ישראל נג'ארה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

רבי ישראל נג'ארה (צפת, 1555עזה, 1628) רב, פרשן ומשורר. מגדולי המשוררים והפייטנים העבריים בכל הזמנים.

קורות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד ב-1555 בצפת שתחת שלטון האימפריה העות'מאנית. מוצאו מהעיר נג'ארה בספרד ועל שמה נקרא שם משפחתו. למד אצל אביו ר' משה נג'ארה ואצל סבו ר' ישראל די קוריאל, מחכמי צפת ואחד מארבעת המוסמכים הראשונים. בבחרותו עבר לדמשק והיה שליח ציבור בקהילה הספרדית שם. לאחר תקופה שעבר בין ערים שונות במקומות שונים, בין היתר בסוריה, שב לדמשק לתקופה קצרה, ומשם חזר לעיר הולדתו צפת, הוא התחתן ונולדה לו בת.

בעקבות מגפה שבה שכל את בתו ואשתו חזר בשנת 1576 לדמשק, שם התחתן בשנית, ונולדו לו שלושה ילדים. לאחר תקופה בדמשק עבר לעזה, שם שימש כפוסק. בנו משה נג'ארה שימש כרבה הראשי של עזה אחריו. בהיותו בעזה היה מורה של אבטליון. נפטר ב-1628 בעזה, ונקבר בבית-העלמין היהודי בעיר.

על שמו קרויים רחובות במספר ערים בישראל, ביניהן: ירושלים, תל אביב, חולון, רעננה ורחובות.

פיוטיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרב ישראל נג'ארה התפרסם בעיקר כמשורר ופייטן. הדי השפעתו ניכרים במרחב הגדול ביותר של קהילות יהודיות מארצות הבלקן, רוב ארצות העולם המוסלמי ואף הודו. בפיוטיו ניכרת ההשפעה של שירת ספרד הן במשקל ובצורה הקפדניים, והן בנושאי השירה. בין פיוטיו המפורסמים: "יַעֲרַת דְּבַשׁ", "יָה רִבּוֹן עָלַם", "יוֹדוּךָ רַעְיוֹנַי", "יָעְלָה בּוֹאִי לְגַנִּי", "יְדִידִי רוֹעִי מְקִימִי" ורבים נוספים.

בשירתו היה שילוב נדיר בין קדושה, קבלה וחולין, יחד עם התאמת השירה למנגינות מקומיות נפוצות ואהובות. מבחינה מוזיקלית חולל ר' ישראל מהפכה של ממש בכך שהתאים מנגינות עממיות אל שירת הקודש, קידש אף אותם, ובכך גרם לבני הקהילה, שהכירו את השירים העממיים, להחליף את הטקסט המקורי בטקסט עברי, המכוון כלפי שמים. "רכבות" אלו של מוזיקה עממית הובילו קרונות רבים של שירת קודש איכותית ופיוטים למרחבי העולם מאז ועד היום. הוא ככל הנראה המשורר העברי הראשון שמציין ביחס לכל שיר את המקאם של הלחן.

התנגדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות כתיבת השיר "כתובת ישראל", המנוסח ככתובה בין ישראל לה' בעת מתן תורה, ביקר אותו רבי מנחם די לונזאנו, בן דורו של נג'ארה, וכתב כי "התיר עצמו לומר לה' יתברך כל מה שהנואפים אומרים זה לזה" (מתוך ספרו "שתי ידות", דף קמב). בנוסף קבל על כך שנג'ארה משתמש בסגנון ובמשקל הערביים, הזרים לרוח ישראל. ואכן, החוקר יוסף יהלום גילה כי רבים משיריו של נג'ארה מתחילים באופן המזכיר שירי עגבים מוכרים של התקופה.

התנגדות נוספת הופנתה כלפי אישיותו של נג'ארה עצמו, ובאה מכיוון המקובל תלמיד האר"י, רבי חיים ויטאל (רח"ו). ביומנו האוטוביוגרפי "ספר החזיונות"[1][2] כותב רח"ו שדיבוק שנכנסה לאשה אחת אמרה כי אמנם פזמוניו של נג'ארה טובים, אך הוא עצמו "פיו דובר נבלה וכל ימיו שיכור" ולפיכך "אסור מי שידבר עמו ומי שיוציא מפיו הפזמונים שחיבר". הרוח ממשיכה ומספרת כי נג'ארה חילל את השבת, קיים משכב זכור וכן שכב עם גויה. רבי חיים ויטאל אמנם כותב שהוא מסופק אם דבריה אמת או לא, אך לדבריו נג'ארה הודה לו על חטא אחר שעבר, כאשר בליל שבת "קבע סעודתו בשעה פלונים בבית יעקב מונידאש והניח כובעו בקרקע וזימר שירות בקול רם ואכל בשר ושתה יין, גם נשתכר".[3] עם זאת, רבי חיים יוסף דוד אזולאי (החיד"א), בחיבורו "שם הגדולים", מזכיר את ההתנגדות לסגנון שירתו אך מתעלם מדברי רבי חיים ויטאל, על אף שהכיר את ספרו. הוא אף כותב כי אומרים בשם האר"י חשובים בשמים. גם החוקר מרדכי מרגליות ב"אנציקלופדיה לתולדות גדולי ישראל" התייחס לדברי רבי חיים ויטאל בביטול, וכתב כי "הדברים הנאמרים במהדורות שלפנינו אינם מחוורים". דבריו של רח"ו צונזרו ברוב מהדורות הספר, ונדפסו רק לאחרונה במהדורה שנערכה בידי אהרון זאב אשכולי בהוצאת מוסד הרב קוק. וכן במהדורת יד בן צבי, על פי כתב יד רח"ו. הרב ראובן מרגליות ואחרים טענו כי מדובר בזיוף שאינו מפרי עטו של רבי חיים ויטאל. הם מחו בפני הוצאת מוסד הרב קוק עד שהסירה את הספר מהמדפים[4]. ההתנגדות לנג'ארה לא הכתה גלים בציבור הרחב, וכבר בימיו הוא הפך למשורר אהוב ומקובל. גם בעל החתם סופר, שנהג שלא לשיר את שירי נג'ארה, משנשאל על הטעם העדיף להתחיל לשיר אותם מלספר את הבקורת שעליו[דרוש מקור].

מספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • זמירות ישראל - פיוטים
  • מערכות ישראל - פירוש לתורה
  • מקווה ישראל - דרשות
  • פצעי אוהב - פירוש על ספר איוב

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מהדורת מוסד הרב קוק עמ' לד.
  2. ^ יש המפקפקים באמינות הספר
  3. ^ אודות סיפור זה ראו: חמדת ימים, חלק ג, פרק ג, אות ו.
  4. ^ כך סופר באתר ספרים בלוג