ישראל אוירבך

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ישראל אוירבך
CaptIsrAurb1956.jpg
לידה 23 בפברואר 1925
כ"ט שבט ה'תרפ"ה
ירושלים, פלשתינה (א״י) עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 15 בינואר 2010 (בגיל 84)
כ"ט טבת ה'תש"ע
חיפה, ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ישראל
מקום קבורה עין אילה עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום מגורים חיפה
כינויים נוספים בפלי"ם "עוזי". בחיים "ישרוליק"
פעילות בולטת ליווי מעפילים והקמת חברת הספנות הקיבוצית
ידוע בשל שירות בפלי"ם
השכלה תאר שני ב(London School of Economics)
עיסוק שייט מסחרי
תפקיד ראש אגף הספנות והנמלים במשרד התחבורה
תקופת כהונה 1972-1969
בת זוג רות אוירבך, לפני הנישואים אורסולה פיק
פרסים והוקרה
עיטור לוחמי המדינה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

ישראל אוירבך (1925-2010) היה ימאי ששירת בפלמ"ח ובפלי"ם ליווה אוניות מעפילים ופיקד על אוניות חיל הים. נעשה רב חובל בכיר, הקים את חברת הספנות הקיבוצית וניהל את אגף הספנות והנמלים.

משפחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האב אליקים אוירבך למד הנדסת רכבות במכון הטכני הגבוה באודסה. שירת בצבא הצאר במלחמת העולם כתותחן, נפצע קשה אך ניצל. באודיסה פגש את רבקה-רחל ממשפחת ניסנבוים שלמדה רפואת שיניים ונישאו. אליקים הצטרף למהפכנים לזוג נולדה בת שושנה. נעשה להוט לציונות והחליטו לעלות לארץ ישראל. עברו בסירת מבריחים את נהר הדניסטר לרומניה. אליקים עלה בגפו ובארץ ישראל נעשה מודד קרקעות.
בשנת 1923 הביא את אשתו ובתו לארץ ישראל והקימו, במשולש היישובים יבנאל, כפר תבור וסג'רה, מרפאת שיניים ניידת. האב חמוש במקל מוליך חמור הנושא את ציוד הרפואה בארגזים עליו רוכבת רופאת השיניים כשהבת הקטנה בחיקה. הדרכים היו לא בטוחות גם חיות בר ושודדי דרכים.
אליקים אוירבך שהיה יזם באופיו התקבל כמהנדס טלפון וטלגרף לעבודה במחלקת הדואר והטלגרף של ממשלת המנדט בירושלים. המשפחה עברה לירושלים והאם עסקה בריפוי שיניים במרפאה במחנה יהודה.
המשפחה נדדה בין דירות שכורות עד שאליקים אוירבך גייס תריסר משפחות שיחד קנו קרקע ליד בית חולים שערי צדק ובנו בתים משותפים עם גינה קטנה.[1] בירושלים נולד בשנת 1925 ילד ונקרא ישראל על שם סבו אבי האב שלא הגיע לארץ ישראל.

ילדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישראל אוירבך נולד בירושלים בשנת 1925 בביתו דיברו עברית ורוסית וברחוב קלט גם את השפה הערבית. למד בבית החינוך לילדי עובדים בבית הכרם. בין ההורים שרר מתח ובשנת 1931 החליט אליקים אוירבך להעביר את ישראל להתחנך בקיבוץ רמת רחל. שם סבל אוירבך מבדידות.[א] אך פגש בין העולים מגרמניה את יצחק חצרוני והקים קשר חזק וחם. "יצחק ליווה אותי כל חיי- בילדותי, נערותי, בפלמ"ח, בעליה ב', בחיל הים, בקיבוץ ומחוצה לו, בתקופות טובות ורעות."[2]

בשנת הלימודים תרצ"ג נפתח בירושלים בית החינוך לילדי עובדים ואוירבך למד שם בכתה ג'. עם הילדים שם נשאר בקשר שנים רבות. טייל הרבה בעיר העתיקה ויזם משחקים רבים. כילד היה קטן ורזה סבל מהקור ומהצטננויות תכופות. על כן נשאר הרבה בבית. הפסיד לימודים אך רכש דעת מספרים רבים שהביאה אחותו שושנה.[3]

האב אליקים אוירבך דרש וחינך בקשיחות. הנער ישראל יזם מעשי שובבות רבים שחלקם הובאו לידיעת האב מה שגרם למהלומות בציטוט "חוסך שבטו שונא בנו".[4]

מעבר לחיפה[עריכת קוד מקור | עריכה]

היחסים בין ההורים הידרדרו והאב החליט לעבור לחיפה ולקח אתו את אוירבך. בשכונת בת גלים על חוף הים. שם בנה רפסודה עם חברו ושייט במפרץ. למד בקולג' הסקוטי והצטרף להכשרה צעירה של המחנות העולים בקיבוץ חולתה ועבד בדיג באגם החולה.

פלמ"ח ופלי"ם[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1942 התגייס אוירבך לפלמ"ח במסגרת פלוגה ו' בעין החורש ובאיילת השחר. התנדב לפלי"ם ובינואר 1943 התקבל לקורס הראשון מפקדי סירות בקיסריה.
בשנת 1943 עסק בהעברת יהודים מארצות ערב, אשר רוכזו בקונטרה, סוריה, דרך דרדרה במזרח החולה, והועברו בסירות לחולתה במערב האגם.
במשך חצי שנה עבד על סירות השירות בחברת "העוגן" בנמל חיפה, בהמשך כסוור בנמל. בתחילת 1944 עלה על האנייה "עמל" של חברה לשירות ימי עתיד כנער סיפון.

בשנת 1944 עלה לאונייה "עמוס" של חברה לשירות ימי עתיד. האונייה נשאה תחמושת ושימשה אניית אספקה לצבא הבריטי הנלחם באפריקה ולמלטה. בין השאר עסק בהברחת נשק, אשר נאסף על ידי חיילים ארץ ישראלים אשר שירתו במחנה הצבאי באלכסנדריה, לחיפה. בנמל ברי (BARI) פגש לראשונה את ניצולי השואה.
בסוף 1944 השתתף אוירבך בקורס חובלים הראשון של הפל"ים בבית הספר הימי בחיפה. ובסיומו עלה על האנייה "עמוס" גם היא בבעלות חברה לשירות ימי עתיד.
במחצית שנת 1945 ירד מהאנייה ועבר להדריך בקורס מפקדי סירות מספר 5. תוך כדי הקורס השתתף בהורדת מעפילים מברל כצנלסון וחנה סנש ובהובלת חבלני הפלמ"ח בדרך הים למשימות חבלה בחוף.
בשנת 1946 נשלח לצרפת ולאיטליה על מנת לקחת חלק בהכנת ספינות מעפילים. היה מעורב בהכנת הספינות אליהו גולומב ודב הוז לקליטת המעפילים.

ליווי אניות מעפילים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אוניית מעפילים וג'ווד[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – אח"י וג'ווד

ג'וזאיה קלמנט וג'ווד היה חבר פרלמנט בריטי מהמפלגה השמרנית שתקף בחריפות את ממשלת בריטניה על התנהגותה כנגד העם היהודי בארץ ישראל. על כך זכה שאניית מעפילים תיקרא על שמו.
מפקד האנייה מטעם הפלי"ם נקבע דב מגן. אוירבך צורף כמלווה לאוניית המעפילים 'ו'גווד' שהוכנה בנמל סבונה באיטליה. האונייה צוותה במאים מקצועיים ומתנדבים מארצות הברית.
בהתארגנות בודו עצרה המשטרה את המעפילים בהערכה שאלה פשיסטים בורחים. אך לאחר דין ודברים הסכימו להעלות את כולם לאונייה. דב מגן התייחס לאוירבך כמלווה בכיר והודיע לו שהאנייה תצא בשעה 9 ואכן ב-09:00 ניתק את החבל האחרון לחוף. והאונייה יצאה.
התוכנית הייתה לנצל את מהירות הקורבטה ולפרוץ אל החוף. בדרך התקבלה הוראה להיפגש בלב ים עם אניית המעפילים הגנה ולקבל ממנה 1,000 מעפילים נוספים. לתוכנית היה היגיון להחזיר את אחת הספינות שתבצע הובלה נוספת. אך קליטת 1,000 נוספים נראתה בלתי אפשרית. והובעה התנגדות במברק בתואנה של אובדן היציבות והקברניט לא מסכים.
בהתקרבה לחוף ארץ ישראל נתקבלה הוראה להמתין עם האונייה מחוץ למים הטריטוריאליים על מנת שהבריטים יתפסו אותה בניגוד לחוק הימי. הוג'ווד המתינה יממה אך הבריטים לא התפתו. דב מגן החליט לנסות לפרוץ אל החוף. כאשר זה לא הצליח היטה את מלוא ההגה שמאלה והאנייה הסתובבה במעגל כדי להקשות את הגישה אליה.

האונייה הובאה ב-26 ביוני 1946 למפרץ חיפה,[5] והועגנה במשך הלילה במרחק מייל וחצי מהנמל. כאשר רצו בבוקר לגרור אותה לנמל, לא ניתן להעלות את העוגן מחוסר קיטור ונאלצו לנתק את השרשרת. ב-27 ביוני 1946 לפני הצהריים נגררה ה'וג'ווד' אל תוך הנמל והמעפילים כולל החלוצים האמריקאים הועלו לחוף ונלקחו למחנה המעצר בעתלית. אנשי הפל"ים, רב החובל והקצינים הוברחו מהאוטובוסים עוד לפני צאתם מהנמל.

אוניית מעפילים יגור[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יגור (אוניית מעפילים)

לאחר הבאת ה"וגווד" נשלח אוירבך כנוסע סמוי באוניה יוונית קטנה 'קדיו' דרך אלכסנדריה ופיראוס ועם עוד שניים מחבריו ירד בסוף יולי 1946 במרסיי. שם פגש את מנהל המוסד לעליה ב' בצרפת שמריה צמרת שהודיע לו כי נקבע כמלווה לאונייה שהכנתה נגמרה והיא עתידה לצאת בעוד יומיים מלה סיוטה שליד מרסיי. שם האניה בספרים היה Sagolem והיא תקרא "יגור" לתזכורת החיפוש האלים שנעשה בו על ידי הבריטים.

לאוירבך היה כבר ניסיון ימי ביקר ב"יגור" הספינה הייתה בת 300 טון עשויה מעץ מערכת מפרשים מנוע עזר קטן בלי סידורי הצלה וכיבוי אש ונראתה רעועה. צוות טורקי וצוות ימאים ספרדי לגיבוי. במקום ימאי ארץ ישראלי אחד ורנר סלומון בעל ותק רב אך ללא ניסיון עם מעפילים. יחד עם אלחוטנית מלכה רופא מקיבוץ מעוז ומנחם סטולר מקבוצת כנרת.
לפני היציאה לים הגיע במפתיע שאול אביגור עם רעיתו ושמריה צמרת. אביגור הודיע שהוא מבקש שמנחם סטולר יהיה מפקד הספינה. מבוגר נעים אך לא ימאי וללא ניסיון עם מעפילים. אוירבך החליט לקבל את המצב והודיע שישתף פעולה. "הייתי נתון לרגשות מעורבים- לא ידעתי איזה החלטות יקבל והאם אשלים איתן ..."[6]
האונייה תוכננה ל-650 מעפילים שאורגנו בקבוצות לפי תנועות הנוער השונות. בבוקר ההפלגה נודע על קבוצה נוספת של כ-100 דתיים. המעפילים הגיעו עם חפצים אישיים שלא היה להם מספיק מקום. אוירבך ארגן ודרש להשאיר בחוף מרבית הציוד. העלייה התעכבה ומנהל הנמל דרש לצאת מהר.
ב-29 ביולי בשעה 14:00 יצאה האונייה בעזרת גוררת שאירגן ורנר סלומון. בחוץ סערת מיסטרל אנשים הרגישו רע והקיאו מעבר לדופן. הקבוצה הדתית גילתה שהמזון להפלגה אינו כשר. אוירבך פתר את הבעיה ושכנע אותם שיקבלו יותר גבינה הולנדית וסרדינים.
התוכנית הייתה להיפגש בים ולהעביר את המעפילים לאונייה אחרת. כך גם הובטח לצוות הטורקי. אך מכשיר הקשר לא עבד ולא ניתן לתאם פגישה. המים לשתייה לא הספיקו על רחצה אין מה לדבר. הונהגה משמעת מים ליטר אחד לאדם ליום.

לכאורה היה המצב יציב האונייה התקדמה לאט אך בלי הפרעות. אוירבך הפגין אופטימיות אך מצב רוחו נעכר. אין מים אין קשר לא ניתן לקיים מפגש וגם לפרוץ לחוף לא ניתן לתאם. בקרבת קפריסין הודיע לקברניט הטורקי שאין מפגש והאנייה תגיע לחופי ארץ ישראל. הטורקים חששו שיעצרו על ידי הבריטים ואונייתם תוחרם. החלה מהומה במשא ומתן עם הטורקים שוכנעו להמשיך הובטח להם בונוס והגנה משפטית.
הימאים הספרדים הוצבו בגשר ובמכונה למנוע שינוי כיוון. ב-11 באוגוסט הופיע מטוס סיור ובערב נפגשו בשתי משחתות. ב-12 באוגוסט הגיעו למפרץ חיפה והטילו עוגן מחוץ לנמל. הצוות הטורקי עמד בדיבורו קיבל פיצוי. המעפילים רווח עם הגעת המים המתוקים לרחצה.
מסירה של עוגן קיבל מידע לבדוק בכיכרות הלחם ואכן מצאו בהן דינמיט במטרה לחבל באוניית הגירוש. חלק ממנגנון ההפעלה נמצא אצל אוירבך. המעפילים אורגנו למאבק. שהוכרע באלימות רבה מצד החיילים הבריטים. אוירבך עצמו היה תחת מעקב הובל לחקירה והחבלה התגלתה. החלק השני של המנגנון נזרק לים והחבלה באונית הגירוש לא צלחה.

יחד עם המעפילים הובל לפמגוסטה ולמחנות המעצר בקפריסין שהיו בשלב התארגנות. אוירבך פנה ביזמתו לרס"ן בריטי מפקד המחנה והציע שיתוף פעולה למען הסדר כדי שחיי המחנה יהיו אפשריים. לאחר זמן חמק מהמחנה וחזר לארץ ישראל. [7]

אוניית מעפילים חיים ארלוזורוב[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – חיים ארלוזורוב (אוניית מעפילים)

אניית המעפילים התארגנה באירופה, שאול אביגור, ראש המוסד לעלייה ב', בחר לתפקיד מפקד האונייה והאחראי עליה מטעם המוסד את אריה אליאב ("לובה"), שכינויו היה "ארטור", בן 25. בניגוד למקובל אז, הרי אף על פי שאליאב היה איש המוסד לעלייה ב' ולא ימאי מקצועי, הוא נבחר לפקד על האונייה בשל הנסיבות המיוחדות של ההפלגה שחייבו אדם בעל כושר משא ומתן עם שלטונות בארצות שונות..[8]
המלווים, שלושה ימאי הפלי"ם - ישראל אוירבך שכינויו היה "עוזי", צבי כצנלסון שכינויו היה "מירי", שכבר צברו ניסיון באוניות מעפילים, וניסן לויתן ("ליטואק"). האלחוטן משה גדרון שכינויו היה "מוזיק". הימאים גד הילב (רב החובל בפועל) ואפרים צוקר קצין המכונה הראשי שהביאו את האונייה מארצות הברית למרסיי.

הכנת האנייה נעשתה במרסיי הימאים והמלוים השתתפו באפן פעיל בהכנת האונייה לקליטת המעפילים. ימאי הפלי"ם נועדו לפקד על המעפילים כשיעלו ולעזור בכל נושא ימי שידרש.
ב-1 בינואר 1947 יצאה האונייה ממרסיי ויעדה עיר הנמל טרלבורג בשוודיה. לאיסוף מעפילים. ב-23 בינואר נכנסה לטרלברג. בנמל עלו 664 מעפילים, בחלקם הגדול בחורות שהבריאו בשוודיה. ועוד 100 אנשי החלוץ מדנמרק. השלטונות השוודים לא עשו קשיים. האנייה נכנסה לנמל לה הבר לצורכי תדלוק. שם עברה ביקורת וקיבלה אישור משלטונות צרפת. חצתה את מפרץ ביסקאיה בסערה. נכנסה לנמלי אלג'יר פיליפויל וסוסה. בים התיכון התקבלה הוראה לאיסוף כ-800 מעפילים נוספים באיטליה. היה צורך בעבודת הכשרה שנעשתה על ידי המלווים והמעפילים.
המעפילים משוודיה הוכיחו רמה גבוהה של סולידריות בהכנת המקום למעפילים נוספים כולל זריקת חפצים אישיים לים כדי לפנות מקום.[9] בערב 21 בפברואר 1947 עגנה האונייה כ-500 מטר מול מחנה ההעפלה בחוף מטפונטו. תוך שלוש שעות נוספו 684 מעפילים.

התוכנית הראשונית הייתה להוריד את המעפילים לחוף ניצנים. אך עד מהרה התברר כי לא ניתן יהיה להגיע בהסתר. אנשי הפלי"ם ארגנו את המעפילים להתנגדות אלימה לבריטים. נערכו מתקנים מיוחדים נגד הצמדות המשחתות לאונייה. המעפילים צוידו באמצעי הטלה. הושג שיתוף פעולה מלא בארגון המעפילים להתנגדות ימי ההפלגה האחרונים נוצלו לתרגולי התגוננות..

בקרבת חופי ארץ ישראל הוקפה האונייה במשחתות בריטיות ונדרשה להתמסר. קבוצת בריטים שעלתה לאונייה נזרקו למים רק שלושה פצועים נשארו במרפאה.
ב-28 בפברואר התחולל קרב בין המעפילים לחיילים הבריטיים הצוות הנחית את האנייה כ-50 מטר מחוף בת גלים. צוות חדר המכונות את מכונותיה ופתח את שסתומי הטביעה. בחוף היה מחנה צבאי בריטי ומעפילים שקפצו ושחו לחוף נתפסו.
שלושה מהמלווים הארץ-ישראלים של האונייה – ניסן לויתן, ישראל אוירבך ואברהם שביט- נחבאו בתוך מכלים בבטן האונייה עם תום הקרב עליה. בלילה, לאחר שהבריטים סרקו וירדו כולם מן האונייה המקורקעת. יצאו השלושה ממחבואם, שחו לחוף ודיווחו למטה ארגון ההגנה על קורות הקרב על האונייה. מערכות הפיץ חוברת מיוחדת בכותרת 'ספינת המרי שנועדה להיות דגם מופת של ספינת מעפילים.[10]

הדרכה בפלי"ם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שרכש ניסיון מעשי באניות מעפילים, לאחר חופשה של מספר חודשים נקרא על מנת לרכז קורס מס. 8 של הפלי"ם בקיסריה. לקראת סוף שנת 1947 נתמנה למפקד קורס חובלים החמישי של הפלי"ם.

שירות בחיל הים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במלחמת השחרור הצטרף אוירבך לחיל הים נעשה מפקדה של "דרום אפריקה" ו"חנה סנש".
מאוחר יותר נעשה מפקדה של שייטת הנחתות שהייתה בשלב היבנות ראשוני.
זמן קצר לאחר מלחמת העצמאות נוכח אוירבך כי לנחתות עליהן פיקד לא היו צפיות. זקף את התנפחות המפקדה בחוף על חשבון כלי השיט. והחליט שמקומו איננו בחיל הים. בחודש מאי 1949 סיים את תפקידו ויצא עם רעייתו לטיול באירופה כאורחי חברת צים בתיאודור הרצל (אוניית נוסעים).

.

ספנות קיבוצית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1949 נעשה חבר בקיבוץ מעגן מיכאל במגמה להקים חברת ספנות קיבוצית. בשנת 1950, הוסמך לדרגת קצין שני ועד סוף 1951 שימש, לסירוגין, כרב חובל של האנייה "שיאו", בדגל איטלקי העבירה חימוש לישראל למרות פיקוח של האו"ם למנוע זאת.[11] אשר היוותה את הגרעין הראשון ממנו צמחה מאוחר יותר, הספנות הקיבוצית.
המשיך להפליג באניות בדרגת קצין שני וראשון ובשנת 1954 הוסמך לרב חובל והא בעל תעודת סמיכות מס. 217.

תקופה קצרה שירת באנייה "שיאו" שבדגל איטלקי העבירה חימוש לישראל למרות פיקוח של האו"ם למנוע זאת.[12] אוירבך רכש ניסיון בקו למערב אפריקה על האנייה "צפונית".

בחודש מרץ 1955 יצא אוירבך לבקשת מנהל חברת צים ד"ר נפתלי וידרא כיועץ לקברניט, על אנייה "יפו" של חברת אל-ים אניות ונשלחה למערב אפריקה. קברניט ה"יפו" לא שעה לעצותיו של אוירבך והעלה את אנייתו לסלעים.[13][14] אוירבך נשלח לגרמניה לפקח על בניית אוניות עבור חברת הספנות הקיבוצית. אספת הקיבוץ נתבקשה לאשר שהמשפחה תצא גם היא ורות עבדה בחינוך נוער.
בסוף אוקטובר 1956 נגמרה בניית האנייה הראשונה 'פלמ"ח'. אוירבך עבר מתפקיד מפקח לתפקיד הקברניט ויצא עם "פלמ"ח" להפלגות בין חיפה לים האדריאטי.

על אף שאיפתו העזה הגיע אוירבך למסקנה כי חברת ספנות והקיבוץ אינם מסתדרים יחד. בקיבוצים צמחו אנשי ים שהעדיפו לעבור לחברות אחרות. הקיבוץ העדיף שחברים טובים ימלא תפקידי מפתח בקיבוץ עצמו.
לקיבוץ המאוחד היו אז שתי אוניות "פלמ"ח" ו"פלי"ם" מועסקות על ידי צים בשכירות. מספר חברי הקיבוצים בהן היה זעום.
בשנת 1959 בהחלטה שהגדיר אותה כ"הטראומה של חיי"[15] החליטה משפחת אוירבך לעזוב את הקיבוץ והמשפחה עברה לחיפה.

ספנות מסחרית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיד לאחר עזיבת הקיבוץ בשנת 1959 עלה אוירבך כקברניט על אוניית הנוסעים "ארצה" של חברת צים.[16] בנובמבר 1959 הועמדה "ארצה" לתיקונים ואוירבך עבר לאוניית המשא "תפוז" אוניה חדשה חיה ופעילה. מיד יצא להפלגה ארוכה למקסיקו וארצות הברית.
לאחר היציאה מניו יורק 12 בדצמבר 1959 בשעה 22:00 נכנס אוירבך עם האונייה 'תפוז' לסערת הוריקן 36 שעות קשות. גלי ענק שהציפו את הסיפון. מטען התחיל לזוז. ארגזים התנפצו, מים חדרו למחסנים, פוצצו חלונות וחדרו למגורים.
זרועות בארבעה מנופים התעקמו ונשברו עקב תזוזת מטען. סירת העבודה בסיפון הירכתיים נשברה.

אוירבך הקברניט החליט לפנות לאי ברמודה כנמל מסתור. שם בדקו את המטען והגיעו עיתונאים. "הם חשבים שהתמודדתי וניצחתי, ואני יודע את האמת: הפעם ריחם עלינו הים. יש לו זמן."[17] בשנים 1960–1963 למד בבית ספר גבוה לימאות בלונדון והוסמך לתאר "רב חובל בכיר"

מנהל הספנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

כשחזר מהלימודים בלונדון בשנת 1964 מונה אוירבך למנהל אגף הספנות והנמלים במשרד התחבורה. במסגרת תפקידו נכללה גם הוראה המכון להכשרה ימית בעכו.[ג] בתוקף תפקידו שימש גם כיו"ר רשות להובלה ימית במסגרת משק לשעת חירום.
במסגרת תפקידו השתתף בבדיקת ישימות כלי שיט אמפיבי של נאות הככר במפרץ אילת.
תפקיד זה מילא אוירבך עד שנת 1969.

החברה להובלת דלק[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1970 החברה הימית להובלת פרי נעשה מנהל החברה הימית להובלת דלק חברה בת של החברה הימית להובלת פרי. בתפקיד זה פיקח על בניית מכליות ענק במספנות בנורווגיה, ספרד וצרפת ותפעל אותן בחברה. בשנים 1971–1977 עבד אוירבך כקברניט בשדות הנפט באבו רודס וא-טור בסיני והייתה לו גם בעלות חלקית על אוניות אלה.

השכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנים 1981–1984 שהה באנגליה, שם למד לתאר שני בבית הספר לכלכלה בלונדון (London School of Economics) בנושא "מדיניות בשימושי ים".

משפחה ושארים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאי 1947 נשא אוירבך לאשה את אורסולה פיק אותה פגש לראשונה ביגור (אוניית מעפילים)[18] והקשר נוצר במחנות המעצר בקפריסין. אורסולה עברתה את שמה לרות ולזוג נולדו שלושה ילדים. הבת ליאורה נעשתה צלמת וחיה בניו יורק. הבן נועם נעשה קצין בחיל הים ולאחר מכן עסק בשילוח ימי. השלישי אסא אוירבך פרופ' לפיזיקה בטכניון – מכון טכנולוגי לישראל.

מקורות וקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אריה אליאב, הספינה אולואה סיפורו של ארטור, הוצאת עם עובד, 1967 מופיע בכינוי "עוזי".

עוזי (ישראל אוירבך) דו"ח על האונייה וג'ווד ארכיון תולדות ההגנה 14.222.

  • צבי הרמן, חלום הים של הקיבוץ מספרו הכובשים בים נתיבה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1978, עמ' 268–274.
  • אוטוביוגרפיה ים רוגש, גבה גלי בהוצאת הקיבוץ המאוחד בסיוע החבל הימי לישראל הקרן ע"ש משה פומרוק, 1992.
  • נחום בוגנר, ספינות המרי ההעפלה 1948-1945 הוצאה לאור משרד הביטחון, 1993, עמ' 152.
  • יוסף אלמוג ושמואל ינאי, השערים פתוחיםאסופת זכרונות ההעפלה 1948-1945 הוצאת קרן הפלי"ם, 2001, עמ' 45–56.
  • אברהם זהר ומאיר פעיל, הפלמ"ח הימי (פלי"ם), משרד הביטחון הוצאה לאור, 2001, עמ' 28,36, 38, 80, 93, 99, 215.
  • דניאלה רן, בין ספינה לרציף תולדות לשכת הספנות הישראלית 1982-1932, פרדס הוצאה לאור, 2008, עמ' 187.
  • אריק קרמן, אוניית המלחמה של המעפילים, הוצאת אריה ניר, 2009, עמ' 90, 101, 103,
  • הלל ירקוני, אוירבך ישראל השלמות לספר הים, האנייה ועם ישראל, בשלבי פרסום.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ישראל אוירבך בוויקישיתוף

ביאורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ בחינוך הקיבוצי היו בדרך כלל משבצים את תלמידי חוץ למשפחה קולטת אך כאן לא היה כך.
  2. ^ משמאל לימין רב החובל ג'ייקוב ליכטמן, ג'ו בוקסנבאום, דב מגן, ישראל רותם, וישראל אוירבך. ג'ו בקסנבאום וישראל רותם לא הפליגו עם הוג'ווד.
  3. ^ בספר זכרונותיו עמ' 186 כתב "הקמת המכון להכשרת קצינים בעכו". אך המכון נפתח לראשונה בסוף שנות החמשים.
  4. ^ מימין לשמאל: רות, ליאורה, נועם וישראל אוירבך, אסא מלפנים.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ישראל אוירבך עמ' 176.
  2. ^ ישראל אוירבך עמ' 178.
  3. ^ ישראל אוירבך עמ' 182.
  4. ^ ישראל אוירבך עמ' 179.
  5. ^ וג'ווד הובאה אתמול לנמל חיפה, דבר, 27 ביוני 1946
  6. ^ ישראל אוירבך עמ' 45.
  7. ^ ישראל אוירבך עמ' 55-42.
  8. ^ אריה אליאב, הספינה אולואה עמ' 103.
  9. ^ נחום בוגנר עמ' 158.
  10. ^ נחום בוגנר עמ' 167
  11. ^ הלל ירקוני עמ' 54.
  12. ^ הלל ירקוני עמ' 54.
  13. ^ ישראל אוירבך עמ' 106.
  14. ^ הלל ירקוני, 75 שנות ספנות עברית בארץ ישראל, עמ' 95. תיקוני טעויות והשלמות - "ננטשה על השרטון"
  15. ^ ישראל אוירבך עמ' 163.
  16. ^ הלל ירקוני, 75 שנות ספנות עברית בארץ ישראל, הוצאת אפי מלצר, 2005, עמ' 93.
  17. ^ ישראל אוירבך עמ' 179.
  18. ^ ישראל אוירבך, עמ' 54.