ישראל יובל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ישראל יעקב יובל

ישראל יעקב יובל (נולד ב-1 באוקטובר 1949) הוא פרופסור מן המניין בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטה העברית. ראש אקדמי של בית ספר ג'ק, ג'וזף ומורטון מנדל ללימודים מתקדמים במדעי הרוח באוניברסיטה העברית, מייסדו ומנהלו האקדמי הראשון של מרכז סכוליון.

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

יובל נולד בקיבוץ הדתי שדה אליהו. בהיותו ילד עזב עם הוריו את הקיבוץ. יובל למד בישיבת היישוב החדש בתל אביב ובישיבת ההסדר, ישיבת הכותל, בה למד עד 1973. באותה שנה החל ללמוד בחוגים להיסטוריה של עם ישראל ותולדות המחשבה היהודית באוניברסיטה העברית בירושלים, ובתקופה זו יצא בשאלה. עשה עבודת דוקטורט על תולדות היהודים בגרמניה בשלהי ימי הביניים ולצורך כך שהה שנתיים בקלן שבגרמניה, שם למד גרמנית והיסטוריה גרמנית. קיבל דוקטורט בציון מעולה ב-1985[1] על עבודה בנושא: "רבנים ורבנות בגרמניה, 1500-1350", אותו עשה תחת הדרכתם של פרופ’ חיים ביינארט ופרופ’ אברהם גרוסמן.

שימש עוזר מחקר בפרויקט ספר היישוב ג של יד יצחק בן-צבי ומזכיר המערכת של כתב העת תרביץ. מאז שנת 1998 הוא משמש ביחד עם פרופסור מיכאל טוך מירושלים ופרופסור סטפן רוהרבכר מדיסלדורף עורך ראשי של גרמניה-יודאיקה, מפעל ישראלי-גרמני המוציא לאור לקסיקון היסטורי-גאוגרפי של הקהילות היהודיות בגרמניה מראשיתן ועד העת החדשה.

לימד באוניברסיטת תל אביב, שימש מרצה בכיר באוניברסיטה הפתוחה, ומרצה אורח באוניברסיטת טריר שבגרמניה, באוניברסיטה החופשית בברלין, באוניברסיטת היידלברג ובאוניברסיטת פרינסטון. כמו כן כיהן כעמית מחקר באוניברסיטת פנסילבניה. הוא ייסד בשנת 2002 את סכוליון – מרכז למחקר רב תחומי בלימודי היהדות באוניברסיטה העברית ועומד מאז בראשו. ב-1 בפברואר 2012 סיים את תפקידו כראש סכוליון ומאז משמש מנהל בית ספר מנדל ללימודים מתקדמים במדעי הרוח באוניברסיטה העברית.

ב-7 במרץ 2016 הוענק לפרופסור יובל אות הכבוד ההצטיינות במסדר הרפובליקה הפדרלית של גרמניה (Verdienstkreuzes am Bande des Verdienstordens der Bundesrepublik Deutschland). האות ניתן ליובל על מחקריו בתחום הדימויים ההדדיים של יהודים ונוצרים אשר זכו להכרה בינלאומית.

נשוי לאסתר לבית ריינר ולהם שלוש בנות.

מחקריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

יובל התרכז בראשית עבודתו המחקרית בתולדות היהודים בגרמניה בימי הביניים. הוא החל בתולדות הרבנות האשכנזית, ובה עוסק ספרו הראשון "חכמים בדורם: המנהיגות הרוחנית של יהודי גרמניה בשלהי ימי הביניים", הוצאת מאגנס, 1988. כמו כן חקר את ההיסטוריה האינטלקטואלית של יהודי גרמניה, את חיי המשפחה שלהם ואת יחסיהם עם הסביבה הנוצרית. בשנות התשעים פנה יותר ויותר לחקר היחסים בין הנצרות ליהדות החל במאה הראשונה לספירה ועד שלהי ימי הביניים. בנושא זה עוסק ספרו השני: "שני גויים בבטנך: יהודים ונוצרים – דימויים הדדיים", שראה אור בהוצאת עם עובד בשנת 2000.

תקנות נגד ריבוי גירושין בגרמניה במאה ה-ט"ו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1983, עוד לפני תום סיום הדוקטורט שלו, התפרסם בכתב העת ציון, מאמר בו מערער יובל על התמונה המקובלת, לפיה חיי הנישואין בחברה המסורתית נהנו תמיד מיציבות, ותופעת הגירושין בהם לא הייתה שכיחה. לטענת יובל יש סימנים לכך ששיעור הגירושין בקרב יהודי גרמניה בסוף ימי הביניים היה גבוה ביותר, והתחלופה של בני זוג הייתה שכיחה בהתאם. יובל תולה זאת במערך הכלכלי היהודי שבו הפרנסה הייתה מבוססת על הון נושא רווחים באמצעות הלוואה בריבית, דבר שאיפשר פירוק קל של משקי בית משפחתיים, בניגוד להכנסה המבוססת על נכסים או על ידע מקצועי שאינה מאפשרת חלוקה קלה.

אוטוביוגרפיה אשכנזית ראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1986 פרסם יובל בכתב העת תרביץ מסמך יוצא דופן שנכתב בידי יהודי "מן השורה" במחצית השנייה של המאה ה-י"ד. יובל עומד על נדירותו של הז'אנר האוטוביוגרפי בימי הביניים, והוא מכנה את המסמך "האוטוביוגרפיה האשכנזית הקדומה ביותר". המדובר בכתיבה בעלת אופי אישי, המגלה טפח אך מכסה טפחיים מעולמו הפרטי של המחבר. הוא חי בשולי המאורעות הגדולים של הזמן, אך אלה בקושי עולים מכתיבתו. המחבר ספוג עדיין במסורת הכתיבה המדיאבלית, שאינה מחשיבה את הפרט ואת רגשותיו. עם זאת ייתכן שיש מקום לראות בכתיבה זו ממבשרי הרנסאנס, שהצטיין בגילוי האינדווידואליות.

חכמים בדורם: המנהיגות הרוחנית של יהודי גרמניה בשלהי ימי הביניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

זהו ספרו הראשון של ישראל יעקב יובל והוא הרחבה של עבודת הדוקטורט שלו. הספר יצא לאור בשנת 1988 וזיכה את מחברו בפרס זלמן שזר להיסטוריה יהודית. בספר זה בודק יובל מהיכן באה הרבנות לעולם, מה מקור מעמדה הפרופסיונלי בתולדות ישראל וכיצד תבעו הרבנים לעצמם את ההכרה הציבורית הרחבה במעמדם. הספר מבוסס על מחקר פרוסופוגרפי שקדני, המבקש להציג תמונה רחבה על סמך עבודת איסוף פרטנית. לשם כך בוחן יובל את הביוגרפיות של רבים מרבני אשכנז בתקופה הנידונה, ומתוך קורות חייהם הוא בונה בפרק המסכם את דיוקנה של הרבנות האשכנזית. לטענתו, הופעת הרבנות הקהילתית והמונופוליסטית היא חלק מתהליך של פרופסיונליזציה שפקד את כל מערכות החיים האירופאיות. כשם שהמורים באוניברסיטה זכו לתואר דוקטור וכשם שבעלי מקצוע שונים זכו למעמד של "אומנים", כך זכו הרבנים לתואר "מייסטר". אירופה בשלהי ימי הביניים יצרה אנשי מקצוע, שקיבלו דיפלומות המאפשרות להם לעסוק במקצועם ואגב כך סולקו כל מי שלא זכו להכרה מקצועית רשמית. תהליכי הפרופסיונליזציה הביאו לתביעה גוברת והולכת של הרבנים למונופול מקצועי, והם תבעו לעצמם את הזכות לנהל באופן בלעדי את טקסי הנישואין והגירושין – פריווילגיה שהכנסה כספית נאה בצדה. זה הרקע להיווצרות "הסמיכה" לרבנות האופיינית ליהודי אשכנז, וכך נוצרה גם התחלותיה של הרבנות בשכר, כשמשלמי השכר הם בתחילה צרכני השירותים המסופקים על ידי רבנים, ומאוחר יותר משולמת משכורתם על ידי הקהילה.

היחסים בין היהודים וההוסיטים: דמיון ומציאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

יובל נוטה לעסוק גם בהיסטוריה סובייקטיבית ובצד הנסתר של המאורעות ההיסטוריים הגדולים, וזאת גם כאשר המדובר בתקוות או בחששות שנמוגו. מקרה כזה אירע בעשור השלישי של המאה ה-ט"ו. היהודים הגיבו בשמחה גלויה על הרפורמה של יאן הוס ושל חסידיו, וראו בהם שותפים לאמונת הייחוד היהודית. כמו כן חשו היהודים סיפוק לנוכח הפילוג בעולם הנוצרי בין הקתולים להוסיטים. ואולם תקוות אלה התחלפו במהירות בחששות גדולים, זאת לאחר שיאן הוס הועלה על המוקד בקונסטנץ בשנת 1415 וצבאות הקיסר בגרמניה התארגנו למסע צלב נגד המינות ההוסיטית. זכר מסע הצלב הראשון משנת 1096 היה עדיין חזק, והיהודים חששו שהלוחמים נגד המינים יזרזו להרוג קודם כל את היהודים. דאגות אלה עוררו גל שלם של תגובות, פוליטיות ואף ריטואליות. בסופו של דבר לא נפלה שערה מראשיהם של היהודים והחששות התבדו. יובל מפרסם ודן בכרוניקה עברית בת הזמן המתארת את ההתרחשויות, ועוקב אחר גלגוליה הספרותיים המאוחרים, גם לאחר שהתברר שהמדובר ב-non-event. היא התגלגלה לידיהם של מהגרים אשכנזים שהגיעו במחצית השנייה של המאה ה-ט"ו לאיטליה, ושימשה אותם כדי לפאר ולרומם את עברם האשכנזי.

ראשונים ואחרונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאמר זה משנת 1992 ביקש יובל לבדוק את תודעת התיקוף של הספרות ההלכתית, המפרידה בין "ראשונים" ל"אחרונים" וקובעת סמכותם העדיפה של הראשונים על פני האחרונים. הוא מזהה את המשבר ההיסטורי של יהדות אשכנז במחצית הראשונה של המאה ה-י"ד כתקופת מעבר אשר יצרה בתודעת בני התקופה הבאה את התודעה המבחינה בינם – "האחרונים" לבין קודמיהם, ה"ראשונים" – הלוא הם הפוסקים שחיו לפני המשבר. יובל בוחן את יישומו של הכלל ההלכתי "הלכתא כבתראי" (הלכה כאחרונים), אשר התפרש על ידי חוקרים מודרניים כהוכחה לקיומה של תפיסה הלכתית המעניקה עדיפות דווקא לפסיקה המאוחרת על פני זו הקודמת לה. יובל מצביע על הסתירה בין הבנה זו לבין התודעה התקופתית בהלכה המעניקה עדיפות לפוסקים שחיו בתקופה הירארכית קודמת. לטענתו, הכלל "הלכתא כבתראי" אינו בא להעניק שום יתרון לפוסקים המאוחרים אלא להפך, להעדיף את הפוסקים המאוחרים השייכים לתקופה קודמת. הכלל מצמצם את יכולתו של פוסק בן התקופה המאוחרת להסתמך על פוסק מוקדם גם אם הוא שייך לתקופה מוקדמת, אלא אם כן פסיקתו של זה התקבלה על אחרוני הפוסקים מבני התקופה המוקדמת. הכלל "הלכתא כבתראי" הוא אפוא כלל שמרני, לא כלל מחדש.

הנקם והקללה, הדם והעלילה: מעלילות קדושים לעלילות הדם[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאמרו זה של ישראל יעקב יובל התפרסם בשנת תשנ"ג 1993 בכתב העת ציון. המאמר מהווה קו פרשת מים בהתפתחות חשיבתו ההיסטורית. יובל ביקש במאמר זה לבדוק את מקומו של השקר והדמיון בהיסטוריה. הוא עוסק בעלילות הדם, האשמה שלפיה יהודים זקוקים לדם נוצרי לצורך פולחנם הדתי ולשם השגתו הם רוצחים ילדים נוצרים. יובל מבקש להבין כיצד נולדה הבדותה וכיצד עשתה לעצמה רגליים. הוא טוען שתי טענות: האחת, שליהודי אשכנז בימי הביניים הייתה תפישה משיחית של גאולה נוקמת, ולפיה בעידן המשיחי יעניש האל את כל שונאי ישראל וימיט עליהם כליה. בכך יתוקן אי-הצדק השורר בהיסטוריה העכשווית, שבה ישראל משועבד לאומות העולם. השנייה, שמקדשי השם באשכנז במסע הצלב הראשון היו שותפים לחזון המשיחי הזה והם ביקשו לעורר את חמת האל הנוקם והמעניש על ידי מותם, התאבדותם ואף הריגת היקרים להם ביותר. בכך יצרו פולחן של דם, שחרג מאוד ואף עמד בסתירה לדרישות ההלכתיות המסורתיות של מוות על קידוש השם. התנהגותם של היהודים, או לפחות הדימוי שנוצר למעשיהם בסביבה הנוצרית, השפיע על היווצרות עלילת הדם. עלילות הרצח הפולחני הראשונה בתולדות יהודי אירופה התחוללו כדור אחד אחרי מאורעות מסע הצלב הראשון, ובכך מתחזק הרושם שקיים קשר ולו רק נסיבתי בין שתי התופעות. מאמר זה חולל סערה בקרב קהיליית החוקרים, בארץ ובעולם. מערכת ציון הקדישה בשנה שלאחר מכן חוברת כפולה כדי לדון בתזה של יובל. במיוחד זכה לפרסום רב מאמר התגובה החריף של הפרופסור לספרות ימי הביניים עזרא פליישר. יובל השיב למתנגדיו במאמר גדול שהתפרסם באותה חוברת.

הפוסחים על שתי הסעיפים: ההגדה של פסח והפסחא הנוצרי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאמר זה יצא בתרביץ בשנת 1995. ישראל יעקב יובל פיתח בו את התזה שלפיה יש בהגדה של פסח קטעים שניתן לראות בהם פולמוס מוסווה עם הפסחא. שני החגים – היהודי והנוצרי - מבוססים על חג הפסח המקראי ושניהם נחוגו בעת העתיקה באותה עת. בשניהם יש סיפור על יציאה "מאפילה לאורה", כלומר מעבר ממצב של גלות וחטא לעידן של חירות וגאולה. הדמיון הרב עורר את הצורך להדגיש את הייחוד של החג היהודי לעומת המשמעות שהנצרות ביקשה להעניק לו. כך, למשל, מציע יובל להבין את הקריאה הפותחת את ההגדה – "הא לחמא עניא" (זה לחם העוני וכו') כהסבר יהודי למשמעות המצה המבקש לסתור את הפירוש שנתן ישו בסעודה האחרונה – אף היא הייתה סעודת הפסח – כשהכריז על המצה: "זה הוא גופי". דוגמה אחרת היא זהותו של הבן "הרשע", שלדעת יובל מתאים בכל פרטיו ליהודי-נוצרי. גם ההכרזה "אני ולא מלאך" מתפרשת כמחלוקת עם הנצרות וככפירה בהשתתפותו של גואל זולת האל בכבודו ובעצמו. את תפילת ההודיה "דיינו" מפרש כהכחשת התפילה הנוצרית Improperia הנאמרת ביום שישי הקדוש שלפני הפסחא והמגנה את היהודים על כפיות הטובה שלהם.

"שני גויים בבטנך"[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספר זה ראה אור בעברית בשנת 2000, באנגלית בשנת 2006 ובגרמנית בשנת 2007, ובו מסכם יובל את מחקריו בתחום היחסים בין יהדות לנצרות ומציג את השקפתו ולפיה, הפולמוס עם הנצרות מילא תפקיד מכריע בגיבוש אמונותיה, הליכותיה וטקסיה של הדת היהודית מתקופת המשנה והתלמוד ועד שלהי ימי הביניים. יובל אינו מקבל את ההשקפה המקובלת במחקר, ולפיה היהדות היא "דם האם" של הנצרות. הוא רואה את שתי הדתות כ"דתות אחיות" המתפתחות במקביל. הוא אף מעניק יתרון מסוים לנצרות, ששלבי התגבשותה הראשוניים קדמו להופעת ספרות המשנה והתלמוד. טענתו העקרונית היא שיהדות חז"ל היא תגובה להופעת הנצרות, והיווצרות הקורפוסים הקאנוניים של התורה שבעל פה –המשנה והתלמודים – עומדת בהקבלה (מאוחרת) לקאנוניזציה של הברית החדשה. מתוך נקודת מוצא זו הוא ניגש גם להבנת מערכות היחסים בין שתי הדתות בימי הביניים, כאשר נטייתו הקבועה היא לראות ביהודים גורם שמגיב ונגרר אחרי החידושים הדתיים של הנצרות, ולא להפך. לשיאה מגיעה תגובה זו בימי מסעי הצלב, כאשר בקרב יהודי אשכנז התעוררה תפיסה המבקשת לטפח את תודעת הקורבן העולה על המזבח באמצעות מעשי קידוש השם. בכך ביקשו היהודים "לגרות" את האל הנוקם ולזרז את גאולתם. שאיפות אלה לא נסתרו מעיני הנוצרים, והדבר גרם להגברת החיכוך בין שתי הדתות. אחד מן השיאים הללו הייתה הציפייה היהודית לגאולה בשנת 1240, הלוא היא שנת 5000 לבריאת העולם לפי המניין היהודי. תום המילניום היהודי עורר תקוות עצומות בקרב היהודים, ובהקבלה חששות גדולים בקרב הנוצרים. יובל בוחן כיצד פעלו מערכות הפוכות אלה של ציפיות משיחיות. ספר זה זיכה את המחבר בפרס ביאליק לחכמת ישראל בשנת 2002.

מיתוס ההגליה מן הארץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאמר שהתפרסם בכתב העת אלפיים בשנת 2005 בוחן יובל את מקורותיה של הבדיה ההיסטורית, שלפיה גורש העם היהודי מארצו עם חורבן הבית השני בשנת 70 לספירה. הוא מצביע על כך שתפיסה "היסטורית" זו אינה המצאה של הציונות, אלא היא מושרשת עמוק בתודעה היהודית כבר בימי הביניים ואף בשלהי העת העתיקה. יובל תוהה מדוע אימצוה היהודים, והרי היא "משחקת" הישר לידי התעמולה הנוצרית. לנוצרים הראשונים היה נוח מאוד לראות את חורבן הבית השני כעונש על צליבת ישו, ולשם כך פיתחו את התמונה השגויה, כאילו הגלות היהודית נולדה בעקבות החורבן. היהודים אימצו את "הזמן הנוצרי" הזה במקום להכחישו, ואף בשבתם בגליל קוננו על הגלייתם "מן הארץ". יובל מצביע על המנגנונים שבאמצעותם התרחש האימוץ הזה של הזמן הנוצרי ועל הסיבות שבעטיין היה ליהודים אינטרס פנימי לראות את הגלות כמאורע שיש לו התחלה היסטורית מוגדרת. אימוץ הזמן ההיסטורי "הנוצרי" חיזק בקרב היהודים את תקוותם המשיחית, שכשם שהייתה לגלות התחלה ברורה, כי יהיה לה גם קץ ברור. באופן זה הפך הזמן הנוצרי להיות חלק מהזמן ההיסטורי היהודי.

משה redivivius: הרמב"ם – כ"עוזר למלך" המשיח[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאמר זה שראה אור בציון בשנת 2007 מעלה יובל את הטענה שהרמב"ם ראה את עצמו כמשה שני ושחזון זה הינחה הן את יצירתו הספרותית הן את פעלו הציבורי. נקודת המוצא לטענתו היא התבטאות נדירה של אביו, ר' מימון, ולפיה משה רבנו עתיד לחזור באחרית הימים ולהיות "עוזר למשיח". יובל טוען שנתינת השם משה הביאה את בנו של ר' מימון לראות עצמו כמשה השני. הנחה זו מתקשרת היטב לאמונתו של הרמב"ם שלפיה עתידה הנבואה להתחדש בסמוך לימיו. אילו היה זוכה לכך, היה רמב"ם כבן שמונים במועד המצופה של חידוש הנבואה בשנת 1215, כגילו של משה בתחילת פעלו הציבורי. יובל סבור שמניע אישי זה מסביר את יצירת שני הקורפוסים הספרותיים הגדולים – משנה תורה ומורה נבוכים. שניהם נועדו לשמש ספרי הלימוד העתידים של העידן המשיחי הממשמש ובא, עידן שבו לפי אמונת הרמב"ם יעסקו אנשים ב"תורה" וב"חכמה". השם היומרני "משנה תורה" מבטא את אמונתו, שהעידן המשיחי יצריך ספר חדש, שיחליף את התלמוד ושיהיה הקודקס הנלמד של התורה שבעל פה. תפיסתו העצמית של הרמב"ם כמשה השני מסבירה גם ישיבתו במצרים, את קרבתו למלך ואת היותו למנהיגם של יהודי מצרים. בסיום המאמר מצביע יובל על כך שבעצם רוב יוצרי הקודקסים ההלכתיים הגדולים היו בעלי שאיפות משיחיות אישיות. כך רבי יהודה הנשיא, מחבר המשנה, כך ר' יוסף קארו, מחבר השולחן ערוך וכך גם ר' משה מקוצי, מחבר ספר מצוות גדול. מכאן שגם ביהדות הרבנית היה קשר עמום בין הופעת המשיח להכרה בצורך בחידוש התורה – קשר שהיהדות נטתה תמיד להצניע בגלל הפולמוס עם הנצרות.

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • חכמים בדורם : המנהיגות הרוחנית של יהודי גרמניה בשלהי ימי הביניים / מאת ישראל יעקב יובל. ‫ ירושלים : הוצאת הספרים ע"ש י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית, תשמ"ט
  • שני גויים בבטנך : יהודים ונוצרים - דימויים הדדיים / ישראל יעקב יובל. תל אביב : עלמא / עם עובד, תש"ס, 2000.
    • Israel Jacob Yuval, Two Nations in Your Womb: Perceptions of Jews and Christians in Late Antiquity and the Middle Ages (S. Mark Taper Foundation Imprint in Jewish Studies), (translated from the Hebrew by: Barbara Harshav and Jonathan Chipman), Berkeley : University of California Press, 2006.
    • Israel Yuval, Zwei Völker in Deinem Leib: Gegenseitige Wahrnehmung Von Juden Und Christen in Spätantike und Mittelalter, Vandenhoeck & Ruprecht Verlag, 2007.
    • מהדורה צרפתית תצא בפברואר 2012.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]


הקודם:
אליעזר גולדמן, אהרון דותן, מנחם הרן
פרס ביאליק לחכמת ישראל
במשותף עם דב נוי, ישראל תא-שמע

2002
הבא:
אוריאל סימון, מנדל פיקאז', משה קוסובסקי