ישראל נג'ארה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

רבי ישראל נג'ארה (צפת, 1555עזה, 1628) רב, פרשן ומשורר. מגדולי המשוררים והפייטנים העבריים בכל הזמנים.

קורות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד ב-1555 בצפת שתחת שלטון האימפריה העות'מאנית. מוצאו מהעיר נג'ארה בספרד ועל שמה נקרא שם משפחתו. למד אצל אביו ר' משה נג'ארה ואצל סבו ר' ישראל די קוריאל, מחכמי צפת ואחד מארבעת המוסמכים הראשונים. בבחרותו עבר לדמשק והיה שליח ציבור בקהילה הספרדית שם. לאחר תקופה שעבר בין ערים שונות במקומות שונים, בין היתר בסוריה, שב לדמשק לתקופה קצרה, ומשם חזר לעיר הולדתו צפת, הוא התחתן ונולדה לו בת.

בעקבות מגפה שבה שכל את בתו ואשתו חזר בשנת 1576 לדמשק, שם התחתן בשנית, ונולדו לו שלושה ילדים. לאחר תקופה בדמשק עבר לעזה, שם שימש כפוסק. בנו הרב משה נג'ארה שימש כרבה הראשי של עזה אחריו. בהיותו בעזה היה מורה של אבטליון. נפטר ב-1628 בעזה, ונקבר בבית-העלמין היהודי בעיר.

על שמו קרויים רחובות במספר ערים בישראל, ביניהן: ירושלים, תל אביב, חולון, רעננה ורחובות.

פיוטיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרב ישראל נג'ארה התפרסם בעיקר כמשורר ופייטן. הדי השפעתו ניכרים במרחב הגדול ביותר של קהילות יהודיות מארצות הבלקן, רוב ארצות העולם המוסלמי ואף הודו. בפיוטיו ניכרת ההשפעה של שירת ספרד הן במשקל ובצורה הקפדניים, והן בנושאי השירה. בין פיוטיו המפורסמים: "יַעֲרַת דְּבַשׁ", "יָה רִבּוֹן עָלַם", "יוֹדוּךָ רַעְיוֹנַי", "יָעְלָה בּוֹאִי לְגַנִּי", "יְדִידִי רוֹעִי מְקִימִי" ורבים נוספים.

בשירתו היה שילוב נדיר בין קדושה, קבלה וחולין, יחד עם התאמת השירה למנגינות מקומיות נפוצות ואהובות. מבחינה מוזיקלית חולל ר' ישראל מהפכה של ממש בכך שהתאים מנגינות עממיות אל שירת הקודש, קידש אף אותם, ובכך גרם לבני הקהילה, שהכירו את השירים העממיים, להחליף את הטקסט המקורי בטקסט עברי, המכוון כלפי שמים. "רכבות" אלו של מוזיקה עממית הובילו קרונות רבים של שירת קודש איכותית ופיוטים למרחבי העולם מאז ועד היום. הוא ככל הנראה המשורר העברי הראשון שמציין ביחס לכל שיר את המקאם של הלחן.

התנגדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות כתיבת השיר "כתובת ישראל", המנוסח ככתובה בין ישראל לה' בעת מתן תורה, ביקר אותו רבי מנחם די לונזאנו, בן דורו של נג'ארה, וכתב כי "התיר עצמו לומר לה' יתברך כל מה שהנואפים אומרים זה לזה" (מתוך ספרו "שתי ידות", דף קמב). בנוסף קבל על כך שנג'ארה משתמש בסגנון ובמשקל הערביים, הזרים לרוח ישראל. ואכן, החוקר יוסף יהלום גילה כי רבים משיריו של נג'ארה מתחילים באופן המזכיר שירי עגבים מוכרים של התקופה.

נג'ארה ענה למבקריו בשיר וכתב בהקדמה לספרו זמירות ישראל:

פי דוברי שקר ודובר שירי עגבים יסכר
ושירי אהבים לא יעלה על ליבם / ולא יעלה על שכלם לעולם
בראותם השירים אשר לשלמה - מלך שהשלום שלו,
איש על דגלו ישירו ואליו יעריצו, / באמרי נועם הקטופים מלוח ליבם - שיח הגיונם וניגונם.
הנם ישישו בשמחה / ויתמכו מטה עוז עם מקל תפארה
כי חזקה על כל איש ואיש: לא שביק היתרא ואכיל איסורא
ובפרט בהיות הניגונים בלתי משתנים, לא ילכו להנקש / בלשון זר ואכזר לפח ולמוקש / ויניחו מלבקש
...השם, / ולזמר דברים המצודקים אשר ערכתי כשולחן ערוך לפניהם, / נזכרים ונעשים בזמניהם ובמועדיהם
אין בהם נפתל ועקש / בצדק - כל אמרי פי.[1]

בחלקו השני של ספר החזיונות, יומנו האישי לכאורה של המקובל רבי חיים ויטאל תלמיד האר"י, ישנה ביקורת חריפה על אישיותו של נג'ארה עצמו, וסיפורים על התנהגותו התמוהה. חוקרים בני ימינו סבורים שהספר אינו זיוף בידי מתנגד לקבלה, אך לאורך השנים הספר היה שנוי במחלוקת, הוא סותר לחלוטין את ספרו שערי קדושה שפורסם עוד בחייו, ונמצאו בו פרטים המצביעים על איחור כתיבתו.[2][3] לפי ספר זה, דיבוק שנכנס לאשה אחת אמר כי אמנם פזמוניו של נג'ארה טובים, אך הוא עצמו "פיו דובר נבלה וכל ימיו שיכור" ולפיכך "אסור מי שידבר עמו ומי שיוציא מפיו הפזמונים שחיבר". הרוח ממשיכה ומספרת כי נג'ארה חילל את השבת, קיים משכב זכור וכן שכב עם גויה. רבי חיים ויטאל אמנם כותב שהוא מסופק אם דבריה אמת או לא, אך לדבריו נג'ארה הודה לו על חטא אחר שעבר, כאשר בליל שבת "קבע סעודתו בשעה פלונית בבית יעקב מונידאש והניח כובעו בקרקע וזימר שירות בקול רם ואכל בשר ושתה יין." (כלומר שר שירי קודש בגילוי ראש)[4]. עם זאת, רבי חיים יוסף דוד אזולאי (החיד"א), בחיבורו "שם הגדולים", שיבח את שירת רבי ישראל נג'ארה וכתב שאומרים בשם האר"י שדבריו חשובים בשמים. הוא הזכיר את ההתנגדות לסגנון שירתו אך התעלם מדברי רבי חיים ויטאל, על אף שהכיר את הספר. גם החוקר מרדכי מרגליות ב"אנציקלופדיה לתולדות גדולי ישראל" התייחס לדברי רבי חיים ויטאל בביטול, וכתב כי "הדברים הנאמרים במהדורות שלפנינו אינם מחוורים". דבריו של רח"ו צונזרו ברוב מהדורות הספר, ונדפסו רק לאחרונה במהדורה שנערכה בידי אהרון זאב אשכולי בהוצאת מוסד הרב קוק. וכן במהדורת יד בן צבי, על פי כתב יד של הספר. חוקר הספרות הרב ראובן מרגליות טען במכתב למרטין בובר כי מדובר בזיוף שאינו מפרי עטו של רבי חיים ויטאל. הוא מחה בפני הוצאת מוסד הרב קוק עד שהסירה את הספר מהמדפים[5]. ההתנגדות לנג'ארה לא הכתה גלים בציבור הרחב, וכבר בימיו הוא הפך למשורר אהוב ומקובל. גם בעל החתם סופר, שנהג שלא לשיר את שירי נג'ארה, משנשאל על הטעם העדיף להתחיל לשיר אותם מלספר את הבקורת שעליו[6].

מספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • זמירות ישראל - פיוטים
  • מערכות ישראל - פירוש לתורה
  • מקווה ישראל - דרשות
  • פצעי אוהב - פירוש על ספר איוב

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ זמירות ישראל ישראל נג'ארה (מהדורת ונציה ה'שנ"ט, אתר כתבים עבריים - היברובוקס)
  2. ^ מהדורת מוסד הרב קוק עמ' לד.
  3. ^ יש המפקפקים באמינות הספר
  4. ^ אודות סיפור זה ראו: חמדת ימים, חלק ג, הכותב שרבי חיים ויטאל נשלח בידי המלאכים לבדוק מדוע אין רבי ישראל נג'ארה מוזמן לשירה השמיימית, גילה שהבעיה היתה שירת קודש בלא כיסוי זרועות ובלא כיסוי ראש. הרב נג'ארה לפי דבריו געה בבכייה ושינה את דרכו כשנודעה לו חומרת המעשה. פרק ג, אות ו' ואות ז'.
  5. ^ ההקדמה לספר החזיונות במהדורת יד בן צבי
  6. ^ ירחון "האוצר" מהדורה כ"א (אתר כתבים עברייים - היברובוקס)