תאולוגיית החילופין
 |
יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי.
| |
| יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. | |
תאולוגיית החילופין היא מונח שנטבע כדי לתאר יסוד אמוני מרכזי בנצרות, לפיו מאז בואו של ישו, הכנסייה היא היורשת הבלעדית של בחירת עם ישראל ומהווה את עמו היחיד של אלוהים. תפיסה זו משתלבת באמונה שתוקף התורה כמערכת מחייבת פקע. לרעיון החילופין, או העליונות, יש מספר פרשנויות וביטויים בכתבי הוגי הנצרות, מאבות הכנסייה ועד התקופה המודרנית.
הברית החדשה[עריכת קוד מקור | עריכה]
כבר בבשורה על-פי יוחנן פונה ישו לאחד מתלמידיו ומתארו כ"הִנֵּה בֶאֱמֶת בֶּן־יִשְׂרָאֵל" (ἀληθῶς Ἰσραηλίτης). הבשורה, שמחבריה נרדפו והוקעו מתוך הקהל היהודי הרחב, נכתבה מתוך ההשקפה – שנשאבה מפרשנות דברי הנביאים והייתה נפוצה למדי בימי בית שני, כעולה בין היתר ממגילות מדבר יהודה – לפיה בקץ הימים המתקרב תיוושע רק "שארית ישראל" ורוב היהודים יכחדו. באופן דומה לכיתות אחרות, הנוצרים היוחנניים ראו עצמם כ"שארית" זו ואת יתר העם כפושעים ומחללי קודש שדינם לאבדון.[1] בחזון יוחנן מזהיר הכותב מפני "הָאֹמְרִים יְהוּדִים אֲנַחְנוּ וְאֵינָם כִּי אִם־כְּנֵסֶת הַשָּׂטָן" (ניסוח שחוקרים הצביעו על דמיונו לרעיונות המובעים בכתבי כת היחד מקומראן, שאף חבריה ראו עצמם באור דומה), כנראה מתוך סברה שרק הכיתה הנוצרית שלו מהווה את עם ישראל.[2]
באיגרת אל הרומאים (ט' ו'-י"ג) כתב פאולוס השליח: ”כִּי לֹא־כֹל אֲשֶׁר מִיִּשְׂרָאֵל יִשְׂרָאֵל הֵמָּה׃ וְלֹא מִפְּנֵי שֶׁהֵם זֶרַע אַבְרָהָם כֻּלָּם בָּנִים כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע׃ כְּלוֹמַר לֹא בְנֵי־הַבָּשָׂר הֵמָּה בְּנֵי הָאֱלֹהִים כִּי אִם־בְּנֵי הַהַבְטָחָה הֵם הַנֶּחֱשָׁבִים לְזָרַע... כַּכָּתוּב וָאֹהַב אֶת־יַעֲקֹב וְאֶת־עֵשָׂו שָׂנֵאתִי”. באיגרת אל הגלטים (ו' ט"ו) הוסיף: ”וְכָל־הַנֹּהֲגִים כַּשּׁוּרָה הַזֹּאת שָׁלוֹם וְרַחֲמִים עֲלֵיהֶם וְעַל־יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר לֵאלֹהִים”. ציטוטים אלה מובאים בדרך כלל כעדות מוקדמת חשובה למושג החילופין, אך רוב החוקרים מעריכים כיום כי בתקופה זו פאולוס עדיין התייחס ליהודים בלבד כ"ישראל" וטרם השווה בין יהודים נוצרים למומרים החדשים מקרב הגויים. דעה דומה בבסיסה מובעת כיום גם כלפי אמרות מקורבות של פטרוס.
אבות הכנסייה ובימי הביניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
עם החרפת הפולמוס היהודי-נוצרי, הלך והקצין השיח. בדיאלוג עם טריפון היהודי (פרק 135) ליוסטינוס מרטיר[3], הופיע לראשונה הטיעון לפיו הכנסייה היא המחזיקה במעמדו של ישראל: ”אנחנו, אשר נחצבנו ממעי המשיח, הננו גזע ישראל האמיתי” (Ἰσραηλιτικὸν τὸ ἀληθινόν)[4] חוקרים הבחינו בגוונים רבים בהתייחסויות אבות ומנהיגי הנצרות לנושא החילופין.
חלוקה בסיסית אחת היא בין גישת הענישה, הגישה המעשית והגישה המבנית. הראשונה מדגישה את זניחת "ישראל שבבשר" על ידי אלוהים עקב חטאיו המתמשכים, סירובו לשמוע לתוכחות נביאים במשך מאות שנים ולתקן את דרכיו ולבסוף דחייתו את ישו. היא מצביעה על חורבן המקדש והפסקת הקרבנות כמסר ישיר המעיד על הבחירה החדשה. תפישה זו הייתה נפוצה במיוחד בקרב אבות הכנסייה, בתקופה בה היה הפילוג טרי והיה מספר ניכר של יהודים-נוצרים או בעלי רקע כזה. כך, למשל, אוסביוס מקיסריה פירש את ארבעים השנים שעברו מן הצליבה ועד לחורבן הבית כתקופת חסד המקבילה לדור המדבר, בה ניתן ליהודים זמן להתחרט על הריגת ישו ושבמהלכה מעמדם בעיני אלוהים עדיין היה דינמי, במעין תקופת-מעבר שנחתמה עם הריסת המקדש שהיוותה עונש צפוי מראש בידי הנביאים למי שלא ישוב בו. לקטנטיוס (אנ') הכריז בחלק הרביעי של Institutiones Divinae שכתב סביב 310 (פרק י"א): "אם לא יכפרו על חטאותם אשר עשו ושבו אל אלוהיהם, ישנה בריתו וחיי עולם ייתן לגויים, וייבחר לו עם נאמן מבין זרים." גם מרטין לותר היה מצדד קיצוני במודל הענישה.
הבנה אחרת היא ההחלפה המעשית, שעוינת פחות ומדגישה את ההיבט של החילופין כמוכתבים מראש כחלק מתוכנית הבריאה של אלוהים, שכיוון לכך שיבוא יום ועם ישראל יוחלף על ידי גוף אוניברסלי שיישא את דברו לקצווי ארץ. בכך השלים "ישראל שבבשר" את ייעודו בהיסטוריה ותפקיד העם הנבחר עבר לידי הנוצרים, "ישראל שברוח".
קנדל סולן הצביע על עוד גישה, מוצהרת פחות ומובלעת, אותה כינה "מבנית". זו שואבת מפרשנות נפוצה למעמד הברית הישנה בקרב תאולוגים רבים: הסיפור המקראי רלוונטי רק בחלקו בתחילת ספר בראשית העוסק בחטא הקדמון, ומרגע הגירוש מגן עדן ועד לבוא ישו הקשר בין המין האנושי לאל לקוי וזניח. התפישה המבנית כמעט ומתעלמת מהקנון התנ"כי ומתפקיד ישראל בו.
גם האופן בו התחוללו החילופין איננו מושא להבנה אחידה. יש שהדגישו, בהתאם לתפישת הענישה, כי מעמד העם הנבחר פקע באחת עם תחיית ישו מן המתים, ומעתה כל אדם מתחיל מאפס וחייב להיכנס לגוף החדש. מודל אחר הוא אינטגרטיבי יותר: היהודים הנוצרים, ובעיקר הקהילה הנוצרית המקורית בירושלים, נותרו לבדם בחזקת נבחרים והיוו את הגרעין אליו נסתפחו הנוצרים הגויים.
במאה העשרים והלאה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בעיקר מאז השואה, עומעם רעיון החילופין ואצל הוגים מסוימים אף בוטל לגמרי. קרל בארת, מגדולי התאולוגים הפרוטסטנטים, קבע שעם ישראל נותר בחזקת עד לאמיתות התנ"ך עבור הנוצרים, והכיר בכך שיש לו מעמד מסוים ככזה גם לאחר בוא ישו. מצד הקתולים, קבעה ועידת הוותיקן השנייה בהצהרת "נוסטרה אטאטה" מ-1965: ”נכון הדבר שהכנסייה היא עמו החדש של האלוהים (novus populus Dei). אף על פי כן, לא ניתן לדבר על היהודים כדחויים או מקוללים, כאילו הדבר נובע מכתבי הקודש.” חוגים ליברליים אף ניסו לבטלו כליל: פול ון ביורן האפיסקופלי הטיף לדגם אחר, נטול חילופין, שלפיו "מציאות היהודים, הקיימת בהיסטוריה מתוקף בחירתם, ואמונתם על אף אי-אמונתם, היא מוצקה ואמיתית לא פחות משל הכנסייה." דעות דומות נפוצות כיום בקרב מספר ניכר מהכנסיות, והצהרות רבות הבהירו כי עם ישראל לא הוחלף על ידי הכנסייה ויש לו עוד תפקיד בתוכניתו של אלוהים.
עם זאת, בעלי השקפה אורתודוקסית, כמו אגודת הקדוש פיוס העשירי הקתולית, דוחים מכל וכל נימה פייסנית כזו וממשיכים להחזיק בגרסה נחרצת של תאולוגיית החילופין. בניגוד לכך, ליברלים קיצוניים ספורים, לרוב לא מתוך הממסד, תומכים בהכרה ביהדות כדת לגיטימית המציעה ישועה שאינה מותנית בקבלת הנצרות.
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Michael J. Vlach, Has the Church Replaced Israel?: A Theological Evaluation, B&H Publishing Group, 2010. עמ' 9-21.
- Christopher Zoccali, Whom God Has Called: The Relationship of Church and Israel in Pauline Interpretation, 1920 to the Present, Wipf and Stock, 2010.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ W. A. Meeks, “'Am I a Jew?' Johannine Christianity and Judaism”, בתוך: יעקב ניוזנר (עורך), Christianity, Judaism and Other Greco-Roman Cults, הוצאת בריל, 1975. עמ' 163-186
- ^ Mary C. Boys, Seeing Judaism Anew: Christianity's Sacred Obligation. Rowman & Littlefield, 2005. עמ' 65.
- ^ Philippe Bobichon, "Millénarisme et orthodoxie dans les écrits de Justin Martyr" in Mélanges sur la question millénariste de l’Antiquité à nos jours, Martin Dumont (dir.), Paris, 2018, pp. 61-82 online.
- ^ Philippe Bobichon, JUSTIN MARTYR, Dialogue avec Tryphon, édition critique. VOLUME I: Introduction, Texte grec, Traduction, Coll « Paradosis », éditions universitaires de Fribourg, 2003 online