ישראל היילפרין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אין תמונה חופשית

ישראל היילפרין (10 בינואר 1910[1]1971) היה היסטוריון ישראלי, חוקר יהדות מזרח אירופה, פרופסור באוניברסיטה העברית בירושלים.

תולדותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישראל היילפרין נולד בביאליסטוק שבפולין. היה נכדו של ר' חיים נפתלי הרץ היילפרין, ראב"ד ביאליסטוק, ונינו של אביו, רפאל יום טוב ליפמן היילפרין (1816–1879), רבה הנודע של ביאליסטוק, מחבר הספר עונג יום טוב.

בשנת 1934 עלה לארץ ישראל ונרשם כסטודנט באוניברסיטה העברית. עבודת הגמר שלו התמקדה בעליות הראשונות של החסידים לארץ ישראל (עליית החסידים). העבודה התפרסמה גם כספר, ככרך הרביעי בהוצאת ספריית שוקן - מחקרים ומקורות בתורת הסוד בישראל.[2]

הוא התמחה בתולדות היהודים במזרח אירופה, ומשנת 1949 חוקר, מרצה ופרופסור באוניברסיטה העברית.

במרוצת השנים חיבר ופרסם מחקרים רבים בתולדות עם ישראל. הוא ההדיר את פנקס ועד ארבע הארצות, ובכך העמיד לחוקרים מקור חשוב ביותר לחקר הקהילה היהודית בפולין. השתתף בעריכת כתב העת "ציון" של החברה ההיסטורית הישראלית בירושלים, וכן, ערך את האנתולוגיה ספר הגבורה, העוסקת בגבורה, הגנה והקרבה של יהודים מהעת העתיקה עד העת החדשה. היילפרין בטא באנתולוגיה זו, בבחירת המקורות ובביאורים, את תפיסתו הייחודית על

"גבורה וקוממיות יהודית, שלא פסו מישראל אף בימי שפלות וענות, ונחשפות חוליות-קשר נעלמות בין מגיני מצדה, לבין אלה שהרימו, לאחר אלף ושמונה אות שנה את נס ההגנה העברית והעפילו לשוב ולעלות בחומותיה".[3]

הסופר ש"י עגנון נעזר רבות בידע הנרחב של פרופ' ישראל היילפרין, בתיאוריו הספרותיים את יהדות אירופה. כמו כן, סיפר עגנון על בני משפחת היילפרין הנודעת, בפתיח סיפורו "הפקר", וכן במאמר שפרסם בעיתון "הארץ" תחת הכותרת: "מר היילפרין האח של מר היילפרין".[דרוש מקור]

על שמו נקרא רחוב בבאר שבע, ובירושלים בסמוך למקום מגוריו בשכונת רחביה.

אחיו הגדול, פרופ' ליפמן היילפרין, היה דקאן בית הספר לרפואה של האוניברסיטה העברית, ומנהל המחלקה הנוירולוגית בבית חולים הדסה בעין כרם.

מספריו (מבחר)[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפרי עטו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מבואות,[4] איגרות חסידים מארץ ישראל: מן המחצית השנייה של המאה הי"ח ומראשית המאה הי"ט, (בתוספת הערות ומבוא כללי על ידי יעקב ברנאי), ירושלים: הוצאת יד יצחק בן-צבי, תש"ם. ‫
  • יהודים ויהדות במזרח אירופה: מחקרים בתולדותיהם, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, תשכ"ט (1968). ‬

ספרים שערך[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ספר הגבורה: אנתולוגיה היסטורית-ספרותית, תל אביב: הוצאת עם עובד, 1941, 1944, 1950, 1977. ‫
  • בית ישראל בפולין: מימים ראשונים ועד לימות החורבן, א-ב, ירושלים: הוצאת המחלקה לענייני הנוער של ההסתדרות הציונית, תש"ח-תשי"ד.
  • פנקס ועד ארבע ארצות: לקוטי תקנות, כתבים ורשומות, (בתוספת מלון, מפתחות, תצלומים ומפה של בית ישראל דד"א), ירושלים: מוסד ביאליק, תש"ה. מהדורה שנייה (מורחבת, בעריכת ישראל ברטל), ירושלים, תש"ן. ‬
  • חבורי רבי יום-טוב ליפמן הלר וכתביו, רשימה ביבליוגרפית, 1930.‫ ‬
  • ספר חמדת ישראל, על חמשה חומשי תורה, כולל כל תרי"ג המצות,‬ 1950. ‫
  • ארגונם של יהודי אירופה במחצית הראשונה של המאה ה-י"ט,‬ 1963.
  • פנקס התקנות של בני מדינת אנשׂבך, ירושלים: האוניברסיטה העברית - הפקולטה למדעי הרוח - החוג להיסטוריה של עם ישראל, תשכ"ד. ‫
  • דברים, 1965.
  • ראשית תנועת-העבודה היהודית, 1955.
  • השתדלויות ושתדלנות, למען היהודים הנרדפים ברוסיה הצארית, 1967. ‫
  • חול ומועד: אורח חייו של אדם מישראל - קובץ של כתבי מיכל יצחק רבינוביץ', ההסתדרות הציונית - המחלקה לענייני הנוער והחלוץ, תשכ"ה

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ תאריך הלידה המדויק ע"פ: Jewish book annual, 42 (New York: Jewish Book Council, 1984), p. 213.
  2. ^ היילפרין כתב בו: "חיבור זה שימש בשעתו עבודת סיום באוניברסיטה העברית בירושלים.", וכן מודה למר ב. דינבורג "שעורר אותי על נושא זה.", ולפרופ' ג. שלום אשר "העיר לי כמה הערות, אף קיבלני לאכסניא שלו"; ישראל היילפרין, העליות הראשונות של החסידים לארץ ישראל, בתוך: מחקרים ומקורות בתורת הסוד בישראל, (עורך: גרשם שלום): ירושלים ותל אביב: הוצאת שוקן, תש"ז-1947, עמ' 80.
  3. ^ ישראל היילפרין, דברי פתיחה, ספר הגבורה, עמ' טז.
  4. ^ מתוך: "העליות הראשונות של החסידים לארץ-ישראל"