקומית את הקמתו של אולם לימודים גדול שנבנה סמוך למבנה הקלויז של "גליקל'ס" וחובר אליו בפרוזדור, תאורת חשמל הותקנה בכל המבנה לראשונה, והדבר אפשר את הרחבת סדרי הלימוד לתוך הלילה[10].

ב־1915 עם התקרב החזית המזרחית במלחמת העולם הראשונה לאזור, ופקודת גירוש שהוצאה ליהודי הסביבה, גלתה הישיבה עם רב העיר ללוצן ואחר כך למריאופול והשיעורים, כמו גם התמיכה הכלכלית של האלמנה גברונסקי, נמשכו כרגיל, ואף במתכונת מוגברת - ראש הישיבה העביר שיעורים מדי יום, לעומת שלושה שיעורים שבועיים במתכונת השגרתית. התמיכה פסקה רק בנובמבר 1917 (ראשית שנת ה'תרע"ח) עם מהפכת אוקטובר והקמת השלטון הבולשביקי, וזמן קצר לאחר מכן, לא יכלה הישיבה להתקיים כלכלית ותלמידיה נפוצו. גם כאשר שב הרב רבינוביץ לפוניבז' בתום המלחמה ואתו תלמיד אחד, לא הצליח להתמודד עם המהפכנים שדיכאו כל פעילות דתית בעיר ולא יכל לשקם את הישיבה. הוא נפטר ב־1919, וה"קיבוץ" לא התקיים עוד במתכונתו[11].

"בית אולפנא רבתא"[עריכת קוד מקור | עריכה]

נייר מכתבים של ישיבת פוניבז', "בית אולפנא רבתא", בליטא

מי שנבחר להחליף את הרב רבינוביץ ברבנות העיר היה הרב יוסף שלמה כהנמן, בוגר ישיבת טלז, שהספיק לעמוד בראשות ישיבה בהורדנה (1916) ולסייע בתקופת המלחמה בארגון והקמת ישיבות נוספות. עוד במהלך המלחמה ביקר הרב הצעיר בפוניבז' וחידש בה את הישיבה לנערים שהקים בשעתו הרב קרצ'מר, בראשה העמיד את הרב משה ברנר שבעצמו היה בוגר ה"קיבוץ" של הרב רבינוביץ. כעת, מיד עם בואו לכהן כרב העיר, החל לעסוק בשיקום וכינון ישיבה גדולה בעיר. הוא אסף קבוצת בחורים מבוגרים, ואסף אותם עם בחורי הישיבה לנערים לבניין המורחב של ה"גליקל'ס קלויז". כך יכל להכריז ב־1919 על הקמת ישיבה גבוהה בפוניבז', "בית אולפנא רבתא דפוניבז'" (תרגום חופשי מארמית: בית הלימוד הגדול של פוניבז'). עם היווסדה מנתה הישיבה 27 בחורים, והמספר גדל עם הצטרפות תלמידים רבים כל העת. הבחורים השתכנו בבתי יהודי העיר.

חיזוק משמעותי קיבלה הישיבה ב־1921, כאשר בעקבות הכיבוש הבולשביקי בהורדנה, נמלטו מהעיר ארבעים מתלמידי ישיבת שער התורה בעיר עם המנהל הרוחני הרב יוסף ליב ננדיק, מהדמויות המרכזיות של תנועת המוסר בין מלחמות העולם ומי שהיה ידידו של הרב כהנמן מעת לימודם המשותף אצל החפץ חיים בישיבת ראדין. הרב ננדיק, שבעבר כיהן כמנהל רוחני בכמה מהישיבות הליטאיות הנודעות, הצטרף כעת לצוות הישיבה, ותלמידיו הצטרפו לתלמידי הישיבה. לתקופה זו הייתה השפעה מכרעת על שמה הטוב של הישיבה בליטא, למרות שזמן קצר לאחר מכן חזרה הורדנה לשלטון פולני עם חתימת הסכם ריגה במרץ 1921, והרב ננדיק נענה לקריאת הרב אריה ולר, ממייסדי ישיבת שער התורה, לשוב לעיר ולחדש את פעילות הישיבה. חלק מתלמידיו שב עמו להורדנה וחלקם נשאר בישיבת פוניבז'[12].

לאחר עזיבת הרב ננדיק, בא לכהן כמנהל רוחני בישיבה, הרב ירוחם ליבוביץ, אף הוא מראשי תנועת המוסר בדורו ומכר ותיק של הרב כהנמן מתקופת לימודיו בראדין. הרב ליבוביץ שהה אז בווילנה עם קבוצה מבחירי תלמידיו, ובא עמם לישיבת פוניבז'. אחד מתלמידים אלו, עתיד לכהן כראש הישיבה בארץ ישראל, הוא הרב דוד פוברסקי. הרב ליבוביץ ועמו חלק מתלמידיו עזבו את ישיבת פוניבז' בסוף 1922 (ראשית ה'תרפ"ג) כאשר הוקמה מחדש במיר, ישיבת מיר הוותיקה, לאחר תקופת גלות ממושכת בשל המלחמה. בעקבות עזיבתו, מונה להנהלת הישיבה גיסו של הרב כהנמן, הרב אשר קלמן ברון, שהיה תלמידו של החפץ חיים וחניך התלמוד תורה בקלם. הרב ברון העביר בישיבה שיחות מוסר מתוקף תפקידו כמנהל רוחני, אך שימש בה גם ר"מ והעביר שיעורי תלמוד יומיים[13].

התרחבות הישיבה בשנות ה-20 ומצבה הכלכלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1924 (תחילת ה'תרפ"ה) נחנך בנין הישיבה החדש שנבנה במשך כארבע שנים לצד בית המדרש הוותיק שב"גליקל'ס קלויז". המאורע נחגג בפאר רב בהשתתפות אישים רמי-דרג בממשל הליטאי הארצי והמוניציפלי, לצד הרבנים מאניקשט, טרשקון, ינישקלי ופומפיאן, וסוקר בהרחבה בעיתונות היהודית הליטאית. עיקר המימון לפרויקט בנייה זה בא ממסע גיוס כספים שערך הרב כהנמן לגרמניה באוגוסט 1920 ומתרומות שונות. ביולי 1928 התרחבה "קריית" הישיבה שוב: בתרומתו של הגביר הפוניבז'אי יעקב דב רובינשטיין, הוקם בסמוך לבתי המדרש של הישיבה הגבוהה, בניין גדול ומפואר "בית רובינשטיין" עבור הישיבה הקטנה והמכינה שלצידה. בבניין זה, נוסף לאולם הלימודים וחדרי ההרצאות הוקמו גם חדרי פנימייה וחדר אוכל[14]. כמנהל רוחני ב"בית רובינשטיין" התמנה הרב אברהם אבא גרוסברד שכיהן לימים כמשגיח הישיבה הראשון בארץ ישראל. בחורף של שנת ה'תרפ"ט (19281929) נמנו בישיבה הגבוהה מאה בחורים, בישיבה הקטנה שבבית רובינשטיין - 105 בחורים, ובמכינה - ששים וחמישה תלמידים.

כל אותה העת ניצל הרב כהנמן היטב את המעמד האוטונומי שהוענק לחינוך היהודי בליטא העצמאית, הוא הקים ועד ידידים שאספו תרומות לישיבה ושלו היו סניפים בערים ליטאיות רבות (ב-1934 היו כבר 200 נציגים כאלו), ונסע פעמים אחדות לארצות הברית למסעות גיוס כספים שבאחת מהן הצליח לגייס - תוך כדי המשבר הכלכלי העולמי של 1929 - קרן של 10,000 דולר מאשת העסקים היהודייה ג'ני (פסיה) מילר פיגין מפילדלפיה, על שמה נקרא בניין הישיבה "בית פעסיא"[15]. כן טווה מערכת קשרים הדוקה עם הקהילה היהודית-ליטאית הגדולה והאמידה ביוהנסבורג שבדרום אפריקה, שבה ביקר ונשא דרשות התעוררות לחזרה בתשובה. במהלך ביקורו התאכסן בבית אחיו ישעיהו (חתנו של הרב אליעזר גורדון) ושלום כהנמן שהתגוררו בדרום אפריקה, ונפגש עם בעלי הון רבים[16]. למרות קשריו והתרומות הרבות שקיבל הרב כהנמן מתורמים פרטיים ומגופים ציבוריים כמו הג'וינט, הייתה הישיבה לאורך כל השנים בחובות, בשל תנופת ההתפתחות הקבועה שלה[17].

קרית הישיבה בפוניבז' בשנות ה-30[עריכת קוד מקור | עריכה]

מעמדה של הישיבה בקרב ישיבות ליטא התחזק, ובמחצית השנייה של שנות ה-20 כבר נאלצו ראשיה לדחות חלק מהתלמידים שבאו ללמוד בה, גם אם התאימו לרמה הלימודית. בשל כך החל הרב כהנמן להקמת קריה למוסדותיו, "ממלכת התורה בפוניבז'"[18]. בשנת 1930 נקרתה לרב כהנמן הזדמנות למימוש חלום הקריה שלו: הגימנסיה הפולנית בעיר נסגרה מספר שנים קודם לכן, והקמפוס שלה שהוצע למכירה, עמד נטוש מזה זמן בהעדר גוף בעל צורך ויכולת שירכוש את המתחם הענק ומרובה המבנים. היה זה "קמפוס מודרני משוכלל עם כרי דשא וגינות נוי"[19], והוא עמד פנוי זמן רב. משופע במזומנים ממסעו האחרון בארצות הברית, ניגש הרב כהנמן למשא ומתן עם בעלי הנכס והשלים את הרכישה תוך זמן קצר במחיר נמוך. הוא העביר לקמפוס את כל מוסדותיו מרחבי העיר, ובמקום זה שכנה הישיבה ומוסדותיה עד לשואת יהודי ליטא. בקמפוס הגדול והמפואר התרכזו עתה: אולמות הלימוד של הישיבה הגבוהה והישיבה הקטנה, חדרי ההרצאות, מגורי הצוות, פנימיות לבחורים, חדרי אוכל, משרדים וחדרי קבלה, וספרייה תורנית גדולה. במרכז הקמפוס היה גן גדול ובו מדאות ועצי פרי[20].

ב-1931 עזב הרב גרוסברד את הישיבה ועבר לכהן בראשות ישיבה גדולה שהוקמה אז בריגה. במקומו הזמין הרב כהנמן את הרב משה דוב צפתמן, שכיהן עד אז כמשגיח ישיבת קלצק, ועם בואו לפוניבז' התמנה למנהל הרוחני הרשמי של מוסדות ישיבת פוניבז' כולם. במקביל הורחבה ה"מכינה" לכדי תלמוד תורה שבו כיתות לכל גילאי בית הספר היסודי, והוקם גם גן ילדים. במצב זה היו הילדים ממשיכים תחת מוסדות הישיבה מגיל הגן ועד לתום לימודיהם הגבוהים ונישואיהם. כדי להשלים את היצע החינוך החרדי בעיר, ולהציע אלטרנטיבה שלמה לגימנסיות של רשתות החינוך "יבנה" ו"תרבות", הקים הרב כהנמן כחלק ממוסדות הישיבה סמינר לבנות. הסמינר נבנה במתכונת בית יעקב של שרה שנירר ונקרא "בית יעקב" על שם התורם, יעקב לוריא, יהודי ליטאי דרום-אפריקני תושב בלומפונטיין[21].

בשיאה מנתה הישיבה כ־400 בחורים[22], והמוסדות כולם 1008 תלמידים ותלמידות[23]. מרבית תלמידי הישיבה נרצחו במהלך השואה.

חורבן פוניבז' והישיבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות הסכם ריבנטרופ-מולוטוב (1939) והשתלטות ברית המועצות ביוני 1940 על ליטא, הורע המצב במדינה כולה. וילנה הייתה למרכז הישיבות כולן וזרמו אליה פליטים יהודים מפולין הכבושה. השלטונות הקומוניסטיים הגלו יהודים וליטאים רבים למחנות עבודה בתחומי ברית המועצות, וכדי לנסות להפחית את בעיית הפליטים הציעה הממשלה הליטאית החדשה לאגודת הרבנים בליטא לשלוח שני רבנים שיקבלו דרכונים דיפלומטיים לארצות הברית כדי להשפיע על הממשל להעניק אשרת כניסה לכ-5,000 הפליטים. הרב כהנמן יצא לדרך יחד עם עמיתו הרב אברהם דוב כהנא שפירא, רבה של קובנה, אך כשהגיעו לטריאסטה שבאיטליה, נאלץ הרב שפירא שהיה חולה בשנותיו האחרונות במחלה אנושה לשוב על עקבותיו. הרב כהנמן, שמתחילה פקפק באפשרות הצלחת המשלחת בשל דחיית בקשות דומות קודמות בידי הממשל האמריקאי, ודעתו האישית כי פ' ד' רוזוולט אינו מעוניין לעזור ליהודים בצרתם, החליט שלא להמשיך במסע לבדו. הוא חשש לחזור לליטא כי הוזהר מפני כוונות הקומוניסטים לחסל את האליטה היהודית במדינה, ולכן הודיע טלפונית לאשתו שהייתה בפוניבז' כי החליט לעלות לארץ ישראל ולנסות משם להסדיר את עליית יתר המשפחה. הוא נסע בחסות דרכונו הדיפלומטי לברלין ומשם הגיע לארץ ישראל והתיישב בבית אחיו שמריהו ברחוב פרץ בתל אביב שם שהה כבר בנו הבכור אברהם. הוא לא הצליח לארגן סרטיפיקטים לאשתו וילדיו (לבנו יעקב, היו כבר אשרה ודרכון, אך הוא התעכב בפוניבז' ונספה עם שאר המשפחה), ואף הוא עצמו נרדף בידי שלטונות המנדט כי שהותו בארץ ישראל לא הוסדרה ונעשתה רק בחסות הדרכון הדיפלומטי[24].

המברק האחרון שהתקבל בתל אביב מבני הישיבה, נשלח שבוע לפני תחילת מבצע ברברוסה (יוני 1941), בידי הרב אשר קלמן ברון. הוא כתב: "בית החרושת עובד במלוא המרץ והקצב, אף אחד מן הפועלים לא נטש את מקום עבודתו. המצב אצלנו קשה. א.ק. בארון". הנאצים נכנסו לפוניבז' ב-2 באוגוסט 1941 (ראש חודש אב ה'תש"א), מיד עם כניסתם השתלטו על בנין הישיבה והקימו בו את המטה הצבאי. בחורי הישיבה שבו לבית המדרש של 'גליקל'ס קלויז', אך גורשו ממנו לבית הכנסת הגדול של העיר. יהודים רבים נכלאו, ואלו שנשארו חופשיים הוצאו מבתיהם ונתחמו לאזור קטן שהוקצה לגטו. ב-22 באוגוסט נערכה בכיכר העיר התעללות המונית ביהודים שכונתה "מחול שדים", במחול זה עונו עשרות מבחורי הישיבה והרבנים ברון וצפתמן. בספטמבר החלה השמדה שיטתית של יהודי העיר בידי אנשי משטרת העזר הליטאית בבורות הריגה ביער פאיאסט הסמוך, שבו נטבחו גם מאות שבויים רוסיים.

ביער פאיאסט נרצחו מאות תלמידי ישיבת פוניבז' והישיבה הקטנה "בית רובינשטיין" למעט חמישה או ששה ששרדו[25]. כל צוות הישיבה ובראשו הרב משה דב צפתמן ומשפחתו והרב אשר קלמן ברון ומשפחתו. הרבנית ('אם הישיבה') פייגה כהנמן עם בתה ושני בניה ואמה הרבנית דינה רובין. יהודים רבים אחרים נרצחו ביער יאסנה גריק, שבו הושמדו רבים מיהודי שדובה, רוגובה, ניישטוט, רמיגולה וסובוץ. גטו פוניבז' חוסל ונותרו בעקבותיו שלושה קברי אחים, ומתוך 200 הגבאים, חברי הרשת הכלכלית של הישיבה, ניצלו מהשואה רק שניים[26].

בארץ ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

האולם המרכזי. 2010

שנים ראשונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרב כהנמן, שעלה לארץ ישראל ב־1940, החליט לייסד את הישיבה מחדש. החשיבות המיוחדת שראה לשיקום לימוד התורה לאחר השואה מתבטאת בפסוק שהציב בפתח בניין הישיבה כמוטו: "וּבְהַר צִיּוֹן תִּהְיֶה פְלֵיטָה וְהָיָה קֹדֶשׁ"[27]. בראש בניין "אוהל קדושים" שלמרגלות הישיבה נכתב פסוק ברוח דומה: "וְהָיָה הַנִּשְׁאָר בְּצִיּוֹן וְהַנּוֹתָר בִּירוּשָׁלִַם קָדוֹשׁ יֵאָמֶר לוֹ"[28].

הישיבה נוסדה בה' בכסלו תש"ד (2 בדצמבר 1943) ושוכנה באופן זמני בבית הכנסת "הליגמן" שבמרכז העיר[29]. בעת פתיחתה למדו בה שבעה תלמידים, בהם האחים הרב גרשון אדלשטיין והרב יעקב אדלשטיין, הרב חיים פרידלנדר והרב אורי שרגא קלרמן. כר"מ כיהן הרב שמואל רוזובסקי, שעד אז היה ר"מ בישיבת לומז'ה[30], וכמשגיח הוזמן לשמש הרב אברהם אבא גרוסברד שכיהן עוד בליטא (ה'תרפ"ה, 1925ה'תרצ"ז, 1937) כר"מ ומנהל רוחני בישיבה, והצליח לעלות לארץ ישראל.

בחורף תש"ה מנתה הישיבה כ־70 תלמידים. בחורף זה הובא ר"מ נוסף, הרב דוד פוברסקי, שכיהן עד אז כר"מ בישיבת אחי תמימים בתל אביב.

הקמת הישיבה מחדש בארץ ישראל בישרה הלכה למעשה את התחלת השלב השני, העיקרי והסופי, של העתקת עולם הישיבות הליטאי מאירופה לארץ ישראל. בשלב הראשון עלו סניפי ישיבת כנסת ישראל (ישיבת חברון) וישיבת לומז'ה, ב-1924 וב-1926 בהתאמה. ישיבות אלו היו תלויות במידות שונות של תלות לפחות בתחילת דרכן, במורשתן ובכלכלתן, בישיבות-האם שנותרו באירופה. ואילו ישיבת פוניבז' שהוקמה בארץ מחדש, הייתה הראשונה בגל ישיבות שהתחדשו בארץ ישראל בשנים הבאות: ישיבת סלובודקה שראשיה עלו לבני ברק, ישיבת סלונים שהוקמה מחדש ברמת גן וישיבת מיר שחלק מתלמידיה הגיע משנחאי לירושלים. שלמה טיקוצ'ינסקי, סבור כי ישיבת פוניבז' שרוב ככל תלמידיה היו בני היישוב החדש, "רוקנה" עם הצלחתה את הישיבות הקטנות יחסית שפעלו ביישוב עד אז, והביאה בפועל לסגירתן של כמה מהן[31].

משכן קבע[עריכת קוד מקור | עריכה]

תכנית החזית המזרחית של בנין ישיבת פוניבז' במעלה גבעת הישיבה. 1949

באלול תש"ה עברה הישיבה למשכנה הקבוע על אחת מגבעות בני ברק, ששטחה היה שייך ליעקב הלפרין, מייסד שכונת זיכרון מאיר. הלפרין היה אחד משלושה אישים שסייעו לרב מפוניבז' בהקמת הישיבה ובגיוס המשאבים הכלכליים להקמתה, השניים האחרים היו: אברהם קריניצי ראש עיריית רמת גן ואברהם הרצפלד ממייסדי "אחדות העבודה"[32] שלמד בצעירותו בישיבת טלז בתקופה שבה הנהיג הרב כהנמן כבחור (אז נודע בכינויו: יושע קולר) את "מרד המוסר" בישיבה ועמד בראש ישיבת טלז המחתרתית שהוקמה בקלויז הקצבים בטלז[33].

בניין הישיבה שחלש על ראש הגבעה ונראה למרחוק, תוכנן בידי האדריכל יצחק שוסטר[34].

משגיח הישיבה הראשון בארץ ישראל, הרב גרוסברד, איבד את אשתו וארבעת ילדיו בשואה, הוא הצליח לשלוח עבורם אשרות כניסה לארץ ישראל, אך הם נעצרו במעבר הגבול ונספו. עם היוודע גורלם, התדרדר מצבו הרפואי והוא עזב את הישיבה. הוא נפטר בירושלים זמן קצר לאחר מכן, בשבת כ"ו באב ה'תש"ו, 23 באוגוסט 1946, בבית החולים ביקור חולים. הרב גרוסברד נקבר למחרת בחלקת הנביאים שבבית הקברות היהודי בהר הזיתים, הרב מפוניבז' ספד לו בעת שעבר מסע ההלוויה ליד ישיבת חברון[35]. לימים נקרא הרחוב המרכזי בקריית הישיבה, רחוב רבי אבא, על שמו. זמן מה לאחר פטירתו, נענה הרב אליהו אליעזר דסלר שנחשב לאחד מגדולי בעלי המוסר בשיטת קלם במאה ה-20, לבקשתו של הרב מפוניבז' לעלות מגייטסהד שבאנגליה כדי לכהן כמשגיח הישיבה.

בליל שבת, 15 בפברואר 1947 לפנות בוקר חדרו שלושה ערבים לבניין הישיבה על מנת לשדוד את תכולת המחסן. כמה מתלמידי הישיבה שגילו את השודדים התחזו לישנים, אך אם הבית מנהלת מחסן ההלבשה של בתי אבות, רבקה הרצוג, ניצולת שואה אלמנה בת 42, הקימה זעקה ונרצחה בידי השודדים[36].

מאז הקמת מדינת ישראל מניפים דגל ישראל בראש בניין הישיבה ביום העצמאות. נוהג זה, החריג לעולם החרדי שאינו מציין את יום העצמאות, הוא בעקבות הוראתו של מייסד הישיבה, הרב יוסף שלמה כהנמן, והוא נשמר גם כיום, חרף התנגדויות פנימיות במהלך השנים[37].

שנות ה־50[עריכת קוד מקור | עריכה]

תעודת מלווה של ישיבת פוניבז' על סך 100 ל"י, 1953, ועליו תמונת הבניין המרכזי כפי שנראה בשנה זו

בשנת ה'תשי"ב, 1952, הובא לכהן בישיבה ר"מ שלישי - הרב אלעזר מנחם מן שך שכיהן עד אז כר"מ בישיבת קלצק ברחובות, ולימים הנהיג את הציבור החרדי-ליטאי.

ביוני 1953 נחנך הבניין המרכזי של הישיבה "היכל התורה ע"ש קרויזהאר" על "גבעת הישיבה" בבני ברק ובו בית המדרש המרכזי וחדרי שיעורים. הטקס החגיגי נערך בהשתתפות נשיא המדינה יצחק בן־צבי, הרב הראשי הרב הרצוג, השרים בורג ושפירא, האדמו"רים מפשמישל, מסדיגורה וממודז'יץ והרבנים הראשיים של ערי גוש דן. את הטקס הנחה השופט יצחק קיסטר[38]. לאחר נאום ברכה של הרב זלמן סורוצקין, ראש ועד הישיבות, נאם הרב כהנמן, לראשונה בחייו בעברית. הוא אמר שמ־300 תלמידי הישיבה קודם השואה שרדו רק שניים, וכעת נבנה המשך למפעל התורה הזה בארץ ישראל. לאחריו נאם הנשיא בן־צבי. בהיכל בית המדרש המרכזי היו בעת חנוכתו 500 מקומות ישיבה ו־250 מקומות נוספים ביציע[39]. לרגל חנוכת הבית סללה העירייה כביש מרחוב סוקולוב בעיר לגבעת הישיבה (כיום בשטח רחובות מהרש"ל וחפץ חיים)[40].

קנאים חרדים פרסמו פשקווילים בחתימת "ותיקי ותלמידי ישיבת פוניבז'" המגנים את הזמנת האישים הציוניים לישיבה. הנהלת הישיבה תלתה את המעשה בגורמים חיצוניים המבקשים לפגוע בה[41]. בזמן טקס חנוכת הבית התנוססו על גג הישיבה דגל ישראל ונס הנשיא.

פעילות הקנאים נגד קשרי הישיבה עם מוסדות המדינה המשיכה גם בחודשים הבאים. בעת מסע ההלוויה של משגיח הישיבה, הרב אליהו אליעזר דסלר, בסוף דצמבר 1953, הספיד אותו הרב הרצוג בהיכל הישיבה. קנאים הפריעו להספד בקריאות ביניים. הפרעה דומה נעשתה בהלוויית הרב איסר זלמן מלצר בנובמבר אותה שנה בירושלים, והרב דסלר גינה זאת. בעקבות האירוע המביך, שלחה הישיבה מברק התנצלות לרב הרצוג, שבו גינתה בחריפות את הקנאים. המברק פורסם גם בעיתונות[42][43]. סיעת הפועל המזרחי במועצת העיר טענה שחברי מועצה חרדים ובהם שמעון סירוקה עמדו מאחורי תקיפת הרב הרצוג[44][45] ובעקבות דרישתה הוקמה ועדת חקירה לבדיקת המקרה[46]. בהמשך אותה שנה תקפו קנאים את הרב הראשי לתל אביב־יפו, הרב איסר יהודה אונטרמן בעת שהשתתף בחתונה שנערכה בחדר האוכל של הישיבה[47].

זמן קצר לאחר פטירת הרב דסלר התמנה כמשגיח הישיבה, הרב יחזקאל לוינשטיין, ששימש עד אז כמשגיח ישיבת מיר במיר, בנדודי הישיבה באירופה וביפן ובמשכנה החדש בירושלים[48].

בנובמבר 1957 יצא מהישיבה מסע הלווייתו של בוגר הישיבה שלמה לוינשטיין, בנו של חבר מועצת המדינה הזמנית מאיר דוד לוינשטיין, שנהרג בקרב המיתלה במלחמת סיני ונקבר בתחילה בבית קברות ארעי. ההלוויה יצאה ממקום התייחדות מיוחד למרגלות בנין הישיבה[49], משם יוצאות הלוויותיהם של אישים הקרובים לישיבה שאינם נמנים עם צוות הרבנים.

שנות ה־60[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב־1960 החל הרב כהנמן בתכנונו של מפעל הנצחה גדול ליהדות ליטא שחרבה בשואה. בשלבי התכנון הראשוניים עלתה הצעה להקמת בית מדרש ובו פינות הנצחה לקהילות יהדות ליטא, הצעה שעד סוף אותה שנה פשטה ולבשה צורה בדמותו של אוהל הקדושים שהוקם במהלך שנות ה-60. סביבו היה אמור להיבנות בית קברות מיוחד לגדולי ליטא שאת ארונם תכנן הרב להעלות לישראל, בין היתר תוכנן להעלות את ארונותיהם של הגאון מווילנה והחפץ חיים[50]. בפועל לא יכל רעיון בית הקברות להתממש בתחומי קריית הישיבה, ותחתיו הוקם בשנים הבאות בית הקברות של נציבי ישיבת פוניבז'[51] שבקבר הראשון בו נקברה הרבנית גוטל שך אשת הרב אלעזר מנחם מן שך מראשי הישיבה, ומלבד "נציבי הישיבה" - כינוי לתורמים שרכשו עבור הישיבה בית שמשכר הדירה שלו ממומנת פעילות הישיבה ליום בשנה, קבורים בו גם רבני הישיבה שנפטרו ורבנים מפורסמים אחרים.

בראשית אותה שנה קיבלה הישיבה גם תרומה גדולה של 50,000 ל"י מחברת האחים חיים ואברהם שרמן בקרדיף, שתרמה קודם לכן לאוניברסיטה העברית בירושלים[52], מתרומה זו הוקמה ספריית שרמן, ועל שם משפחת שרמן הונצח אחד מחדרי הישיבות הגדולים בקומת הכניסה לבניין הישיבה המרכזי "אולם שרמן".

ב־1963 למדו בישיבה עצמה 370 תלמידים, בישיבה הקטנה של הישיבה 170 תלמידים ובכולל פוניבז' 130 תלמידים[53].

בשנת ה'תשכ"ח, 1968, חלה הרב כהנמן במחלה קשה. במהלך השנה הבאה הוא טס לארצות הברית ונותח[54]. בכ' באלול ה'תשכ"ט, 3 בספטמבר 1969, בשעות הבוקר, נפטר מייסד הישיבה וראשה הרב יוסף שלמה כהנמן בביתו לאחר מחלה קשה. ההלוויה התקיימה למחרת בגבעת הישיבה במעמד רבנים אדמו"רים וראשי ישיבות רבים, שרי ממשלה, הרבנים הראשיים לישראל והרב הראשי לצה"ל וכ־40,000 מלווים. ספדו לו ראשי הישיבה, שר הדתות זרח ורהפטיג, בנו הרב אברהם כהנמן, ראש העיר בני ברק שמעון סירוקה ורבני העיר: הרב יעקב לנדא והרב שמואל וואזנר. בתום מסע ההלוויה נקבר הרב בבית הקברות של נציבי ישיבת פוניבז' מול קבר החזון איש שבבית הקברות שומרי שבת הסמוך[55][56].

עם תום ה"שבעה" התכנסו חבריו של הרב כהנמן בראשות אברהם הרצפלד במלון דבורה והקימו ועדה להבטחת השלמת מפעליו של הרב, בדגש על תמיכה כלכלית יציבה לישיבת פוניבז' ומפעלי ההנצחה ליהדות ליטא שבה. בוועדה השתתפו חברי כנסת, כלכלנים ותעשיינים, והיא התעתדה לגייס קרן של מיליון דולרים בעולם. ועדת-המשנה הישראלית, התחייבה לגייס 700,000 ל"י בהתאם להצעתו של חבר הוועדה, מנכ"ל בנק המזרחי משה מן[57]. בעקבות פטירת הרב כהנמן, התהדקו קשריו של הרצפלד עם הישיבה, הוא סייע ליצירת קשרים עם תורמים ואף הגיע ללמוד בה בעצמו במסגרת "ירחי כלה" שנערכו בישיבה בחופשת הקיץ. ב-1971 הבשיל קשר כזה, בתרומה של רבע מליון ל"י שהרים התעשיין והפילנתרופ היהודי-בריטי ארתור הוברט לישיבה. על שמו נקרא אחד מחדרי הישיבות הגדולים בקומת הכניסה לבניין הישיבה המרכזי "אולם הוברט", ובמסיבה שנערכה לכבודו במלון דבורה בתל אביב בעקבות התרומה, נאם הרצפלד חבוש כיפה וסיפר על קשריו עם הרב כהנמן[58].

שנות ה־70–ה־90[עריכת קוד מקור | עריכה]

באוקטובר 1978 נהרגו שנים מתלמידי הישיבה בהתהפכות רכבם בכביש החוף, שני קילומטרים צפונית לחדרה. שלושה תלמידים אחרים נפצעו[59]. בשנות ה-80 וה-90, אירעו אירועים דומים, והרב שך אסר על תלמידי הישיבות בכלל ללמוד נהיגה ולהוציא רישיונות נהיגה ואף הצהיר כי תלמידים שיוציאו רשיונות יאבדו את זכותם לבקשת דחיית שירות בצבא. ועד הישיבות אימץ הנחייה זו רק ב-1995 בעקבות מותו בתאונת דרכים של תלמיד נוסף מישיבת פוניבז'[60].

עד שנות ה־90 נמסרו השיעורים בישיבה ביידיש. בשנות ה־90 החלו הר"מים למסור שיעורים בעברית, למעט הרב דוד פוברסקי שהמשיך למסור שיעורים ביידיש, עד לפטירתו.

שנות ה־2000 ומאבק השליטה בישיבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קבוצה מתלמידי הישיבה במשתה היין, פורים 2012

מאז סוף שנות ה־90 של המאה ה־20 מתקיימים בישיבה מאבקי שליטה קשים, במשך למעלה מעשור (1997–2009) התקיימה בישיבה מתיחות וחיכוך כמעט יומיומיים בין תומכי נשיא הישיבה הרב אליעזר כהנמן, וראשי הישיבה הרב גרשון אדלשטיין והרב ברוך דב פוברסקי (מחנה זה מכונה "שונאים"), לבין תומכי ראש הישיבה הרב שמואל מרקוביץ (מחנה זה מכונה "מחבלים"). בעקבות הסכסוך בישיבה נוצר פיצול חלקי במבני הישיבה כשבני המחנות השונים תחמו עצמם עם הזמן למבני פנימיה שונים. במסגרת מאבק זה שנויים במחלוקת המינויים של כל אנשי הצוות החדשים משני המחנות. בין שני המחנות פרצו סכסוכים שלעתים גלשו לאלימות, והמשטרה נאלצה להתערב מספר פעמים. בשלב מסוים הורה הרב גרשון אדלשטיין לאנשי מחנה כהנמן הסרים למשמעתו לוותר על תפילות השבת והחגים בהיכל המרכזי של הישיבה ולקיים אותן בהיכל "אוהל קדושים" הסמוך, וזאת כדי להפחית את החיכוך. בהמשך הופרדו גם מקומות הישיבה בחדר האוכל ובפועל מתקיימות במבני הישיבה שתי ישיבות נפרדות לחלוטין, למעט ישיבה משותפת באולמות הלימוד בשעת סדרי הישיבה. למרות ההפרדה בפועל הסכסוך מתפרץ מעת לעת.

מלבד ראשי הישיבה, הרבנים אדלשטיין ופוברסקי, הצליח הרב כהנמן הנכד לגייס את תמיכתם של הרב נסים קרליץ, הרב חיים קנייבסקי, והרב מיכל יהודה ליפקוביץ'. בעוד גיסו הרב מרקוביץ זוכה לתמיכת הרב יוסף שלום אלישיב והרב שמואל אוירבך.

דיון בוררות בין שני הצדדים התנהל בפני הרכב דיינים בראשות הרב חיים צימבליסט, הרב פינחס שרייבר והרב מאיר הייזלר. הבוררות קבעה כי הבעלות הממונית על נכסי הישיבה תהיה של בנו של אברהם כהנמן, אליעזר כהנמן. ראשות הישיבה אמורה הייתה להתחלק בין הרב פוברסקי, הרב אדלשטיין והרב מרקוביץ. פסיקה זו לא כובדה במלואה עקב מחלוקת בין הצדדים הקשורה לפרשנות המעשית של ביצוע פסק הבוררות. בשנת 2005 אישר בית המשפט המחוזי בתל אביב את הבוררות במעמד צד אחד, אך כשנה לאחר מכן ביטל בית המשפט העליון את אישור הבוררות והחזיר את הדיון לבית המשפט המחוזי[61]. בשלב מסוים פרש הבורר מטעם כהנמן, הרב פינחס שרייבר מן הבוררות כשהוא מותח ביקורת על התנהלות ההליך כולו. הרב צימבליסט שישב בראש ההרכב דחה את המהלך וקבע כי ההרכב ימשיך לדון בתיק.

עם פטירת נשיא הישיבה אברהם כהנמן, בנו של מייסדה הרב כהנמן, בשנת תשס"ט (2009), הוריש בצוואתו את זכויותיו בישיבה לרעייתו רבקה. לפי הצוואה אם לא תהיה רבקה בין החיים בשעת פתיחתה, יחולק העיזבון בין הבן אליעזר (60%) נוסף על חלק שהקנה לו בחייו (10%), לבין הבת ציפורה אשת הרב שמואל מרקוביץ (40%). שלושים יום לאחר פטירתו ייפתה האלמנה רבקה את כוחו של בנה אליעזר לנהל בשמה את הישיבה. למרות זאת, בפועל לא השפיעה הצוואה על הסכסוך שהיה מוטל אותה עת בבוררות, והתעוררה מחלוקת משפטית באשר לתוקפה של הצוואה והסמכויות הנגזרות ממנה. שני הצדדים טענו כי הצוואה מחזקת את מעמדם המשפטי וכי עולה ממנה כי דעת המנוח הייתה לטובתם.

בשנת 2013 פנה הרב כהנמן לבית המשפט המחוזי בתל אביב בדרישה לפסול את הבוררים, הרב הייזלר והרב צימבליסט, שהמשיכו לדון בתיק, בטענה שפעלו שלא כהוגן ועשו יד אחת עם הרב מרקוביץ, אולם בית המשפט דחה את הבקשה[62]. גם ערעורו על החלטה זו בבית המשפט העליון נדחה[63], ובשנת 2014 שבו הבוררים לדון בתיק. באפריל 2014 שיגרו שלושה דיינים מבית הדין של הרב קרליץ מכתב לבורר הרב צימבליסט ובו כתבו כי "אין להמשיך הבוררות, ואין לזה שום תוקף על פי התורה, וכל כוחם הוא רק מכח הערכאות בלבד". על המכתב חתמו גם הרב אהרן לייב שטיינמן והרב חיים קנייבסקי[64]. בעקבות זאת פנה הרב כהנמן לבית המשפט בדרישה לבטל את הבוררות והציג מכתב בחתימת הרב צימבליסט ובו נכתב שאם הרב שטיינמן ימצא לנכון לבקש מהבוררים שלא להתכנס יקבלו את דעתו. אולם בית המשפט דחה את הבקשה[65].

בדצמבר 2014 ניתן פסק בוררות ובו כתב הרב צימבליסט כי הרב מרקוביץ וקבוצתו "הם ממשיכי ישיבת פוניבז' המקורית" ואילו הרב כהנמן ואנשיו הקימו ישיבה נפרדת[66]. אנשי הרב כהנמן ערערו על פסק הבוררות[67] ובאוגוסט 2015 ביטלה אותו שופטת בית המשפט המחוזי יהודית שבח[68]. השופטת קבעה שמערכת היחסים בין שלושת הבוררים הפכה כה עכורה, עד שקמה עילה להעבירם מתפקידם, לאחר שיקבלו הכרעה סופית בעניין סכומי הכסף השוטפים שיועברו לרב מרקוביץ ולתלמידיו. קביעה זו בוטלה על ידי בית המשפט העליון, שהורה שהבוררים ימשיכו בתפקידם, ושמצופה מהם להתנהל באופן מקצועי ומכבד[69].

פסק הבוררות האמור הביא להתלקחות מחודשת של הסכסוך בין הצדדים, שהובילה לאלימות, להשחתה של הספרייה ולמאבקים סביב תפילת הערבית בבית המדרש המרכזי של הישיבה. ב־29 בינואר 2015 פשטה המשטרה בכוחות גדולים על הישיבה ועצרה כ־25 תלמידים ממחנה הרב מרקוביץ[70]. כעבור מספר ימים נעצר בנו של אליעזר כהנמן, יוסף, בחשד לתקיפת הרב מרקוביץ[71]. כדי למנוע את המאבקים בבית המדרש החליטה המשטרה על חלוקתו מדי ערב בשעה שבע בין המחנות, תוך שהיא מפקחת על כך[6].

הסכסוך הארוך על הנהגת הישיבה היה הביטוי הראשון לפיצול המחנה החרדי־ליטאי לשני פלגים, פיצול שבא לידי ביטוי באופן רחב החל מ־2012, לאחר פטירת הרב יוסף שלום אלישיב.

בשנת 2012 יצא הסרט התיעודי זמן פוניבז' שעוקב במשך כשנתיים אחר חייהם של כמה מתלמידי ורבני הישיבה.

נושאי תפקידים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלט הסבר למרגלות גבעת ישיבת פוניבז' בבני ברק
בניין "אוהל קדושים" שלמרגלות הישיבה
הדגל שמתנוסס על מבנה הישיבה ביום העצמאות

שלושת הר"מים הראשונים - הרב רוזובסקי, הרב פוברסקי והרב שך, שימשו כראשי הישיבה שנים רבות עד לפטירתם. בשנותיה הראשונות של הישיבה מונו כר"מים נוספים שלושה מבוגרי הישיבה: הרב ירחמיאל גרשון אדלשטיין, הרב שלמה ברמן והרב ברוך דב פוברסקי, בנו של הרב דוד פוברסקי. בשנת תשמ"ח מונו לר"מים הרב שמואל מרקוביץ והרב אשר דויטש, ובהמשך מונו גם הרב דוד מילר והרב יונה זלושינסקי.

המנהלים הרוחניים והמשגיחים הבכירים שכיהנו בישיבה הם הרב אבא גרוסברד, הרב אליהו אליעזר דסלר והרב יחזקאל לוינשטיין. כמו כן כיהנו כמשגיחים הרב בן ציון במברגר, הרב חיים פרידלנדר, הרב דוד זינגרביץ והרב ראובן יהושע גינזבורג (חתנו של הרב לוינשטיין).

בנוסף לבעלי התפקידים הרשמיים, הביא הרב יוסף שלמה כהנמן לישיבה מספר תלמידי חכמים יוצאי ישיבות ליטא שילמדו בישיבה ויהוו דוגמה לבחורים. גם כיום לומדים בישיבה מספר אישים כאלו, בהם הרב חיים ברמן (אחיו של הרב שלמה, המוסר ועדים לבחורים) והרב אהרן יהושע צוקר.

לאחר פטירתו של הרב יוסף שלמה כהנמן התמנה כנשיא הישיבה בנו אברהם, ולאחר פטירתו הוא הוריש את הישיבה לידי רעייתו רבקה. בעקבות מחלוקת ממושכת בישיבה, בסוף שנת תשס"ה התפצלה הישיבה, כך שלמעשה פועלות באותו מבנה שתי ישיבות. בישיבה האחת, בנשיאות הרב אליעזר כהנמן (בנו של הרב אברהם כהנמן וחתנו של הרב שלמה ברמן), משמשים כראשי הישיבה הרב גרשון אדלשטיין, הרב ברוך דב פוברסקי. החל משנת תשס"ז כיהן לצידם גם הרב חיים שלמה ליבוביץ עד לפטירתו בחורף תשע"ו. לישיבה הצטרפו כר"מים הרב דוד מילר, הרב חיים פרץ ברמן (בנו של הרב שלמה ברמן, וחתנו של הרב דוב פוברסקי שמונה לר"מ לאחר פטירת אביו, כחצי שנה לפני הפילוג), ובהמשך מונו לר"מים נוספים הרבנים שמואל יהודה מלר (מתש"ע) ודוד לוי (חתנו של הרב אדלשטיין, מונה בשנת תשע"א). המשגיח בישיבה זו היה הרב אליעזר גינזבורג (בנו של המשגיח הקודם הרב ראובן וחתנו של הרב שלמה ברמן), עד לפטירתו באלול תשע"ז (ספטמבר 2017), ולצדו מונה בהמשך הרב אליהו אליעזר קלרמן.

בראשות הישיבה השנייה עומד הרב שמואל מרקוביץ (חתנו של הרב אברהם כהנמן), ולישיבתו הצטרפו כר"מים הרב אשר דויטש והרב יונה זלושינסקי, ובשנת תשס"ט מונו לר"מים נוספים הרב יחיאל דז'ימיטרובסקי והרב חנוך הבלין. המשגיחים שהצטרפו לישיבה זו הם הרב אהרון זאב גרוסברד, הרב אליהו אליעזר דסלר, בני משפחה של המשגיחים מהדורות הקודמים. ובהמשך מונה הרב אהרן זלזניק.

מאז ראשית 1962 מאוגדים עובדי הישיבה בהסתדרות העובדים הכללית[72].

שיטת וסדרי הלימוד בישיבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

דרך הלימוד בישיבה דומה ביסודה לצורת הלימוד בישיבות ליטא. מבין ראשיה בעבר ובהווה השפיע בעיקר הרב שמואל רוזובסקי. דרכו התבססה על הקפת הנתונים בכל סוגיה תלמודית, עימותם ההדדי ומסקנות חדשניות. גם לאחר פטירתו, בשנת תשל"ט (1979), הייתה דרכו הפופולרית ביותר בישיבה, עד למחצית השנייה של שנות ה־90, אז התרופפה השפעתו של הרב רוזובסקי ופינתה לצדה מקום לדרכים אחרות. סדרי הלימוד בישיבה הם כמקובל בשאר הישיבות הליטאיות. בפועל מתקיים הלימוד בבית המדרש לכל אורך שעות היממה.

בישיבה נהוג שגם ראשי הישיבות מוסרים שיעור יומי (להבדיל למשל מישיבת חברון), וכן נהוג שבכל שנה מתחלפים לכל שיעור שלושה רבנים (אחד בזמן אלול וחצי זמן חורף, אחד בחצי זמן חורף ואחד בזמן קיץ), וכל רב מוסר שיעורים רק בשני שלישים של שנת הלימודים.

בהקמת הישיבה, תכנן הרב כהנמן שהתלמידים יסיימו את כל הש"ס בתקופת הלימודים בה. בעקבות זאת למדו בשנים הראשונות בחורי הקיבוץ אחרי הצהריים ובערב מסכתות אחרות מאלה הנלמדות בדרך כלל בישיבות הליטאיות, אך בסופו של דבר התקשו התלמידים לעמוד בתוכנית והיא בוטלה.

בעבר קצב הלימוד היה למעלה מעמוד גמרא ליום. כך למשל, בהקמת הישיבה בכסלו תש"ד למדו מסכת בבא מציעא, ועד לסוף הזמן חורף כעבור ארבעה חודשים, הגיעו עד דף נ', ובקיץ למדו עוד כשלושים דפים. בהמשך ירד הקצב, ולאחר פטירת הרב כהנמן הוא הגיע לתשעה דפים לחודש. כיום הקצב של הרב אדלשטיין הוא של כ־5 דפים לחודש, אך מרבית התלמידים אינם לומדים בקצב זה.

בשנים הראשונות של הישיבה מסר הרב כהנמן שיעור בשולחן ערוך אורח חיים עם מגן אברהם[73].

בשנות ה־70 נקבע שהתלמידים החדשים בשיעור א' ילמדו בשעות הערב עם עמיתיהם מהקיבוץ. חברותא זו מכונה "אילן". בשנת תש"ע ביטל הרב אדלשטיין את הנוהג, והוא מתקיים כיום רק בישיבה בראשות הרב מרקוביץ'.

ארון הקודש מאיטליה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארון הקודש

באולם בית הכנסת מוצב ארון קודש מסוגנן אשר הובא מאיטליה על ידי שלמה אומברטו נכון[74]. ארון הקודש, הבנוי מעץ ומצופה זהב, היה מוצב בבית הכנסת האיטלקי הגדול (Scuola Grande Italiana) בעיר מנטובה שבאיטליה. הארון נבנה בשנת ה'שצ"ה (1635), ולפי הכתובת שבמרכז הארון, שופץ מחדש (כחלק משיפוצו מחדש של בית הכנסת במנטובה[75]) בשנת ה'תק"י (1750). בתחילת שנות השמונים שופץ ארון הקודש על ידי הרסטורטור רן שנער[דרוש מקור], מתרומה של איל ההון היהודי לודוויג יסלזון.

פרט חריג בעיצוב ארון הקודש: בשונה מרוב ככל ארונות הקודש בעולם, ארון קודש זה כמו ארונות קודש בודדים אחרים מאיטליה אינו נושא את סמל לוחות הברית כמקובל בארונות הקודש המוכרים כיום[76].

קיימים ברחבי העולם היהודי העתקים של ארון הקודש המוצב בישיבת פוניבז', בשטרסבורג[77] ובניו סקוור[78].

מבנים בקמפוס הישיבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבנים בקריית הישיבה: היכל בית המדרש של "בית פרלמן", לימינו מתנשא "בית ברזיל". בקצה השמאלי של התמונה נראית הפינה הצפון־מזרחית של המבנה המרכזי
  • הבניין המרכזי ואגפיו - בבניין המרכזי שוכן בית המדרש המרכזי שבו ארון הקודש המוזהב, והמהווה את אולם הלימוד המרכזי בישיבה. גם עזרת הנשים משמשת בימות השבוע וברוב שעות השבת כאולם לימוד שאליו מובילות מדרגות מדרום ומצפון, ורק בשעת תפילות השבת היא משמשת לייעודה הרשמי, לתפילת נשות האזור. אחד מחדרי הספח הצמודים לעזרת הנשים שימש בשעתו כ"חדר המשגיח" והשתמש בו הרב יחזקאל לוינשטיין. בחדר זה חלון פנימי המשקיף לתוך היכל הלימוד.
    • אגפי הבניין המרכזי, אגף דרום ואגף צפון, משמשים בעיקר לחדרי פנימיה, אך בקומת המבוא משמש רוב החלק הדרומי בבניין המרכזי את משרדי הישיבה השונים ורוב החלק הצפוני את 'ספריית סטינסקי', הספרייה המרכזית בישיבה. ספרייה זו אינה פעילה מאז שנות ה-90, וחלק מאוספי הספרים שהיו בה נגנבו בכמה מקרי פריצה. בקומה השנייה של האגף הדרומי, בין היכל בית המדרש לחדרי הפנימייה שכנה "דירת הרב", דירת המגורים של הרב כהנמן ורעייתו השנייה הרבנית הינדה כהנמן[79]. בעשור השני של המאה ה-21 הוסב חלק מהדירה שעמדה ריקה עשרות שנים, לחדרי הרצאות שבהם מועברים שיעורים מדי יום. בקומת המרתף של אגף דרום שכנה מרפאת הישיבה ומכבסה ששירתה את התלמידים המעוניינים בכך. קומת הקרקע של האגף הצפונית משמשת את אולם "אשל יפה" שבו נערכו בעבר גם חתונות ואירועים של אנשי צוות הישיבה, וכיום הוא משמש למסיבות באירועי הישיבה וחגים, וכחדר אוכל בשגרה. באולם אשל יפה התקיימו גם מסיבות הנציבים והנציבות - אירועים לכבוד תורמי הישיבה הקבועים בתכנית הנציבים (מעניקי חסות קבועה על הוצאות הישיבה ליום קבוע מדי שנה)[80], האולם נתרם והונצח בידי הנדבן זאב יפה מדייטון, אוהיו, שהוא ואשתו נמנו על נציבי הישיבה[81].
  • אוהל הקדושים - ראו ערך מורחב.
  • בית "נווה שלום" - נחנך ב־1950 מתרומת יצחק שלום מברוקלין ויועד לתלמידים מבני עדות המזרח. בבניין הוקמו בית מדרש, חדרי פנימייה וספרייה[82]. ברבות השנים הוסב הבניין כולו לחדרי פנימייה.
  • בית "תפארת יעקב" ע"ש גזונדהייט - נחנך ב־1950 מתרומת יעקב גזונדהייט ורעייתו בילה. בבניין הוקמו בית מדרש, חדרי פנימייה וספרייה[82]. בני הזוג גזונדהייט הקצו מלגה מיוחדת לבחורים מצטיינים כדי שישבו בבית המדרש בבניין במשך חמש שנים וילמדו על פה את התלמוד הבבלי והתלמוד הירושלמי[83]. ברבות השנים הוסב הבניין כולו לחדרי פנימייה.
  • בית שוגרמן - בשמו המלא "בית משה ופעריל שוגרמן", הוא המבנה ה־28 שנבנה בקרית הישיבה בבני ברק. בבנין 3 קומות של חדרי מגורים ואולם הרצאות גדול בקומת הכניסה. המבנה נחנך במאי 1959[84].
  • בית ציטרון - מבנה סמוך לבניין המרכזי ובו "בית המוסר" באולם מיוחד, כמסורת ישיבות המוסר בליטא. הקומה השנייה מכילה חדרי פנימייה
  • בית פרלמן - משכנו הקודם של כולל פוניבז', האולם המרכזי משמש מאמצע העשור הראשון של המאה ה־21 כאולם לימודים לבחורי הישיבה, ועזרת הנשים משמשת כחדר הרצאות
  • ספריית שרמן - הספרייה התורנית לזכר יהדות ליטה ולטביה[85], המבנה משמש מראשית העשור השני של המאה ה־21 לחדרי הרצאות
  • בתי פיק - פנימייה, נחנכו בתחילת שנת הלימודים ה'תשל"א, 30 באוגוסט 1970. מבני הפנימייה הוקמו על הצלע המזרחית של גבעת הישיבה, לאורך מה שהיה עד אז רחוב מדרגות תלול וקשה. בשל אילוצי הטופוגרפיה נבנתה הפנימייה בשש יחידות נפרדות שמשתלבות בתוואי המשופע ושומרות מבחינה עיצובית על עמדתו של מבנה הישיבה המרכזית בראש הגבעה המתנשאת בצד זה מעל רחוב חזון איש והצד הצפון-מזרחי של זכרון מאיר. על התכנון הופקדו האדריכלים שמעון טוכלר ויעקב סגל, והם נקראו על שם התורם הנדבן יחיאל מאיר פיק. רחוב המדרגות המתפתל בין מבני הפנימייה נשתל לכל ארכו פרחי נוי והפך לשדרת-נוי עירונית[86]. עלות הפרויקט הוערכה בלמעלה מחצי מיליון ל"י[87].
  • בית פיק - פנימייה
  • בית ברזיל - פנימייה
  • בית הכנסת "ירחי כלה" ומעליו בית המדרש "אהבת חסד"

מוסדות נוספים השייכים לישיבת פוניבז'[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • כולל אברכים הממוקם בגבעת ישיבת פוניבז' בבניין "אוהל קדושים", מיועד לבוגרי הישיבה שנישאו. לומדים בו קרוב לאלף אברכים. בראש הכולל עומד הרב אהרן יהודה לייב שטיינמן. בנוסף לכולל, יש מאות אברכים הלומדים בישיבה עצמה.
  • ישיבת פוניבז' לצעירים היא ישיבה לתלמידים בגילאי תיכון שבראשה עמדו הרבנים מיכל יהודה ליפקוביץ, אהרן יהודה לייב שטיינמן ושמואל איינשטיין. ישיבה זו היא מוסד נפרד ולומדים בה כ־200 תלמידים. בנין הישיבה נבנה בראשית שנות ה-60 בחורשה שבפאתי זכרון מאיר[88], חורשה ששרידי עציה מכונים באירוניה בפי תושבי בני ברק "יער פוניבז'". מבנה הישיבה נקרא "בית בנדהיים" על שם משפחת התורמים מארצות הברית[89].
  • בתי אבות - מוסדות פנימייתיים שהוקמו ב-1945 על ידי מייסד ישיבת פוניבז', הרב יוסף שלמה כהנמן, עבור ילדים ניצולי שואה, ילדים יתומים וילדים ממשפחות רווחה[90]. כיום המוסדות משמשים לילדים הזקוקים לשהייה במוסדות פנימייתיים.
  • בית המוסר הממוקם בגבעת ישיבת פוניבז' במבנה עצמאי (בית ציטרון), במתכונת שהייתה נהוגה בעבר בישיבות המוסר בליטא לפני השואה.
  • ישיבת באר יעקב - תלמוד תורה וישיבה קטנה ליוצאי עדות המזרח, נחנכה באוגוסט 1961 ברחוב הרב הירש, סמוך לגבעת הישיבה בבני ברק, בנין הישיבה היה בשעתו הבניין ה־65 שהוקם בקריית ישיבת פוניבז' בעיר[91].

קרית ישיבת פוניבז' - אשדוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנות ה־60 של המאה ה־20 הוקמה שלוחת ישיבת פוניבז' על קרקעות שרכש הרב כהנמן באשדוד. במאי 1964 הונחה אבן הפינה לקריה, והחלה הקמת 1,400 יחידות דיור ומוסדות חינוך[92]. לקראת פתיחת שנת הלימודים ה'תשכ"ו נחנכו בקרית הישיבה באשדוד שלושה מוסדות[93]:

ישיבות ברוח הישיבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רבות מהישיבות הליטאיות הגדולות הפועלות בישראל משנות ה־80 וה־90 של המאה ה־20, נוסדו על ידי בוגרי ישיבת פוניבז'. מחזור הלימודים ושיטת הלימוד (בעיקר של הרב שמואל רוזובסקי) הם כבישיבת פוניבז'. ברובן של ישיבות אלה (כמו גם בתי כנסת שנפתחו על ידי בוגרי הישיבה) גם ניגוני התפילות בימים הנוראים הם כמקובל בישיבת פוניבז', מיסודם של משה פורטמן (על בסיס נוסח ישיבת טלז) והרב צבי אייזנשטיין (ראש ישיבת תפארת ציון).

בין ישיבות אלו: ישיבת מאור התלמוד, ישיבת בית מתתיהו, ישיבת אור ישראל, ישיבת כנסת יצחק, ישיבת באר התורה וישיבת אורחות תורה.

בוגרים בולטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין בוגרי הישיבה בולטים רבנים ואישי ציבור שונים[94] מהם:

בולטת בתוכם שדרת ראשי הישיבות הליטאיות, ובהם:

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

זמן פוניבז' - סרט תיעודי שעקב במשך כשנתיים אחר חייהם של כמה מתלמידי ורבני הישיבה.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אחד בדורו: קורות חייו, מאבקו ופעלו של רבי יוסף שלמה כהנמן מאת שמואל קול, תש"ל
  • הרב מפוניבז’: תולדות חייו של ר’ יוסף שלמה כהנמן רבה של ווידז ורבה האחרון של פוניבז’ שבליטא מאת הרב יואל שוורץ, תשנ"ז
  • הרב מפוניבז’: פרקי חיים ויצירה של רבי יוסף שלמה כהנמן מאת אהרן סורסקי, תשנ"ט
  • שלמה טיקוצ'ינסקי, 'העתקת הישיבה הליטאית לארץ ישראל: סיפורן של שתי ישיבות בישראל — "חברון" ו"פוניבז'"', בתוך: עמנואל אטקס (עורך), ישיבות ובתי מדרשות, ירושלים: מרכז דינור ומרכז זלמן שזר, תשס"ז. עמ' 273–314.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ישיבת פוניבז' בוויקישיתוף
על מאבק השליטה בישיבת פוניבז'

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ספר עובדיה, פרק א', פסוק י"ז.
  2. ^ תאריך הקמת הישיבה בליטא. הישיבה הוקמה מחדש בארץ ישראל בדצמבר 1943.
  3. ^ הגייה שכיחה ושגויה: פּוֹנוֹבִיץ', מקורה בהגייה של בני עדות המזרח שביטאו את הז' הרפויה כצ' רפויה. ראו על כך: ק. שבתאיבני עדות־המזרח בלי הרגשת קיפוח, דבר, 9 באוקטובר 1963.
  4. ^ לפי אמדן שאינו כולל את מספר התלמידים הנשואים (אברכים). ראו: לי כהנר, התפתחות המבנה המרחבי וההיררכי של האוכלוסייה החרדית בישראל, חיבור לשם קבלת התואר "דוקטור לפילוסופיה", אוניברסיטת חיפה, 2009, כרך ראשון, עמ' 128.
  5. ^ אמנון לוי, החרדים, 1988, עמ' 35. הערכה זו קיימת גם ב-2009, אצל: לי כהנר, התפתחות המבנה המרחבי וההיררכי של האוכלוסייה החרדית בישראל, חיבור לשם קבלת התואר "דוקטור לפילוסופיה", אוניברסיטת חיפה, 2009, כרך ראשון, עמ' 128.
  6. ^ 6.0 6.1 יניב קובוביץ ויאיר אטינגר, המשטרה: נכפה הסדרי תפילה בישיבת פוניבז' כמו בכנסיית הקבר, באתר הארץ, 16 בפברואר 2015
  7. ^ אודות ישיבת פוניבז', אתר ישיבת פוניבז' בראשות הרב אליעזר כהנמן
  8. ^ חברת ישיבת פוניבז' באתר רשם החברות
  9. ^ שמואל קול, אחד בדורו: קורות חייו, מאבקו ופעלו של רבי יוסף שלמה כהנמן, פרק כד: ישיבת פוניבז', עמ' 248–254.
  10. ^ שמואל קול, אחד בדורו: קורות חייו, מאבקו ופעלו של רבי יוסף שלמה כהנמן, פרק כד: ישיבת פוניבז', עמ' 254–258.
  11. ^ שמואל קול, אחד בדורו: קורות חייו, מאבקו ופעלו של רבי יוסף שלמה כהנמן, פרק כד: ישיבת פוניבז', עמ' 262–263.
  12. ^ שמואל קול, אחד בדורו: קורות חייו, מאבקו ופעלו של רבי יוסף שלמה כהנמן, פרק כד: ישיבת פוניבז', עמ' 263–264.
  13. ^ שמואל קול, אחד בדורו: קורות חייו, מאבקו ופעלו של רבי יוסף שלמה כהנמן, פרק כד: ישיבת פוניבז', עמ' 264–267.
  14. ^ שמואל קול, אחד בדורו: קורות חייו, מאבקו ופעלו של רבי יוסף שלמה כהנמן, פרק כד: ישיבת פוניבז', עמ' 268–270.
  15. ^ לבקורו של הגאון המפורסם הרב ר' יוסף כהנמן שליט"א באמריקה: ישיבת פעסיא בת ר' ישראל, הפרדס, שנה ג חוברת ג, סיוון תרפ"ט, עמ' 2., באתר אוצר החכמה.
  16. ^ שמואל קול, אחד בדורו: קורות חייו, מאבקו ופעלו של רבי יוסף שלמה כהנמן, פרק כו: נע ונד, עמ' 301–303.
  17. ^ שמואל קול, אחד בדורו: קורות חייו, מאבקו ופעלו של רבי יוסף שלמה כהנמן, פרק כד: ישיבת פוניבז', עמ' 277–279.
  18. ^ שמואל קול, אחד בדורו: קורות חייו, מאבקו ופעלו של רבי יוסף שלמה כהנמן, פרק כד: ישיבת פוניבז', עמ' 272–273.
  19. ^ שלמה טיקוצ'ינסקי, 'העתקת הישיבה הליטאית לארץ ישראל: סיפורן של שתי ישיבות בישראל — "חברון" ו"פוניבז'"', בתוך: עמנואל אטקס (עורך), ישיבות ובתי מדרשות, ירושלים: מרכז דינור ומרכז זלמן שזר, תשס"ז. עמ' 297.
  20. ^ שמואל קול, אחד בדורו: קורות חייו, מאבקו ופעלו של רבי יוסף שלמה כהנמן, פרק כד: ישיבת פוניבז', עמ' 274–275.
  21. ^ שמואל קול, אחד בדורו: קורות חייו, מאבקו ופעלו של רבי יוסף שלמה כהנמן, פרק כד: ישיבת פוניבז', עמ' 276–277.
  22. ^ באתר מירושלים לליטא
  23. ^ שמואל קול, אחד בדורו: קורות חייו, מאבקו ופעלו של רבי יוסף שלמה כהנמן, פרק כד: ישיבת פוניבז', עמ' 281.
  24. ^ שמואל קול, אחד בדורו: קורות חייו, מאבקו ופעלו של רבי יוסף שלמה כהנמן, פרק כז: דרכון דיפלומטי, עמ' 323–334.
  25. ^ בהם: הרב משה סוויפט, חבר בית הדין הרבני בלונדון; ומשה פורטמן, מנהלה האדמיניסטרטיבי של ישיבת פוניבז' בישראל.
  26. ^ שמואל קול, אחד בדורו: קורות חייו, מאבקו ופעלו של רבי יוסף שלמה כהנמן, פרק כח: חורבן פוניבז', עמ' 335–344.
  27. ^ ספר עובדיה, פרק א', פסוק י"ז מסופר כי החפץ חיים ציטט פסוק זה כשנשאל בדבר הסכנה הנשקפת ליהודי אירופה מצדו של היטלר
  28. ^ ספר ישעיהו, פרק ד', פסוק ג'
  29. ^ ישראל כהן, ‏רבי יעקב אדלשטיין חשף: פוניבז' נוסדה ב'הליגמן' • צפו, באתר כיכר השבת, 17 בדצמבר 2015
  30. ^ לתיאור של שיעור בישיבה ביוני 1944, ראו: שי"ןבשדרות רבי טרפון (פרק ג), הצופה, 15 ביוני 1944 .
  31. ^ שלמה טיקוצ'ינסקי, 'העתקת הישיבה הליטאית לארץ ישראל: סיפורן של שתי ישיבות בישראל — "חברון" ו"פוניבז'"', בתוך: עמנואל אטקס (עורך), ישיבות ובתי מדרשות, ירושלים: מרכז דינור ומרכז זלמן שזר, תשס"ז. עמ' 275. הישיבות שמונה טיקוצ'ינסקי הן: ישיבת קלצק בפרדס חנה; ישיבת חפץ חיים בכפר סבא; ישיבת מקור חיים בירושלים וישיבת השרון ברמת השרון.
  32. ^ על כך ועוד על הצלחתו של הרב מפוניבז' בגיוס כספים, ראו: קימי קפלן, מוסדות חינוך בחברה החרדית במחצית השנייה של תקופת המנדט הבריטי ומקומם בשיקומה לאחר השואה, בתוך: ישראל 21, 2013, פרק ז - טקטיקות של גיוס כספים: הרב יוסף שלמה כהנמן כמקרה מבחן, עמ' 194 ואילך.
  33. ^ שמעון קושניר, שדות ולב, פרקים מדרך חייו של אברהם הרצפלד, תל אביב: ספרית השדה, 1962. עמ' 422–432. מצוטט אצל שלמה טיקוצ'ינסקי, 'העתקת הישיבה הליטאית לארץ ישראל: סיפורן של שתי ישיבות בישראל — "חברון" ו"פוניבז'"', בתוך: עמנואל אטקס (עורך), ישיבות ובתי מדרשות, ירושלים: מרכז דינור ומרכז זלמן שזר, תשס"ז. עמ' 297 הערה 73. וראו עוד: סוד הלמדנות, מעריב, 18 בפברואר 1971, שם נאמר כי למד עם הרב כהנמן בגרודנה אצל הרב שמעון שקופ. הרב כהנמן למד אצל הרב שקופ כשהאחרון כיהן כר"מ בישיבת טלז.
  34. ^ תוכניות בניין הישיבה מאת אדריכל יצחק שוסטר, קדם – בית מכירות פומביות
  35. ^ מבוקר עד בוקר בעיר ובכפר, הבקר, 26 באוגוסט 1946.
  36. ^ עובדת בישיבה נרצחה ע"י שודדים, על המשמר, 16 בפברואר 1947
    רבקה הרצוג, נרצחה בידי גנבים ערבים, דבר, 16 בפברואר 1947
    זכרון להולכים: רבקה הרצוג ז"ל (שנה לפטירתה), הצופה, 5 בפברואר 1948
    אלי אלון, רצח מחסנאית ישיבת פוניבז', באתר חדשות מחלקה ראשונה (News1)‏, 16 בפברואר 2017
  37. ^ אמנון לוי, החרדים, עמוד 94, מובא כאן
  38. ^ נחנך „היכל התורה‭‬” בבני ברק, חרות, 11 ביוני 1953 .
  39. ^ י. חנוך, בני ברק מצפה לביקור הנשיא, מעריב, 8 ביוני 1953.
  40. ^ נשיא המדינה בחנוכת היכל ישיבת פוניביז', הצופה, 8 ביוני 1953 .
  41. ^ הכחשת ישיבת פוניבז', חרות, 10 ביוני 1953 .
  42. ^ אחרי הפגיעה ברב הרצוג: ישיבת פוניווז' ורבה של ב"ב מביעים צערם, חרות, 3 בינואר 1954 .
  43. ^ ראשי ישיבות מוקיעים התפרעות הפרחחים בהלוויית הרב דסלר זצ"ל, הצופה, 4 בינואר 1954 .
  44. ^ התפרעות הקנאים - בעירית בני ברק, דבר, 10 בינואר 1954.
  45. ^ עירית בני ברק מגנה, חרות, 10 בינואר 1954 .
  46. ^ עיריית בנ"ב תדון הערב בהתפרעות בהלוויית הרב דסלר ז"ל, הצופה, 7 בינואר 1954 .
  47. ^ מ.מ, מן הצד, שערים, 20 באוגוסט 1954.
  48. ^ הספד מר, שערים, 5 בינואר 1954.
  49. ^ הסמל לוונשטין הי"ד לקבורה בזכרון מאיר, חרות, 6 בנובמבר 1957
  50. ^ נח זבולוניארון הגאון מווילנה יובא לארץ, חרות, 24 במאי 1960 .
  51. ^ ראש ישיבת פוניביז' יקים בית־עלמין פרטי, דבר, 24 במרץ 1961.
  52. ^ ישיבת פוניבז' צהלה ושמחה, הבקר, 1 בפברואר 1960.
  53. ^ ק. שבתאיאגדת פוניביז' ו"מכון ויצמן לתורה", דבר, 25 בינואר 1963.
  54. ^ חזר הרב כהנמן, הצופה, 27 במאי 1969 .
  55. ^ רבבות השתתפו בהלווית הרב הגאון מפוניבז', מעריב, 4 בספטמבר 1969; נפטר הגאון ר' יוסף-שלמה כהנמן, הצופה, 4 בספטמבר 1969 .
  56. ^ שי"ןהרב מפוניבז': מרביץ תורה ממלכתי, הצופה, 5 בספטמבר 1969 .
  57. ^ ועדה עולמית תיטול על עצמה הדאגה להשלמת מפעלי הגאון מפוניביז', הצופה, 10 בספטמבר 1969 .
  58. ^ סוד הלמדנות, מעריב, 18 בפברואר 1971.
  59. ^ ארבעה נהרגו ושישה נפצעו בתאונות בשרון, מעריב, 27 באוקטובר 1978.
  60. ^ נח זבולוני, ועד הישיבות: תלמיד ישיבה שיקבל רשיון נהיגה יאבד זכותו לדחיית שרות, דבר, 11/05/1995, עמ' 4.
  61. ^ ע"א 3216/06 הרב אליעזר כהנמן נגד הרב שמואל מרקוביץ, ניתן ב־28 במרץ 2007
  62. ^ קרב הירושה על נכסי ישיבת פוניבז': המחוזי סירב להדיח את הבוררים, באתר כלכליסט, 9 ביולי 2013
  63. ^ רע"א 5421/13 הרב אליעזר כהנמן נגד הרב שמואל מרקוביץ, ניתן ב־1 באוקטובר 2013
  64. ^ "אין לבוררות שום תוקף על פי התורה" בחדרי חרדים
  65. ^ "התחייבות לא לדון בלי הסכמת הגראי"ל" בחדרי חרדים
  66. ^ פסק הדין; יוני גרין, פסק בוררות בסכסוך של פוניבז': 'השונאים' יממנו את 'המחבלים', באתר חרדים10, 29.12.2014
  67. ^ הוכחות הרב צימבליסט: "כל בני ברק יודעת", באתר בחדרי חרדים
  68. ^ פסק בית המשפט המחוזי בסדרת תיקים, מיום 30.8.15
  69. ^ רעא 6753/15 הרב אליעזר כהנמן נ' הרב שמואל מרקוביץ, ניתן ב־22 ביוני 2017
  70. ^ אבי אשכנזי ויקי אדמקר‏, "חילול השם": המשטרה פשטה על אחת הישיבות היוקרתיות בעולם, באתר וואלה! NEWS‏, 29 בינואר 2015
  71. ^ הרב שמואל מרקוביץ הגיש תלונה במשטרה, התוקף נעצר, קול ברמה, 2 בפברואר 2015; לאחר המעצר: בית המשפט שחרר את יוסי כהנמן, כיכר השבת
  72. ^ עובדי ישיבת פוניבז' הצטרפו להסתדרות, דבר, 19 בפברואר 1962
  73. ^ הוא התחיל את השיעור, היכן שהפסיק בישיבת פוניבז' בליטא.
  74. ^ דוד שניר, ארונות קודש מאיטליה באר"י, שערים, 20 בדצמבר 1960.
  75. ^ (איט').
  76. ^ על התופעה בהרחבה: ד"ר ש. א. נבוןארונות קודש ללא לוחות הברית, הצופה, 4 בנובמבר 1960 .
  77. ^ אבי מנחם, מפוניבז' לשטרסבורג צרפת, מקדש מעט גליון 71.
  78. ^ מדויק: סקווירא בנו ארון קודש כמו בפוניבז', 23 במרץ 2017, באתר "בחדרי חרדים".
  79. ^ אפרת ארד, הרבנית הקימה צבא נדיבות, מעריב, 15 בנובמבר 1961.
  80. ^ מסיבת נציבים בישיבת פוניבז', חרות, 24 באפריל 1962 .
  81. ^ נציבי פוניבז'..., הבקר, 27 באפריל 1962.
  82. ^ 82.0 82.1 נחנכו 2 בתים בישיבת בני־ברק, חרות, 25 במאי 1950 .
  83. ^ שני בתי מדרש חדשים לישיבת פוניביז', שערים, 1 ביוני 1950.
  84. ^ נחנך "בית שוגרמן" בישיבת פוניבז', הבקר, 27 במאי 1959.
  85. ^ אליקים פדרמן, הספריה התורנית לזכר יהדות ליטה ולטביה, חרות, 4 ביולי 1962 .
  86. ^ סופר דבר בגוש דן, נחנכו "בתי פיק" בבני-ברק, דבר, 30 באוגוסט 1970.
  87. ^ מעונות לתלמידי ישיבה בבני־ברק, מעריב, 28 באוגוסט 1970.
  88. ^ מסיבת "נציבים" בישיבת פוניבז', הצופה, 4 באפריל 1961 .
  89. ^ ביכ"נ עתיק באיטליה לישיבת פוניבז', הצופה, 17 בנובמבר 1961 .
  90. ^ "בתי אבות" לילדי הגולה, הצופה, 20 במרץ 1946 .
  91. ^ נחנך הבנין ה־65 בקרית ישיבת פוניביז', מעריב, 21 באוגוסט 1961.
  92. ^ החלה הקמת קריית פוניבז' באשדוד, הצופה, 22 ביולי 1964 .
  93. ^ סופרת "דבר" בגוש דן, שלושה מוסדות חדשים ייפתחו בישיבת פוניבז', דבר, 10 באפריל 1966.
  94. ^ לרשימה מפורטת של בוגרים רבים וחידושי תורה שלהם ראו: ירחי כלה: פוניבז' (חלק א), שיעורי סוגיות והלכה מראשי הישיבה ובוגריה מרביצי התורה, לרגל יובל שנים למפעל ירחי כלה (אב תשי"ג-אב תשס"ב), באתר אוצר החכמה (חלק ב).