ישראל המאירי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ישראל המאירי

ישראל המאירי (נולד ב-1948) הוא סופר, מחזאי וחוקר דרמה ישראלי. המאירי מלמד דרמה וכתיבה דרמטית, פרופסור חבר בחוג לספרות עברית והשוואתית באוניברסיטת חיפה.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישראל המאירי נולד וגדל בקיבוץ גבעת חיים מאוחד. בצה"ל שירת כחובש קרבי בצנחנים. סיפוריו הראשונים התפרסמו בעת שירותו הצבאי בכתבי עת שונים. במהלך השנים עבד כמורה בבית ספר תיכון ופרסם ביקורות ספרות ותיאטרון וסיפורים בכתבי העת "מבפנים", "עתון 77" ובעיתונים "ידיעות אחרונות", "דבר" ו"למרחב".

סיים תואר ראשון בחוג לתורת הספרות הכללית ובחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב, המשיך לתואר שני וסיים תואר דוקטור באוניברסיטת חיפה בהדרכתו של פרופ' אברהם עוז. עבודת המאסטר עסקה בתפקיד השירים (songs) במחזותיו של ויליאם שייקספיר. עבודת הדוקטור שלו עוסקת בהופעת "האחר המיתי" במחזותיהם של י"ח ברנר, נסים אלוני וחנוך לוין. במרץ 2015 הועלה לדרגת פרופ׳ (חבר) בפקולטה לספרות עברית והשוואתית, אוניברסיטת חיפה. פרופ' המאירי הוא מרצה בכיר לדרמה ולכתיבה דרמטית בחוג לספרות עברית והשוואתית באוניברסיטת חיפה ובמכללה האקדמית אורנים.

ישראל המאירי זכה בפרס היצירה מקרן ראש-הממשלה ע"ש לוי אשכול לשנת תשמ"ו 1986 ובפרס כתב העת 'מאזנים' לפרוזה (1984).

נשוי לד"ר אביבה המאירי, אמנית ומרצה לאמנות. אב לארבעה, מתגורר באמירים שבגליל מאז שנת 1975.

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ועדת השופטים בראשות נתן זך שבחרה בהמאירי כאחד הזוכים בפרס ראש הממשלה לשנת 1986 כתבה:

”כמי שהותיר כבר את בוסר המתחילים הרחק מאחוריו, מסתמנים קווי ייחודה של יצירתו של ישראל המאירי: הארת המוכר והשגרתי בהבזק לא צפוי, החושף את הנעווה והמעוות שמתחת לפני השטח היומיומיים השגורים, כביכול. ישראל המאירי, רואה בסיפוריו את שאין אחרים, כולל גיבוריו הישראלים במובהק, רואים בעצמם. הוא מציג לפנינו את המפחיד, המסתתר והנוטה להתערער במה שנראה כלפי חוץ איתן ובטוח. ברגישות שאינה שכיחה, הוא מגלה בנופים המוכרים לנו ולו את הפנים שמתחת לפנים ברגע הדרמאטי, המשברי, שבו הוא מתמקד, בנשור המסיכה… “

אסופת סיפורים שנכתבו בעיקר בעת השירות הצבאי, וגיבוריהם ברובם צעירים. כמה מן הסיפורים עוסקים בקטע אפל מחיי הצבא ואחרים מתרחשים בקיבוץ, בדירת סטודנטים בתל אביב או בעת מסע בארצות הברית. הסיפור "בן דודי אפרים בא לתל אביב" מספר על נכה מלחמה קטוע רגליים שמשוטט בחוצות תל אביב בעזרת מוטות הברזל שהחליפו את גפיו. בסיפור "איפה שהוא בסביבות נס ציונה" הגיבור מחפש אחר חברו מנוער שאושפז בבית משוגעים.

  • הרביעי, 7 סיפורים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1981

סיפורים העוסקים במשפחה, זוגיות, חברות, ומתרחשים במקומות ונופים שונים: דירת סטודנטים בתל אביב, בסיס צבאי מדברי, קיבוץ במרכז הארץ, בית חולים. כמה מן הסיפורים בודקים את גבולות הריאליזם, כשהם מתייחסים ללא מודע או לחלומי, להזוי. בסיפור "מיקי" הפותח את הקובץ מתאשפז הגיבור, דתי, בעל משפחה, וזוכה בבית החולים לטיפולו המיוחד של נער מוזר.

נובלה ושלושה סיפורים על נשים וגברים הגרים ביישוב קטן בנוף גלילי הררי, בגבול הצפון. "אש בקוצים", הנובלה שעל שמה קרוי הספר, מספרת על מערכת היחסים בין בני זוג צעיר המגיעים למושב בגליל בראשית שנות השבעים. בעוד הם מנסים להתאקלם במקום ולהקים משפחה, נחשפים יחסיהם המתוחים והסוד שכל אחד מהם נושא עמו.

  • הלבנים, הוצאת עם עובד, 1985

הרומן הראשון פרי עטו של המאירי. קבוצת צעירים שהצבא והמלחמה מפגישים אותם זה עם זה בישראל שבין מלחמת ששת הימים למלחמת יום-הכיפורים. המפגש ביניהם נמשך גם בחיים האזרחיים, בנופה של מושבה ותיקה ליד הכנרת, וכל אחד מהם מנסה לממש את שאיפותיו ואת חלומותיו באמצעות קשריו עם האחרים. המפגש יוצר עימות בין חיי משפחה ועבודת-אדמה לבין חריפות החוויה של חיי 'חבורה' על טקסיה ומריבותיה.

במרכז הספר - סיפורה של אישה צעירה, יהודיה שנישאה לא מכבר ומבקשת להרחיב את ביתה במושב גלילי; זהו גם סיפורם של שני הבנאים – האחד נוצרי והאחר מוסלמי, ופרשת היחסים הסבוכה והמרתקת בין השלושה. גם בסיפורים האחרים שבקובץ, מקום ההתרחשות מרוחק ושומם וגיבוריהם חיילים ב'סדיר' ובמילואים; ילדה על סף התבגרותה; גבר ואישה הנפגשים ברכבת ועוד.

  • ליל זיכרון, הוצאת עם עובד, 1990

ציר עלילת הרומן מתרחש בכמה ימים ולילות טעוני מתחים, חיצוניים ופנימיים, בקיבוץ ותיק בתחילת שנות השבעים. גיבורי הרומן, רובם בני הדור השני, נקלעים למאבקים, לסכסוכים ולניסיונות לבוא לידי מגע עם החיים ועם המתים.

תשעה סיפורים קצרים שבהם נפרשים חייהם של נשים וגברים ישראליים, שכל אחד מהם מסתיר סוד אפל. אלה הן תשע חידות מורכבות ומלוטשות, שבהלך פענוחן מתגלים קשרים מצמררים, סטיות מיניות ויצרים אלימים וסטריאוטיפיים גזעניים, לעתים סמויים ולעתים גלויים ובוטים.  

  • סימביוזה, הוצאת עם עובד, 2000

דניאל הוא מנהלה הקשוח של שמורת טבע בצפון הארץ, החוקר את חיי המין של הצרעות. הוא מסתבך בעלילת אהבה אותה חולקות איתו חברתו רותי, חיילת המשרתת בשמורה ועוסקת בהדרכת טיולים ואשתו אורנה. ברקע משולש האהבה הטראגי אורבת פרשה אפלה של ספק רצח ספק התאבדות, המעיבה על החיים בשמורה ומתפענחת לקראת הסוף.

הספר תורגם לצרפתית:

"Symbiose" ,Traduit de L'hebreu par Katherine Werchowski, Editions Gallimard, Paris, 2003

"Symbyose", Aus dem Hebraischen von Markus Lemke, ולגרמנית: Deutscher Taschenbuch Verlag, Munchen, 2003

הרומן מספר על קבוצת שחקנים צעירים, יהודים וערבים, שהכירו בימי האוניברסיטה בשנות השבעים, והם שבים ומתלכדים בבית ישן ביפו בתחילת שנות השמונים על רקע מלחמת לבנון הראשונה, כדי להעלות מחזה פוליטי, שעניינו פרשיית מרד ובגידה במלחמת העולם השנייה. העלילה מסופרת מפיו של בני לחיאני, שחקן תיאטרון מתוסכל שמתגורר בגליל עם אשתו, שם הם מגדלים את רמי, ילד אוטיסט מאומץ. לחיאני משתוקק למלא תפקיד של גיבור, אולם נאלץ להסתפק בתפקידים קטנים של מלצרים ומשרתים ומשמש כנהג וטבח של אנשי החבורה. בתפקיד הראשי בהצגה זוכה אקרם, שחקן ערבי נוצרי יליד יפו. הגיבורים נקלעים לסבך של יחסים ארוטיים, בריתות ובגידות היוצרים מפנים בלתי צפויים בעלילה, עד לסיומה המפתיע, הגובה מחיר כבד מכולם.

  • אש במדרון, הוצאת עם עובד, 2012

חוקר ביטוח מגיע למושב נידח בגליל לחקור שריפה שפרצה בו במאי 2002, ושבה גם נפצע קשה כשהיה בתפקיד אחר ובחזות אחרת. במקביל, הוא מנסה למצוא את שירה, בת המושב שאתה בילה בליל השריפה. במהלך החקירה נחשפת דרמה יצרית ומתגלים קשרים סבוכים בין גיבורי הרומן הנמנעים מלסייע בחקירה פן יחשפו סודותיהם. בסבך זה מעורבים גם פועלים ערביים העובדים במקום וגם אנשי הבסיס הצבאי המשקיף על היישוב מראש ההר.

  • הדרמה של האחר המיתי : עיון בחמישה מחזות בעקבות לוינס, רסלינג, 2013

הספר עוסק ב"האחר המיתי" – סוג ייחודי של דמות שהמאירי מגדיר מתוך מושג 'האחר' אצל עמנואל לוינס והוגים אחרים, ומתוך גישות שונות למיתוס. בתפיסתו של לוינס המפגש עם 'האחר' מתואר כמומנט דרמטי ותובעני; המאירי קושר בין מומנט זה ובין התייחסותו של לוינס לסוגיות פואטיות. ביחס לכך דן המאירי בתפיסתו של לוינס את האמנות כ'צל' של המציאות וכפעילות שמקורה במיתוס. "האחר המיתי" נכנס כ'צל' למציאות המעוצבת על הבמה ובכך מהפך או מגדיר מחדש תבניות ז'אנריות וסגנוניות.

במרכז הדיון המחזות "מעבר לגבולין" מאת ברנר, שנכתב בלונדון בשנת 1907,"פונדק הרוחות" מאת אלתרמן (1962), "הכלה וצייד הפרפרים" מאת אלוני (1967), "הילד חולם" מאת חנוך לוין (1993), ו"חברון" מאת תמיר גרינברג (2007). הספר עוסק בייצוגי 'האחר' גם במחזותיהם של אוריפידס, שייקספיר, איבסן, קוקטו ואלבי.

סיפורים ושירים באנתולוגיות ובכתבי עת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. "מקום של אש, שירים מן המלחמה" (עריכה: ר. קלינוב, ע. שביט, הקיבוץ המאוחד, 1975) השיר "במטוס מרפידים ללוד", עמ' 31.
  2. "מאה שירים לחייל" (עריכה: חיים גורי, מ. ברינקר, ע. פליישר. הוצאת 'ספרייה לחייל, 1978) השיר: "במטוס מרפידים ללוד", עמ' 113.
  3. "עתון 77", שנה ד, מס. 24, דצמבר 1980, בעריכת יעקב בסר. הסיפור "מעבר לפינה", עמ' 12–13.
  4. "ואין תכלה לקרבות ולהרג: שירה פוליטית במלחמת לבנון", בעריכת חנן חבר ומשה רון, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1983. השיר:"שיר התמסרות".
  5. "סיפורים, מבחר עיתון 77" (עריכה:י. בסר, הוצאת דומינו 1984), הסיפור "הרביעי", עמ' 135–149.
  6. גיליון "מאזניים" -40 שנות סיפורת עברית ליום העצמאות, 5-4, יוני-יולי 1988, עריכה: חיים פסח, אשר רייך, הסיפור: "קו ההר", עמ' 75–83.
  7. "אפס שתיים", גיליון מס.1, אביב 1992. עורכים: יגאל שוורץ וצרויה שלו. הוצאת כתר, ירושלים. הסיפור "בחולצה ירוקה", עמ' 109–116.
  8. "50 ישראלים קצרצרים" (עריכה: חנן חבר, משה רון, הוצאת הספריה החדשה, הקיבוץ המאוחד, 1999), הסיפור "בשעה מאוחרת מאוד", עמ' 68–73.

מחזות שהועלו בתיאטרון[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. 1975 - "חיבוק", התיאטרון הקאמרי, בימוי: תום לוי.
  2. 1982- "מוזיקת לילה", פסטיבל עכו, בבימוי המחבר.
  3. 1985- "עוולה", הבימה, עיבוד לסיפורי ברנר, בימוי: עמית גזית.
  4. 1991- "קרקורים", פסטיבל עכו, בימוי: אריה אלדר.
  5. 1996 - "עד הים", תיאטרון חיפה, בימוי: אילן תורן.
  6. 1997- "גזר דין", ע"פ קפקא, פסטיבל עכו; הועלה גם בסמינר הקיבוצים, המחלקה לדרמה (2003) בימוי: אילן תורן.
  7. 1999- "סימביוזה", בית ליסין, קריאה מבוימת, בימוי: יגאל עזרתי.
  8. 2010- "מעבר לגבולין", עיבוד לי. ח. ברנר, קריאה מבוימת; המחזה הועלה גם בהפקה מלאה (2012) - בימוי: אילן תורן. החוג לתיאטרון, אוניברסיטת חיפה.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

על הספר אש במדרון

על הספר שחקנים

על הספר הדרמה של האחר המיתי